נועם אלימלך – הוי' לנגדי

 סוד ירידה לצורך עליה בשם ההויה מגלה עומק נוסף בפרשת וישב

הנועם אלימלך דורש את הפסוק "שִׁוִּיתִי הוי' לְנֶגְדִּי תָמִיד כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט"[א] – "גם מה שהוא התנגדות לי [לנגדי], שאני נופל ממדרגתי, גם זה הוא השם הוי' ברוך הוא, גם זה למצוה יחשב" (הוי' מתחלף ב-מצוה כמו שיתבאר). דהיינו, כאשר הצדיק נופל ממדרגתו ב"נדנוד קל" זהו לטובתו, שעל ידי זה מתחזק ומזדרז יותר בעבודת ה' וגם מגיע להכנעה ושפלות. וזה "כי מימיני בל אמוט", על-ידי הנפילה מתחזק בקו הימין, לקיים מצוות בזריזות ומתוך הכנעה (זריזות היא מדת אברהם אבינו, חסד-ימין, והוא עיקר החידוש בניסיון העקדה[ב]. וכן מדת ההכנעה שייכת לאברהם, "ואנכי עפר ואפר"). ובזה מפרש את פתיחת הפרשה "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען" – מגורי לשון יראה (מגור), "שהיה ביראת רוממות", וכנען לשון הכנעה – "אלה תֹלדות יעקב יוסף" – יעקב היינו מדרגה קטנה (י עקב, לעומת ישראל אותיות לי ראש), ודווקא על ידי שירד במדרגה נעשה יוסף, לשון תוספת ("מוסיף והולך" של חנוכה, "ילכו מחיל אל חיל" עד שיתקיים "מנוחה לחיי העולמים").

מצוה לנגדי

"שויתי" לשון מדת ההשתוות[ג], "הוי' לנגדי" הכל לטובה – הן כאשר הצדיק בבטול והתכללות בה' אחד (הוי'), והן כאשר נופל (לנגדי), שהרי "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא [גם בעשיית הטוב גופא, בנדנוד קל של הרגשת הישות, והרמז: אדם אין צדיק = יש]"[ד]. גם בתוך הנפילה נמצא ה' יתברך ומורגשים רחמי ה', "שויתי הוי' [שם הרחמים] לנגדי". אדרבה, הנפילה גופא היא פלא, ודווקא ה"לנגדי" הוא מצוה, רצון ה' לטובת האדם, "שבע יפל צדיק וקם [מתוך הנפילה גופא]", עד ש"סומך ה' לכל הנופלים"[ה] ונעשה נס ר"ת סומך נופלים – כיון שלאחר ההתחזקות המחודשת אזי "כל מעשיו הקודמים הן רצויים לפניו יתברך".

שם הוי', בפסוק "שויתי הוי'", היינו מצוה, כנודע שאותיות יה של הוי' הופכות ל-מצ בחילוף אתב"ש ואותיות וה נותרות כפי שהן. אותיות יה בשם הוי' הן חכמה ובינה, "הנסתרות", ולכן הן מתחלפות-מסתתרות, ואותיות וה בשם הוי' (מדות ומלכות) הן "והנגלות לנו ולבנינו". וה היינו מצוות התורה המפורשות ("לנו ולבנינו... לעשות את כל דברי התורה הזאת"), אך מסוד יה הנסתרותישאתהמצוה המיוחדת שבאה ע"י נפילה, כאשר י היינו "יראת רוממות", ו-ה עילאה היינו תשובה (שבאה ע"י נדנוד החטא). והנה יראת רוממות (לשון הנועם אלימלך) = שויתי הוי' לנגדי תמיד! כמו שמצוה הוא חילוף הוי', כך מצוה = "[שמע ישראל הוי'] אלהינו הוי' אחד", דהיינו ה' אלקינו, כחנו וחיותנו, גם בשעת הנפילה (כאשר אלהינו = אמונה = ו צירופי טוב, הכל לטובה).

הנועם אלימלך מפרש גם את הפסוק "ה' עזי ומגני בו בטח לבי ונעזרתי"[ו] – "עזי" היינו הדבר המנגד לעבודת ה' בחינת "לנגדי" (עז היינו גבורה, סוד ההתנגדות), "ומגני" היינו המצוות ("מצוה מגנא"), הכל הוא ה' והעז גופא הוא מגן. וזה "בו בטח לבי" דהיינו ש"על ידי זה אני מתדבק בו יתברך יותר בזריזות" (בטחון לשון דבקות, "וטח את הבית"). "אין מלך בלא עם" – אין מלכות שמים שלמה בלא עז מגן ר"ת עם.

עזר כנגדו

שרש נגד הראשון בתורה הוא "אעשה לו עזר כנגדו" (וכן שרש עזר הראשון, "בו בטח לבי ונעזרתי" כנ"ל). בכל נישואין יש בחינת נפילה, "חות דרגא ונסיב אתתא" (החל מעצם הרגשת האני בזיווג, שיש גם ל"חסיד שבחסידים"[ז]), אך זה גופא "מצוה רבה" של "פרו ורבו" (להרבות את הדמות[ח], ובזה לתקן את כח המדמה). ורמז: לנגדי = מהיטבאל, אשת המלך הדר (ככתוב בסוף הפרשה הקודמת), סוד עולם התיקון – הדר פירושו חזר, היינו חזרה בתשובה מכח הנפילה כנ"ל, והכל בכח האשה (= הדר מהיטבאל), "הדר מצוה צניעות [צניעות האשה]", ואז מתברר ש"מצא אשה מצא טוב"[ט], "אמרו צדיק כי טוב" (ע"י הנפילה דווקא), ומתקיים "איש ואשה זכו שכינה ביניהם" באותיות י-ה (כנ"ל שהן הנסתרות שמתגלות ע"י התשובה), "בטח בה לב בעלה" (כמו "בו בטח לבי" הנ"ל, בטחון מכח המנגד).

מקור הנפילות של הצדיק הוא בחינת פגם הברית בדקות-שבדקות, אך זה גופא (ה"לנגדי") הופך למצוה, כמבואר ש'החוש' בחסידות (ידיעת ה' פנימית) הוא דוקא למי שיש לו שייכות בזה[י]. ורמז: לנגדי מצוה = רחל שהיתה "יפת תאר ויפת מראה" (כאשר חלק המילוי של לנגדי מצוה = תשפא, השנה הזו) = הוי' עוזי ומגיני (בלשון הכתוב בנועם אלימלך).

תשובה לכל נפש

תמצית תורת הנועם אלימלך כאן היא "ירידה צורך עליה", ועד שהירידה היא תכלית העליה עצמה (רעיון שיש לו אין ספור השוואות בחסידות, לשון "שויתי"...), וזה סוד י-ה, "הנסתרות" (וכן י-ה של שכינה ביניהם כנ"ל).

אפשר לחשוב שתורה זו שייכת רק לעבודת הצדיקים (ב"ספרן של צדיקים"), אך באמת זו עבודה שוה לכל נפש, שהרי היא עבודת התשובה השייכת לכל אחד, "כל ימיו בתשובה" (ובמיוחד תשובה השייכת לתיקון הברית, תשובה עילאה, תשוב ה עילאה ל-י), מתאים לדברי הרבי ר' זושא שאות ש של תשובה היינו "שויתי". אם כן, זו תורת משיח, שבא "לאתבא צדיקיא בתיובתא", דהיינו להפוך את הצדיק לרגיש לנפילות שלו, ולהביא אותו מתוך הנפילה לידי חרטה, הכנעה וזריזות כנ"ל. ממילא, עבודה זו הופכת את כל ישראל שוים – "שויתי" – שהרי כולם עושים תשובה ("ונקה לשבים", אל תקרי שבים אלא שוים). כך נעשית אחדות ישראל אמתית, שהיא הכלי לכל ברכה ("לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום"), ולברכת הגאולה בפרט, שהרי "גדולה תשובה שמביאה גאולה לעולם", "וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הם נגאלים"[יא].

 



נערך מרשימת הרב ע"י יוסף פלאי.

[א] תהלים טז, ח.

[ב] כמבואר בתניא אגה"ק כא.

[ג] כתר שם טוב (קה"ת) רכ-א, ובכ"מ.

[ד] קהלת ז, כ.

[ה] תהלים קמה, יד. ברכות ד, ב.

[ו] תהלים כח, ז. ורמזים: הוי' עזי ומגני = 222 = חרטה (שעל ידי הנפילה) = הערך הממוצע של כל תיבה בפסוק וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. הוי' עזי ומגני בו בטח לבי = ג פעמים לנגדי.

[ז] משלי יח, כב.

[ח] יבמות סג, ב.

[ט] ויקרא רבה יד, ה.

[י] לכל זה ראה באריכות בשיעור 'מאין באת – ראשית העבודה', נדפס בנפלאות פרשת ויצא.

[יא] הלכות תשובה פ"ז ה"ה.

TPL_BEEZ2_ADDITIONAL_INFORMATION