בשבע עיניים – תזריע מצורע

ראשון – גוונים של לבן

ישנם ארבעה סוגים של נגע צרעת – בהרת, שאת, ספחת של בהרת, ספחת של שאת. כולם בצבע לבן אלא שיש הבדל בגוון: הבהרת דומה ללובן של השלג, השאת דומה ללובן של צמר נקי, הספחת של הבהרת דומה לסיד, והספחת של השאת דומה ללובן של קליפת ביצה.

למעשה, הרמב”ם פוסק שאין כל הבדל בין ארבעת הסוגים. למשל, אם חצי הנגע הוא בהרת וחצי הנגע שאת, הם מצטרפים לנגע אחד, וכיוצא בזה. ובכל זאת, מדגיש הרמב”ם, כדי שהכהן יהיה ראוי ‘לראות’ נגעים (לטמא או לטהר) עליו לדעת להבחין בין הסוגים השונים!

כלומר, יש חשיבות להבחנה התיאורטית למרות שלכאורה אין לה השלכה מעשית. כך הדבר בלימוד תורה בכלל: פעמים רבות עוסקים בסוגיה שבאופן פשוט אין בה נפקא-מינה למעשה, ובכל זאת יש ערך גדול לעצם הלימוד, שבו מתקשרים לחכמת ה’ הטהורה.

ועוד משהו חשוב: כדי לתקן את המציאות, צריך לדעת לאבחן את הפגמים-הנגעים שיש בה. לפעמים נראה שמדובר באבחנה תיאורטית בלבד, אבל גם זה חשוב ונצרך. לבסוף, התכלית היא לטהר ולהשפיע חסד – אחרי שהכהן אומר ‘טמא’ מתחיל תהליך של תיקון שבסופו מגיעים לטהרה.

שני – צער הצדיק

את נגע הצרעת פוגשים דווקא אצל הצדיקים הגדולים – ידו של משה רבינו הפכה מצורעת, מרים הנביאה אחותו הפכה מצורעת, ועל המשיח נאמר שהוא מצורע. גם פרשת הנגעים אצלנו פתחה במלים “אדם כי יהיה בעור בשרו” – ‘אדם’ רומז לצדיק, “אדם המעלה”. מה פשר הדבר? 

לצדיק יש ‘חוש’ בגאולה, הוא מכיר את עוצמת הטוב בגאולה העתידה, וממילא הוא חש את עומק הרע שבגלות (לעומת אנשים רגילים כמונו, שאינם ‘מתרגשים’ מהגלות). יש לו רגישות רבה, והוא חש על בשרו ממש את הפגמים הסובבים. השרש צרע הואנוטריקון צ-רע, “צדיק ורע לו” – הוא צדיק אבל רע ומר לו מהרוע שנמצא בחוץ.

צרע אותיות צער – זו תחושת הצער העמוקה של הצדיק המצורע, צער שגורם לו לעורר רחמים רבים מאת ה’.

שלישי – הבדידות

“כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ”. “מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד? הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו אף הוא יבדל” (רש”י). אם כן, הבדידות באה כעונש, מדה כנגד מדה. לאדם זה היתה בעיה קשה, במקום לגעת בעדינות הוא נוגע והורס, לכן בא עליו הנגע (מלשון נגיעה) ועליו לפרוש מכל מגע חברתי.

יש גם בדידות חיובית, כמו “עם לבדד ישכן” – האדם המאמין מתבודד עם ה’, ‘איש האמונה הבודד’.

באמת, גם הבדידות של המצורע הופכת לבדידות טובה. כיצד?

תחילה, המגע המקולקל של המצורע עם אנשים אחרים יצר אצלו אטימות נפשית כלפי עצמו, טומאה מלשון אטימה וטמטום. העיסוק הבלתי פוסק בלשון-הרע ורכילות הסיט את הנפש מחיים אמתיים ופנימיים לחוויה חיצונית רועשת (כמו מי שראשו כל הזמן במכשיר הסלולרי ושוכח לחיות את החיים שלו…). עכשיו עליו להתנתק מכל מגע חיצוני, להתכנס בתוך עצמו, ולגלות את האישיות הבודדת במערומיה. לאחר שיגלה את ה’אני’ האמיתי שלו, יגיע לבסוף לטהרת הנפש. אז יֵצֵא הכהן אל המצורע היושב בדד ויראה שהנגע נרפא!

רביעי – ציפור דרור

הצרעת נקראת בארמית ‘סגירו’ (תרגום אונקלוס) כי היא מורה על סגירה, טמטום הלב והמח כתוצאה מהדבורים הרעים. האדם נכנס למסגרת שלילית, מהלך נפשי סגור משינוי ותיקון.

התחלת הרפואה היא כאשר הכהן מסגיר את המצורע – שימוש בסגירות באופן מודע ויזום, כדרכו של הקב”ה ש”מרפא מר במר”.

אפשר לחשוב שהתיקון של מי שנכשל בדיבורים אסורים הוא תענית דבור מוחלטת. באמת, בהתחלה צריך המצורע להגביל את דבורו, בהנחיית הכהן, לדבר רק דבורים מכוונים של קדושה ולהמנע מפטפוט, תוך עבודה על חושיו הפנימיים. אבל לבסוף המצורע מביא לטהרתו “צפור דרור” המפטפטת כל הזמן, לרמז שהוא כבר יכול לדבר באופן חופשי, לאחר שהגיע ל’מודעות טבעית’ מתוקנת, כמו שנאמר “פטטיא דאורייתא טבין” – פטפוטי תורה הם טובים.

חמישי – אני אשם

המצורע שנטהר מביא שלשה קרבנות – אָשָם, חטאת ועולה. כבש האשם תופס את המקום המרכזי בטהרתו, וגם מצורע עני צריך להביא כבש לאשם למרות שהוא מסתפק בשתי תורים או בני-יונה לחטאת ועולה.

אָשָם בתורה קשור למשמעות של חוב. הדבר בולט בקרבן “אשם גזלות” שאותו מביאים יחד עם תשלום כספי למי שחייבים לו ממון, וכן ב”אשם מעילות” שהוא מעין תשלום כספי על השימוש בממון ההקדש. “אשם תלוי” אדם מביא כאשר יש ספק אם הוא חטא, כי התודעה של החטא הגמור עדיין לא מחלחלת בו (ולכן אינו מביא חטאת) והלוואי שירגיש כמו בעל-חוב שיש כלפיו תביעה.

אם כן, מה המשמעות של אשם מצורע? על המצורע לדעת שנגע הצרעת שבא עליו מאת ה’ היה אמור לדבוק בו עד יום מותו (כמו המחלה הידועה היום בשם צרעת, שהיא חשוכת מרפא). אירע כאן נס שהוציא אותו מהמחלה, ועליו לחוש “הגומל לחייבים טובות” (כמו שאומרים בברכת “הגומל”) – הוא חייב הרבה לה’ ועליו להשלים את חובו בקרבן אשם.

שישי – מטמון של זהב

“כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם”. מפרש רש”י: “בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם. לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל-ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן”.

יש הרבה משפחות יהודיות שלפני פסח הבית שלהן נראה כאילו משהו נתץ אותו, הנקיון היסודי לא השאיר אבן על אבן… אבל בזכות הנקיון הזה – שנעשה לשם שמים, במסירות ואהבה – מוצאים לבסוף אוצרות בתוך הבית. האוצר נקרא “מטמוניות של זהב”, רמז לימי ספירת העומר שנוהגים לכנות אותם “מטמונים” – מט ימים מונים וסופרים.

שביעי – מחלה ורפואה

בסוף פרשת מצורע אנו קוראים על הטומאות היוצאות מן הגוף – נדה וזבה, זב ובעל קרי. טומאות אלו קשורות לחולי, או מחלה ממשית או מעין ‘חולי טבעי’ שנמצא בנו מאז שהתקללה חוה “בעצב תלדי בנים”.

הפרשה מסתיימת בשני פסוקים מסכמים: “זֹאת תּוֹרַת הַזָּב וַאֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זֶרַע לְטָמְאָה בָהּ. וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ וְהַזָּב אֶת זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה וּלְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִם טְמֵאָה”. בפסוק האחרון יש מח אותיות, ובפסוק שלפניו לה אותיות – וביחד מחלה אותיות! יש לציין שבגמרא כבר נאמר שהגימטריא של מחלה, 83, רומזת למספר סוגי מחלות. אבל מחלה הוא גם שמה של אשה צדיקה, מחלה בת צפלחד. ועוד, המלה מחלה במילוי מם חית למד הא = “ורפא ירפא“, הרפואה גנוזה בתוך המחלה.

המחלות קשורות במיוחד לספירת ההוד, כמו הביטוי בספר דניאל “וְלֹא נִשְׁאַר בִּי כֹּחַ וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּח”. כאשר ההוד נהפך למשחית, אותיות הוד נהפכות ויוצרות את המלה דוה, “והדוה בנדתה”(כמו שנאמר על זמן הגלות, “כל היום דוה”). ממילא, שורש הרפואה הוא כאשר מתקנים את מדת ההוד בנפש – להודות לה’.