ארבעה בנים

כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תוֹרָה. אֶחָד חָכָם. וְאֶחָד רָשָׁע. וְאֶחָד תָּם. וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל:

כולם בנים

חשוב ללמוד על ארבעת הבנים כי לכל בן צריך לגשת בצורה המתאימה לו, “חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ”. את ארבעת הבנים פוגשים דוקא כאשר יוצאים ממצרים, כי בתוך הגלות אי אפשר להבחין בין הדמויות השונות. בגלות מצרים היו בני ישראל במצב של ‘עיבור’, כעובר בבטן האם שאין יודעים מיהו. היציאה ממצרים נמשלת ללידה, ואז רואים לפתע ארבעה בנים שונים זה מזה. והרמז: ארבעה בנים בגימטריא מצרים.

ארבעת הבנים אינם חייבים להיות אנשים שונים, בכל אחד ואחת מאתנו יכולים להסתתר ארבעה בנים קטנים. אבל גם כשמדובר באנשים נפרדים, צריך לאחד בין כולם, סוף-סוף כולם יושבים ליד שולחן הסדר ומשתתפים בסיפור יציאת מצרים, וגם הרשע נקרא בן, “בין כך ובין כך [גם כאשר אתם חוטאים ופושעים] אתם קרויים בנים!”! ורמז נאה להתכללות ארבעת הבנים: כל בן קרא ‘אֶחָד’, “אֶחָד חָכָם וְאֶחָד רָשָׁע…”, והנה ארבע פעמים אחד (13) בגימטריא בן (52).

הבן הגדל

ארבעת הבנים יכולים להיות שלבים שונים בתהליך ההתבגרות. בשנים הראשונות, הילד הקטן אינו יודע לשאול, הכל נראה לו ברור והוא אינו חושד שיש מאחורי המציאות הגלויה משהו שצריך לשאול עליו. בשלב הזה, גם אנו לא מכירים מספיק את הבן. לאחר מכן, הבן גדל והנה הוא תם, ככתוב בתורה “וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים”, ופירש רש”י “כיון שנעשו בני שלש עשרה שנה, זה פירש לבתי מדרשות וזה פירש לעבודת כוכבים”. בגיל בר-מצוה, מתברר שהילד לומד תורה בתמימות-רצינות, ועדיין הוא תם שאינו בקי בהוויות העולם. אבל מיד בהמשך, התם נתקל בעולם הגדול וגיל ההתבגרות הפיזי מעורר בו יצרים סוערים, נטיה להיות רשע (בן ‘טפש-עשרה’, כמו הגרסה ‘בן טפש’, התם עלול להתדרדר להיות טפש). אבל בכוחו לבחור בטוב, כמו יוסף הצדיק, הנער המתבגר ומתגבר על יצרו. אז, לאחר שגבר על הנטיה להרשיע שבקרבו, הוא הופך לחכם. הרי אין חכם כבעל הנסיון, וכעת הוא יודע להתמודד גם עם הרשעים שבחוץ, כמו יעקב אבינו שגדל וכבר אינו רק “אִישׁ תָּם” אלא גם מתמודד עם עשו ולבן ומנצח.

ארבעה בנים וארבעה לשונות

ארבעת הבנים מקבילים לארבעה לשונות הגאולה, “וְהוֹצֵאתִי וְהִצַּלְתִּי וְגָאַלְתִּי וְלָקַחְתִּי”: הבן הרשע, שמעשיו והרגליו מקולקלים, נמצא עמוק בתוך מצרים, כה שקוע בשעבוד עד שהוא מחקה את המצרים הרשעים. לכן הוא זקוק לשלב הראשון בגאולה, “וְהוֹצֵאתִי” בעשר המכות שישברו את קליפת הרשעות שבו.

הבן שאינו יודע לשאול ‘סגור’ ואינו מצליח לפתוח את פיו, וגם אם אינו עושה עבירות הרי התחום הרגשי שלו ‘חסום’ לגמרי. לכן הוא שייך לשלב של “וְהִצַּלְתִּי“, כאשר ישראל יצאו מהתחום הסגור של מצרים ומהשפעתם.

לבן התם יש פגם בשכל (במיוחד לפי הגרסה בירושלמי “בן טפש”), הוא כבול בחשיבה שטחית הנובעת מהמבט לאחור בפחד מהמצרים הרודפים אחרינו. הוא זקוק לשלב השלישי, “וְגָאַלְתִּי” בקריעת ים סוף, שאז נקרע המסך המבדיל בין העולם הגלוי [היבשה] לעולם הנסתר [הים] ואפילו התינוקות שרו ואמרו “זֶה אֵלִי”.

ולבסוף, הבן החכם שייך לשלב הרביעי, “וְלָקַחְתִּי“, במעמד הר סיני ומתן תורה, לכן שאלתו עוסקת בדיני התורה, העדות החוקים והמשפטים. גם החכם צריך להגאל מהיצר המפתה לעזוב את התורה לטובת חכמות חיצוניות, ולכן אומרים לו “כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם [בשלב ‘וְלָקַחְתִּי’], תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ”. אל תהיה חכם להקשות ולהערים ספקות (כמו הפרשנות השלילית לבן החכם), וודאי שלא חכם להרע, אלא עוסק בחכמת התורה וב”רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'”.

ארבעה בן

למלה בן ארבע גימטריאות פשוטות המתאימות לארבעת הבנים שלנו: הבן החכם הוא אליהו הנביא מבשר הגאולה אשר ישיב לב אבות על בנים. וכמו שבן בגימטריא אליהו, כך חכם בגימטריא הנביא.

הבן הרשע עונה לגימטריא כֶּלֶב. “וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ”, וכן הבן הרשע ‘נובח’ בעזות פנים “מה העבודה הזאת לכם”. הכֶּלֶב כולו לב, וכן “הרשעים ברשות לבם”, הולכים אחר תאוות לבם ללא הדרכת החכמה. אך הכלב יכול להפוך לטובה ולבשר את הגאולה, “כלבים משחקים, אליהו הנביא בא לעיר” (ב”ק ס, ב).

הבן התם הוא סתם בן, ללא שם מיוחד, פתוח לכל האפשרויות.

והבן שאינו יודע לשאול הוא כבהמה שאין לה דעת; במצב הגרוע הוא כבהמה טמאה, שאינו יודע לשאול בגלל טומאה-אטימות, אך במצב הטוב הוא כבהמה טהורה ומתמסר לה’, “בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ”.

 הבן החמישי והבן השישי

הרבי מליובאוויטש דיבר על “הבן החמישי” בדורנו, הבן שכלל אינו מגיע לשולחן הסדר ועלינו מוטל להזמינו במאור פנים. היום אפשר לראות גם את הבן השישי, הוא הבן המדען החוקר ומתבונן. זהו טיפוס שעושה מחקר על היהדות, הוא דופק בנימוס בדלת ומבקש לראות את ‘הטקס’ המעניין שאנו עורכים, אך מקפיד לשמור על ריחוק מסוים, להיות ‘אוביקטיבי’ ולא מעורב יותר מדי…

את הבן החמישי המשוטט ברחוב ניתן להזמין פנימה ולגלות לו את העולם הנפלא של היהדות. אך מה יהיה עם הבן השישי? הוא כבר כאן ובכל זאת איננו כאן. הבן החמישי התרחק מאוד אך הוא יודע שהוא רחוק, ואילו השישי כלל אינו מודע לריחוק שלו – כמו שהסביר הבעל-שם-טוב את הפסוק “וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא”: ההסתרה הגרועה ביותר היא הסתרה כפולה, הסתרה בתוך הסתרה, כאשר האדם אינו מודע לכך שהוא במצב של ריחוק והסתר. אך אל יאוש! גם הבן השישי עתיד לחזור מהגלות הנפשית הפנימית שהוא נמצא בה, לאזור אומץ ו’לקפוץ פנימה’ כמשתתף מן המניין. באמת, תכונת ‘המתבונן מבחוץ’ של הבן השישי גם היא חשובה ונצרכת: במהדורה המתוקנת שלו, לאחר שיעשה תשובה שלמה, הוא ינצל את תכונתו כדי להתבונן עוד ועוד בתורה ובסודותיה, ובמיוחד יאהב לגלות מספרים ומבנים פנימיים בליל הסדר…