בשבע עיניים – ואתחנן

פרשת ואתחנן יום ראשון – תורה ותפלה

“וָאֶתְחַנַּן אֶל הוי’ בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר” – הפסוק הזה שוה בגימטריא לפסוק הפותח את עשרת הדברות בפרשת יתרו “וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר“. אכן, בהמשך פרשת ואתחנן כתובים עשרת הדברות, ומתאים שהפסוק הפותח את הפרשה זהה לכותרת של עשרת הדברות.

הנושא המובהק של הפסוק “ואתחנן אל ה'” הוא התפלה (ואתחנן = תפלה), ועליה דרשו חז”ל את הפסוק במשלי “תחנונים ידבר רש” – תפלת רש המבקש מתנת חנם כעני בפתח (ואתחנן מלשון חנם).

אמנם הפסוק השלם הוא “תחנונים ידבר רש ועשיר יענה עזות”, יש תפלת עני-רש ויש תפלת עשיר הדורש ותובע שיתנו לו.

ממד התפלה של משה אצלנו הוא תפלת עני. אבל מתברר שהתפלה הזו מחוברת לממד התורה של משה שהתמצית שלה הוא בעשרת הדברות. בכח התורה, התפלה של משה הופכת ל”עשיר יענה עזות” – תפלת עשיר הדורש ותובע גאולה שלמה.

[שעשועים יום יום]

יום שני – גוי גדול

“כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו… וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם”. עם ישראל מכונה כאן גוי גדול. במקום אחר אנו מכונים גוי קדוש – “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש”. ובמקום אחר אנו מכונים גוי אחד – “ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ”.

גוי גדול שייך לאברהם אבינו, הנקרא “האדם הגדול בענקים”. מדת הגדוּלה היא מדת החסד המיוחדת לאברהם אבינו, “חסד לאברהם”.

גוי קדוש שייך ליצחק אבינו. קדושה היא מדרגה נבדלת, כמו יצחק הקדוש מרחם ונבדל מהעולם (“אשר קדש ידיד מבטן”). לפני “ממלכת כהנים וגוי קדוש” נאמר “והייתם לי סגלה מכל העמים”, עם סגלה = יצחק.

גוי אחד שייך ליעקב אבינו. ביעקב נשלם זרע ישראל וכל צאצאיו הופכים ל”גוי אחד בארץ”. לא לחנם, אומרים בני יעקב לאביהם “שמע ישראל [יעקב אבינו] ה’ אלהינו ה’ אחד”. “גוי אחד בארץ” אומרים בתפלת מנחה של שבת ש’הגיבור’ שלה הוא יעקב אבינו, “יעקב ובניו ינוחו בו”.

שלשה אלו רמוזים כבר במלה גוי. ה-ג של גוי היא תחילת המלה גדול. ה-ו רומזת למלה קדוש (ה-ו הופכת את הקֹדש העצמי לקדוש המתגלה בתוך העולם). וה-י היא אות יחידה ובלתי מתחלקת, ולכן רומזת על האחדות, “גוי אחד”.

[מבחר שיעורי התבוננות יא, עמ’ 103]

יום שלישי – התורה קולטת

“אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ. לָנֻס שָׁמָּה רוֹצֵחַ אֲשֶׁר יִרְצַח אֶת רֵעֵהוּ בִּבְלִי דַעַת…”, משה רבינו מבדיל ערי מקלט, ומיד לאחר מכן נאמר “וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”. מסמיכות הפסוקים, עם וא”ו החיבור (“וזאת התורה”), דרשו חז”ל שיש צד שוה בין ערי המקלט ללימוד התורה: דברי תורה קולטים ממלאך המות (גמרא מכות י, א).

בפנימיות, שלש ערי המקלט שהבדיל משה הן כנגד שלשת העולמות התחתונים, עולם העשיה התחתון, עולם היצירה שמעליו ועולם הבריאה העליון. אך מעל העולמות הללו נמצא עולם האצילות, שאין בו מודעות נפרדת והכל אלוקי (אצל ה’). בלימוד התורה, האדם עולה לעולם האצילות שכולו טוב ואז מלאך המוות לא שולט בו. בעולמות התחתונים, ההצלה היא מגואל הדם בלבד, אבל את מלאך המות לא ניתן לעצור…. אך בעולם האצילות המוות עצמו נעצר.   

[לחיות עם הזמן]

יום רביעי – זכור ושמור

“שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ”, כך נאמר אצלנו. ואילו בפרשת יתרו נאמר “זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ”. על זה אמרו חז”ל “זכור ושמור בדבור אחד נאמרו”.

אנו רגילים שלזכור פירושו לזכור את העבר, אבל “זכור את יום השבת” פירושו לזכור את העתיד, לזכור מיום ראשון את השבת המתקרבת ובאה.

ומהו “שמור”? אפשר לפרש שהכוונה לשמור את השבת, לא לעשות בה מלאכה וכו’. אבל יש ל”שמור” גם משמעות של זכירה. כך נאמר על יעקב אבינו בהקשר לחלומות של יוסף הצדיק “ואביו שמר את הדבר” – ומפרש רש”י “היה ממתין ומצפה מתי יבוא”. אם כן, “שמור את יום השבת” פירושו להמתין ולצפות לשבת.

בספר הזוהר כתוב ש”זכור” הוא בחינת האיש-הזכר ו”שמור” הוא בחינת האשה-הנקבה. אם כך, “זכור” הוא כח האיש לזכור את השבת הבאה, אבל “שמור” הוא כח האשה להמתין ולצפות לשבת, לא רק לזכור אלא הרבה יותר מזה.

יום חמישי – חלב ודבש

“וְשָׁמַעְתָּ יִשְׂרָאֵל וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת אֲשֶׁר יִיטַב לְךָ וַאֲשֶׁר תִּרְבּוּן מְאֹד כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק אֱלֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ”. הפסוק הבא (הפותח את ‘שישי’) הוא “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלֹהֵינוּ ה’ אֶחָד”. ארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבש, היא המסוגלת לקבל את הגילוי של “ה’ אחד”. ולעתיד לבוא “עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות” ובכל מקום תורגש אחדות ה’.

והנה כמה רמזים בביטוי “ארץ זבת חלב ודבש” לסוד ה”אחד”:

“ארץזבת חלב ודבש” נוטריקון אחד.

ב”ארץ זבת חלב ודבש” יש אחד אותיות, בחלוקה הבאה: האות הראשונה היא א. אחר כך ח אותיות המסתיימות בסוף המלה חלב. ולבסוף ד אותיות המסתיימות בסוף המלה דבש.

נחשב את חלק המילוי של האותיות: אלף ריש צדי זין בית תיו חית למד בית ואו דלת בית שין – יש כאן 26 אותיות (פעמיים אחד) שעולות אחד פעמים אור.

ורמז לסמיכות הפסוקים: נחשב בדילוג אותיות “ארץ זבת חלב ודבש שמע ישראל י-הוה אלהינו י-הוה אחד” = זבת חלב ודבש.

[מאמר ארך אפים בספר שערי אהבה ורצון]

יום שישי – שני עדים

“שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלֹהֵינוּ ה’ אֶחָד”, זהו אולי הפסוק הידוע ביותר בתורה. פסוק אותו אומר כל יהודי פעמיים ביום, ערב ובקר.

האות ע במלה שְׁמַע והאות ד במלה אֶחָד כתובות בספר התורה כאותיות גדולות (‘רבתי’), והן מצטרפות יחד למלה עֵד, רמז לכך שבקריאת שמע אנחנו מעידים על יחוד ה’, כמו שנאמר “אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה'”.

אבל לעדות צריך שני עדים, היכן נמצא העד השני? חכמים קבעו לומר אחרי “שמע ישראל” את המלים “בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד” – כאן רמוז העד השני (עֵד ראשון וְעֵד שני). בגימטריא, עד ועד עולים יחד “הוי’ אֱלֹהֵינוּ הוי’” – שמות ה’ בפסוק שעליו אנו מעידים.

לפי הקבלה, העליה של שישי היא כנגד ספירת היסוד. העדות היא תכונה של ספירת היסוד שהפנימיות שלה היא מדת האמת, וכן מכונה היסוד “עֵד אמת”[1].

[עמודיה שבעה]

פרשת ואתחנן יום שבת – סגולת (בת) ישראל

ב’שביעי’ של ואתחנן מדובר על כיבוש שבעתעמי כנען (ומודגש המספר שבע, “שִׁבְעָה גוֹיִם”). בהקשר זה יש מצוות הנוהגות כלפי כל אומות העולם, כמו “וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ” – איסור נישואי תערובת.

נשים לב שהדגש בפסוק הוא על האשה, “בתך לא תתן… ובתו לא תקח”. אכן, מפסוקים אלו למדו חז”ל שהייחוס היהודי נקבע אחרי האם, ואם יהודי מתחתן עם גויה אזי הבן שנולד לה ממנו אינו נקרא בנו של האב היהודי אלא בנה של האם הגויה (קידושין סח, ב).

האם-האשה היהודיה היא הקובעת את הזהות היסודית שלנו. בהמשך כתוב “כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה’ אֱלֹהֶיךָ בְּךָ בָּחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה” – הסגולה הזו של עם סגולה עוברת דוקא דרך האשה[2].

לפי הקבלה, העליה של שביעי היא כנגד ספירת המלכות, ולכן מתאים ללמוד כאן על מעלת האשה המכוונת כנגד ספירת המלכות.

[עמודיה שבעה]