אין רע יורד מלמעלה

כמה רע יש בעולם?

על מציאות הרע בעולם ומקורו נסובות חקירות פילוסופיות רבות. הרמב”ם במורה נבוכים[1] מציין כי יש טעות נפוצה בעולם – “ואין זה הטעות אצל ההמון לבד”, אלא גם אצל “מי שיחשוב שהוא חכם” – “שהרעות בעולם יהיו יותר מהטובות” ו”מן הפלא שימצא בזמן [העובר על האדם] דבר טוב, אמנם רעותיו רבות ומתמידות”. הטועים בטעות זו מפרטים את ריבוי הרעות וחושבים שעצם מציאות האדם היא רעה עבורו, וחולקים “על מה שיחשבו אנשי האמת מגמילות חסדי האלו-ה וטובתו המבוארת[2], והיותו ית’ הטוב הגמור, וכל מה שיבוא מאתו – טוב גמור בלא ספק”.

הרמב”ם מסביר ששֹרש הטעות הזו הוא העמדת האדם את עצמו במרכז – “וידמה כל סכל כי המציאות כולה היא בעבורו, וכאילו אין שום מציאות זולתו לבד”, ולכן כאשר דברים אינם מסתדרים כרצונו שלו “יגזור שהמציאות כולו רע”. אכן, אם יתבונן האדם בערכו האמתי ויכיר באפסותו, “שאין לו שיעור כלל בערך אל המציאות כולו”, הוא יראה נכוחה כיצד המציאות רובה ככולה טובה –  וגם מציאותו שלו טובה עבורו, והרע הוא מועט ומקרי.

מקורות הרע

אכן, מהו מקורו של הרע – המועט – ממנו סובל האדם? הרמב”ם כותב שישנם שלשה מקורות לרע ממנו סובל האדם:

• את רובן המוחלט של הרעות מהן סובל האדם הוא גורם לעצמו – בהמשכו אחר המדות המגונות; בנזקים שהוא גורם לעצמו בהפרזה בתאוותיו; בקלקול הבריאות על ידי התנהגותו (שגורם לחוליי גוף שבעקבותיהם מגיעים גם חוליי נפש); ובכך שהוא מרגיל את עצמו לרצות דברים מיותרים, מכניס את עצמו למאמצים מיותרים ולסיכונים גדולים כדי להשיג אותם ומצוי בסופו של דבר באכזבה ובתסכול תמידיים כשאינו מצליח להשיג את כל תאותיו.
• חלק קטן בהרבה של הרעות נגרם לאדם על ידי אנשים אחרים שפגעו בו (אנשים המהווים מיעוט מזערי בחברה סבירה, המורכבת ברובה מאנשים טובים; וגם במלחמות – בהן מתרבות ההתנהגויות הרעות של אדם לזולתו – עדיין רובה של האנושות איננו חלק מהמלחמה וכללות המציאות האנושית היא טובה).
• חלק קטן עוד יותר של הרעות שנגרמות לאדם הן תוצאה של הטבע – בהיות שהאדם מורכב מחומר מוגבל, יש גם אפשרות של נזק והעדר ‘סטטיסטיים’ (שהם מעטים מאד ביחס לכל התנהלות הטבע הטובה והתקינה).

כשם שאנשים נוטים להפריז בכמות הרע שבעולם, ומאותה סבה ממש, הם גם נוטים להיפוך היחס בין מקורות הרע: נדמה להם שרוב הרעות בעולם הן תוצאות של הטבע וב’אחריותו’, ששאר הרעות הן מהממסד החברתי-האנושי (הממשלה), מאנשים מסוימים שחפצים להרע להם ואפילו מחברים שמזיקים בבלי-דעת, ובסופו של דבר מוכנים האנשים גם לייחס לעצמם אחריות מסוימת לחלק קטן מהרע ממנו הם סובלים. הרמב”ם מלמד כי היחס הוא הפוך לחלוטין – מיעוטו של הרע הוא ‘טבעי’ (וגם אליו יש להתייחס באופן אלקי), רב ממנו הרע שבני האדם גורמים זה לזה, אבל מרובה משניהם, לאין שיעור, מדת הרעה שהאדם לבדו גורם לעצמו.

אצילות ובי”ע

את שלשת המקורות לרע שנגרם לאדם אפשר להקביל לשלשת העולמות התחתונים בי”ע:

• על עולם העשיה נאמר כי “רובו רע” (והתיאור הפסימי והמוטעה של העולם על ידי אדם שממוקד בעצמו, כפי שכתב הרמב”ם, מתאים לו – “כל מעשה עוה”ז קשים ורעים והרשעים גוברים בו”[3]) – זהו עולמו של הפרט שמעוצב בעיקר בידי מעשיו-טעויותיו שלו המשבשים את חייו.
• עולם היצירה הוא עולם ה”כלל” – העולם של החברה ושל ההתמודדות (היצריות-לעתים) בין בני אדם – ש”חציו טוב וחציו רע”, והרע שבו נגרם מהזולת.
• עולם הבריאה הוא עולם השכל – העולם של חוקי הטבע, והעולם של ראשית בריאת היש-החומר המוגבל וכלה מטבעו – ובו ניכר ש”רובו טוב ומיעוטו רע”.

אכן, לרע יש מציאות רק בעולמות התחתונים, ומקורו הוא מצד הנבראים בלבד, בעוד שה’ כולו טוב ו”אין דבר רע יורד מלמעלה”[4] ולכן בעולם האצילות “לא יגורך רע” כלל. לכן, רק כאשר בוחנים את מקורות הטוב במציאות – המרובה לאין ערוך על הרע, כנ”ל – מצטרף לתמונה השלמה גם עולם האצילות: יש טוב של עולם העשיה, אותו האדם גורם לעצמו; מרובה ממנו הטוב של עולם היצירה, המגיע בפרט דרך אנשים טובים (החל מקרובי משפחתו וידידיו של האדם) ובכלל ובעיקר דרך החברה האנושית (שכלל היא טובה, ורק כאשר הפרט נבדל ממנה הוא עלול להפוך ל’מזיק’); מרובה ממנו הטוב של עולם הבריאה – הטוב שטבוע בטבע הבריאה (שנבראה על ידי ה’ הטוב, ו”טבע הטוב להיטיב”[5]) אך מעל הכל קיים הטוב השלם והמוחלט שמגיע ישירות מה’ – טוב של עולם האצילות, שלפעמים מתלבש בטוב של העולמות שתחתיו (בסוד “אצילות איז אויך דא”, וראה עוד לקמן) ולפעמים מופיע כנס גלוי שלמעלה מטבע העולמות התחתונים.

אני, הוא ואתה

ותוספת העמקה בדברי הרמב”ם (שיכולה ‘להפגיש’ את הפילוסופים האקזיסטנציאליסטים עם הפילוסופיה הרציונאלית של הרמב”ם):

מדברי הרמב”ם עולה שרוב הרע מגיע מה’אני’ ומיעוטו מגיע מה’הוא’ (מהזולת או מהעולם[6]). אכן, ה’אתה’ לא יכול להיות רע. זולת שעושה לי רע הוא תמיד ‘הוא’ בעיני (“ולא יכלו דברו לשלֹם”[7]), הוא אינו נוכח, ומי שבונים אליו יחס אמתי של ‘אתה’ ודאי אינו עושה רע. בעולם האצילות יש יחס ישיר אל ה’ כ’אתה’ (ולכן בתפלת העמידה, תפלת עולם האצילות, המלה העיקרית – שהיא אף המלה שחוזרת הכי הרבה פעמים בנוסח שמונה-עשרה – היא ‘אתה’, שבאמירתה ברצינות האדם וכל הסובב אותו בטל ומתמסר לגמרי אל ה’[8]).

כשם שהיחס לה’ עצמו צריך להיות פניה ל’אתה’, כך היכולת לפנות כ’אתה’ לכל דבר בעולמות התחתונים היא בחינה של אצילות, עליה אמר המגיד ממעזריטש “אצילות איז אויך דא” (אצילות היא כאן). את הידיעה שהכל אלקות אסור לתרגם לעבודת כל נברא זולת ה’, ח”ו, אבל יש לתרגם אותה לבנית יחס של אני-אתה עם כל נברא[9], ובכך הופכים את המציאות כולה לטוב[10].