אחי, אל תלך לאיבוד!

התורה מצווה עלינו להשיב אבידות לבעליהן. פשוט, לא? ניתן לחשוב שאין כל חידוש מיוחד במצוות השבת אבידה. אבל לימוד מעמיק יותר חושף מערכת מורכבת ועשירה, הן בממד הנגלה של התורה, בסוגיות הגמרא וההלכה, והן בסודות התורה. כמו בכל תרי”ג מצוות אנו מגלים עד כמה, “רחבה מִצְוָתְךָ מאד”[1]. נתבונן בכמה פרטים מתוך מצות השבת אבידה, מי המאבד ומה הוא איבד.

אתה כאן במקום אחיך

ראשית נשאל, האם השבת אבידה היא חיוב בסיסי בין כל בני אדם באשר הם? מתברר שלא. כבר בפסוקי התורה ניתן לראות שמצוה זו קשורה למושג האחוה: “לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ“, ובסך-הכל מופיעה המלה אָחִיךָ חמש פעמים בשלשת הפסוקים העוסקים בהשבת אבידה. אכן, חז”ל מלמדים, בתורה שבעל פה, שחיוב השבת אבידה נוהג, בעיקרו, רק במערכת היחסים המיוחדת בתוך עם ישראל[2].

לכאורה, הדבר עומד בסתירה להלכה הפסוקה, שאסור לגנוב ולגזול מכל אדם שהוא, יהודי כלא-יהודי. מדוע איפוא שיהיה הבדל בין אבידת יהודי לאבידת נכרי? ההסבר טמון בהגדרת המצב של אבידה. יש הבדל מהותי בין חפץ הנמצא ברשותו של אדם לחפץ שאבד ממנו. מבחינה משפטית (לפי דין תורה), הבעלות הממונית של האדם על חפץ אבוד ממנו היא בעלות מופחתת וקלושה. לכן, למשל, ברגע שאדם מתייאש מן החפץ האבוד, ניתק הקשר האחרון בין החפץ לבעליו, וכל אחד יכול לבוא וליטול אותו לעצמו.

כיון שהדבר שאבד לי באמת הלך לאיבוד, הוא בקושי שלי, ממילא ניתן בהחלט לומר שכל הקודם ומוצא אותו יזכה בו! מזלי הביש גרם שאאבד ומזלו הטוב גרם שיזכה. אלא שכאן באה מצות השבת אבידה ומחדשת חיוב מיוחד של יחסי אחים בתוך עם ישראל: כשם שאם המאבד עצמו היה נקלע לכאן ורואה את החפץ, מיד היה מחזירו לרשותו, כך גם אתה – אח שלו – אינך יכול להתעלם! במלים אחרות, ברגע שאתה רואה אבידה של יהודי אחר, אתה הופך להיות שליח שלו לוודא שהחפץ לא יאבד ממנו אלא ישוב לרשותו. מחויבות כזו דומה למצות גמילות-חסדים ואהבת ישראל, מצוות שמופיעות בתור חיוב רק ביחסי הגומלין המיוחדים בתוך עם ישראל, שכולם כמו אחים במשפחה אחת גדולה. (ראוי לציין שבסופו של דבר, יש בהלכה נימוקים אחרים שבגללם צריך להשיב גם לנכרי את אבידתו, אבל השבת אבידה בתור חיוב גמור מצד עצמו נותרת רק במערכת הפנים-יהודית).

איפה כאן הדרך?

לאחר שעסקנו בזהותו של המאבד, נעבור לשאלה מה הלך לאיבוד. הדוגמאות המפורשות בתורה הן אבידות של רכוש, שור, שה, חמור ושמלה. אולם מה קורה כאשר האדם עצמו הולך לאיבוד?

בגמרא[3] מובא דיון הלכתי על “הרואה חברו תועה בין הכרמים”, ומבואר שיש חיוב מן התורה לסייע לו לחזור לדרכו, כפי שנלמד מהפסוקים אצלנו “השבת גופו מניין? תלמוד לומר ‘וַהֲשֵׁבֹתוֹ'” – ומפרש רש”י: “והשבותו, את גופו משמע, שאם טעה חבירך אתה צריך להעלותו לדרך” (כלומר, לפי הפשט “והשבותו לו” פירושו להשיב את החפץ האבוד לבעליו, אבל אם כן היה מתאים יותר לכתוב “והשבות“, לא “והשבותו“; לכן נלמד מכאן פירוש נוסף: “והשבותו לו” – תשיב לו את עצמו[4]).

מכאן גם לומדים חז”ל את החיוב להשתדל בהצלה וברפואה של השני מכל סכנה הבאה עליו (מלבד האיסור “לא תעמוד על דם רעך”)[5], שהרי אין אבידה גדולה יותר לאדם מאשר מחלה ומיתה, ואין השבה גדולה יותר מאשר להשיב לו את בריאותו וחייו. אולם נחזור לדוגמא של אדם התועה בדרך: כאן יש חידוש מיוחד במצוה, שהרי אין כאן משהו שנאבד מן האדם – לא ממונו, לא בריאותו ולא חייו. האדם עצמו, כל כולו, נמצא כאן בין הכרמים ומחפש את הדרך – וגם זו מצוות השבת אבידה! לא רק כחלק מהמצווה הכללית של גמילות חסדים, אלא מצווה וחיוב גמור להשיבו אל הדרך.

השבת היהודים האבודים

האם ניתן ללמוד מכאן גם לתועה מן הדרך במשמעות הרוחנית של הדבר? האם מצות השבת אבידה פירושה להשיב את היהודי שטעה ותעה מדרך התורה?

אכן, כך כותב “אור החיים הקדוש”, רבי חיים בן עטר, בפירושו המופלא. “שור אחיך או שיו נִדחים”, מסביר אור-החיים, רומזים לבני ישראל הנקראים “צאן קדושים”. וה”אח” אליו יש להשיבם רומז לקדוש-ברוך-הוא. מצוות השבת אבידה בפנימיות, אם כן, היא המצווה להשיב את נשמות ישראל לקדוש-ברוך-הוא. כפל הלשון “השב תשיבם” פירושו ש”מתחילה ישיבם לדרך הטוב, ובזה יתקרבו אל אביהם שבשמים”.

היהודים שהלכו לאבוד אובדים ונדחים, כמו בפסוק “ובאו האֹבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים”[6]. לכן, מצד מצבם הנוכחי הם “כבהמות”, מבלי דעת ותבונה, אבל באמת הם “צאן קדשים” ועלינו לדאוג להם. לכן מצווים כל הצדיקים, אותם שזכו ללכת בדרך התורה, לא להתעלם אלא להשיב את היהודים האבודים לדרך הטובה.

כמובן, פירוש אור-החיים הוא רק בדרך הרמז, ובפשטות אין מכאן מקור לחיוב הלכתי גמור. אך מעניין שגם ספר הלכה מובהק, ה”מנחת חינוך”, מגיע לאותה מסקנה, אך הפעם בתור קביעה הלכתית ממש. אלו דבריו בהקשר לחיוב התוכחה (במצות “הוכח תוכיח את עמיתך”[7])[8]:

“והשבותו לו”, לרבות אבידת גופו, על אחת כמה וכמה שאם יכול להצילו מן העבירה, שהוא אבידת נפשו וגופו, רחמנא ליצלן, בודאי חייב להחזירו למוטב ולהצילו.

המנחת חינוך מעלה נימוק פשוט וחזק: אם יש חובה הלכתית של השבת “אבידת גופו” כל שכן שיש חובה הלכתית להציל מן העבירה, שהרי זו “אבידת נפשו וגופו” גם יחד (אבידת הנפש בעצם החטא, ואבידת הגוף שגם הוא סובל מתוצאותיו).

אפשר אמנם לטעון כנגד זה: הרי התועה בדרך בין הכרמים רוצה בעצמו לשוב לדרכו, ואילו הרוצה לעבור עברה במזיד אינו מעוניין לשוב לשום מקום! אך האמת היא שגם במקרה כזה האדם הוא אובד ואבוד ומצוה גדולה עוד יותר להצילו. הרי אם היה יודע באמת מיהו ומהו יהודי, ומהי משמעות העברה לנפשו – היה בורח מן העברה כמפני אש. ועכשיו, שהיהודי הזה כל כך אבוד עד שאיננו יודע את רוע מצבו, מצווה כפולה ומכופלת ללמד אותו ולהשיבו למוטב. באמת, כל יהודי בפנימיות רוצה לקיים את התורה והמצוות, כדברי הרמב”ם “מאחר שהוא רוצה להיות מישראל [רוצה להיות שייך לעם ישראל] רוצה הוא לעשות כל המצות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו”[9]. צריך רק לגלות את הרצון הפנימי הזה, שלפעמים הולך לאיבוד[10].

גם כאן, ההדגשה היא על “אחיך” – יש לנו זיקה עמוקה, אכפתיות ומחויבות, כלפי כל אחד מישראל. וגם כשהוא עצמו הולך לאיבוד, אנחנו ערבים לו ומשיבים לו את עצמו: אחי, אל תלך לאיבוד!

על פי המאמר ‘השבת אבדה לנכרי’ בספר עץ פרי