הביאו עלי כפרה | סיפור לערב יום הכיפורים

חסיד ותיק של הצדיק רבי אלימלך מליז’נסק, בעל “נועם אלימלך”, והוא איש אמיד ונכבד, בא פעם בליל ערב יום הכפורים אל רבו הצדיק בבקשה שהצדיק יתן לו לראות כיצד הוא, הצדיק, עורך את סדר הכפרות. “זה עשרות בשנים שאני נוסע אל רבנו, ואף פעם עוד לא נזדמן לי לראות את הכפרות של הרבי, והפעם נתעוררה בלבי תשוקה עזה לראות”. “וכיצד אתה עורך את הכפרות?” שאלו הצדיק. “מה הרבי מהתל בי?” השיב החסיד. “וכי מה יש לראות בכפרות שלי?” “בכל זאת”, אמר הצדיק, “תגיד לי איך אתה עושה?” השיב החסיד: “אני הרי איש פשוט, ובכן, אני לוקח את הסדור ואומר כמו שכתוב שם: “זה חליפתי” וכו’…”.  “ובכן” – אמר הצדיק – “אף אני עושה כך. אלא שהבדל אחד יש בכל זאת ביני ובינך: אתה ודאי מהדר אחר תרנגול לבן דוקא, ואני איני מקפיד על כך: תרנגול לבן, שחור, איזה שיהיה…”.

התחיל החסיד להפציר בהצדיק, שבכל זאת הוא משתוקק להיות נוכח בכפרות של הרבי. אמר לו הצדיק: “מכיון שכן, אתן לך עצה הגונה. תסע לכפר פלוני ותכנס לבית יהודי פלוני הגר שם, ותראה אצלו סדר יפה של כפרות”.

לא סרב החסיד, ציווה מיד לרתום את עגלתו ונסע לאותו כפר. משהגיע לשם שאל על מקום מגוריו של היהודי, והראו לו בית בקצה הכפר. נכנס לשם כשעה לפני חצות הלילה, והנה הבית הוא בית־מזיגה וערלים יושבים בתוכו ושותים יי”ש כדרכם, והחדר מלא עשן ממקטרותיהם של הערלים.

האורח ישב לו, וצפה לראות מה יהיה כאן. כשראהו בעל הבית נגש אליו ושאלו מה חפצו. “עובר אורח אני”, אמר לו החסיד, “ורצוני ללון פה הלילה”. בעל הבית התחיל לפקפק ולגמגם: “בביתי אין מקום, ובכפר יש בתים אחרים, יותר מרווחים…”. אבל האורח הפציר בו לתת לו לשבת בקרן זוית עד עלות השחר, ואז ילך לו לדרכו. לבסוף נעתר לו בעל הבית, והוא נשאר. משהגיע קרוב לחצות, התחיל בעל הבית לשלח את הערלים מן הבית, למי בפיתויים ולמי בגערות. משיצאו כלם, פתח את החלונות כדי שיצא העשן ויזדכך האויר, ופנה לאשתו:

“אשה! תביאי לי את הקונטרס [מחברת] המונח בחדר השני על גבי הארון”. הביאה לו את הקונטרס, והתחיל לקרא בו את כל חטאיו במשך השנה, שרשם בקונטרס זה: ביום פלוני עברתי על זמן קריאת־שמע, ביום פלוני עשיתי כך וכך וכן הלאה, משגמר לקרא, התמרמר בבכיות ואנחות היוצאות מן הלב: “אוי, רבונו של עולם, הלוא בשנה העברה עשיתי תשובה והבטחתי להיות טוב וישר ולא לשוב עוד לכסלה, ולבסוף מה עלתה לי? אני הלוא מלא עונות וחטאים ופשעים, וכך בכה ונאנח זמן רב מקירות לבו”.

אחר כך פנה שוב לאשתו: “אשה! הביאי לי עוד קונטרס אחד המונח במקום פלוני”. הביאה לו את הקונטרס השני והתחיל לקרוא בו: ביום פלוני הלכתי ליער להביא עצים והתנפלו עלי גוים ושברו את עצמותי, ביום פלוני מתה עלי בתי, ביום פלוני קרה לי אסון זה, וכך הלך וקרא את כל הצרות והפגעים שעברו עליו במשך השנה. ושוב בכה והתמרמר: “אוי, ריבונו של־עולם, הלוא בפרוש בקשתי מאתך בשנה העברה שתתן לי שנת ברכה וחיים ושלום, ואני בטחתי בך והאמנתי שכך יהיה, ולבסוף מה עלתה לי?” משגמר לבכות אמר: “הרי סוף סוף ערב יום הכפורים היום, וצריכים להתרצות. נשתווה נא בינינו, ריבונו של עולם: אתה לא חייב לי ואני לא חייב לך”. ולקח את שני הקונטרסים, כרך אותם ביחד, סובב אותם על ראשו שלוש פעמים, ובכל פעם אמר: “זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי…” וזרק את הקונטרסים החוצה.

החסיד התבונן היטב לכל מעשה הכפרי, נתפעל מאד ממין כפרות כזה, נפרד מבעל־הבית ונסע בחזרה לליז’נסק. הגיע לשם בעוד לילה ונכנס ישר לבית הצדיק, כשראהו הצדיק אמר לו: “תספר לי מה ראית שם אצל אותו יהודי”. סח לו החסיד את כל המארע, ואמר הצדיק: “זהו שאמר הכתוב: ‘כי־עונתי עברו ראשי… ד’ נגדך כל־תאותי’, אבל לעמת זה גם: ‘ואנחתי ממך לא־נסתרה’ (תהלים לח, ה’)”.

[סיפורי חסידים הרב זוין]

בסיפור הזה, המאייר באופן יפהפה את התפיסה החסידית של עמידה מול ה’ בכנות פשוטה, מתואר יהודי המבקש קשר של אמת עם בוראו. הוא לא מוחק את חובותיו, ולא מתחמק גם מהטענות שלו כלפי הקב”ה – אבל מכריע בכל שנה מחדש, שהקשר חזק וחשוב דיו כדי לגבור על כל המשקעים.

אבל האם ניתן לעמוד כך מול ה’? הלא הוא עצם הטוב! הוא יודע יותר טוב מאיתנו, מה מתאים ומדויק לנו ולעולם. איך אפשר לבוא ולתבוע ממנו, כביכול, התנצלות?! על כך התשובה כפולה: ראשית, נאמר בגמרא כי הקב”ה מתחרט על שברא יצר הרע וגלות, ומבקש כפרה על מיעוט  הירח – סמלו של עם ישראל. ושנית, הלא ה’ עצמו ברא אותנו כך: עם נקודת מבט משלנו, וחוויה ברורה של טוב ושל רע, והוא מצפה שנביע אותן ונקח את תפקידנו בשיח מולו. כפי שאמר פעם רבי איתמר מנדבורנה: נתת לי את השכל שלי, תן לי הטובות שלי! כשתתן לי השכל שלך, אוכל לקבל הטובות שלך…

איך אפשר לסלוח?

במבט ראשון, יש בכך חידוש נפלא המרענן את היחס האישי לה’, מעודד לסוג של הדדיות בקשר עִמו ומכיר בכך שעל עבודת ה’ להיות אמתית (“מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא לפיכך לא כִזבו בו”). יש פה גם מתן לגיטימציה לתחושות שמקננות בלב ולא ניתן להתגבר עליהן, וכאשר מתירים אותן וקוראים לסליחה כלפי ה’, ניתן להתמודד עמן.

אמנם, ככל שתודעה זו מחלחלת אל הלב, מופיע קושי גובר והולך בסליחה לקב”ה (ו”לב יודע מרת נפשו”, ובפרט עם צרות עקבתא דעקבתא דמשיחא, מהשואה הנוראה ועד לנוראות השנה שעברה עלינו).

ברגע שמתירים לנו לחשב חשבונו של עולם ולהעמיד את חטאינו מול ‘חטאיו’ כביכול, הרי נדמה לנו שמצדו יתברך הסליחה מתבקשת – אנו בשר ודם, קרוצי חומר ושפוטי היצר, והוא “חנון המרבה לסלוח” גם אם נפלנו שוב ושוב. לנו, לעומת זאת, קשה לסלוח לו: הרי ביכולתו לעשות הכל באופן הטוב והנעים ביותר, ללא מגבלות או יצר שאונסו, ואנו מצדנו כה פגיעים וחלשים ומעטי כח של סליחה.

לכן, כדי להתפייס עם ה’ בסוף השנה, לסלוח ולהתכונן ביחד לשנה טובה ומתוקה, יש להעמיק יותר בהבנת הפגיעה מצדנו, הצורך שלנו לסלוח והדרך להגיע לסליחה זו. ננסה להתבונן בכך דרך שלושת המשלים על הקשר ביננו לבין ה’ – אבינו, מלכנו ודודנו:

שלוש פגיעות

כלפי אבא, הטענה העיקרית של הילדים היא על כל ה’דפקטים’ עמם עליהם להתמודד – אלה שהוטבעו בהם על ידי החינוך של ההורים והטעויות שלהם ואלה להם ‘זכו’ באופן גנטי. על דרך זה, ויותר מזה, כלפי אבינו שבשמים עלול להתעורר כעס בלב: על שברא עולם כה פגום וחסר בכלל, ובפרט על שברא אותי עם היצר הרע האורב בקרבי ועם כל נתוני הפתיחה הבעייתיים עמם עלי להתמודד.

כלפי מלך, הטענה העיקרית של הנתינים היא על חוסר צדק בהנהגת המלכות. כך כלפי מלך העולם ישנה תביעה על כך שאינו מגלה את מלכותו ואינו מנהיג את העולם בצדק וברחמים. אמנם אין מי שיכול לומר: זיכיתי לבבי והריני “צדיק ורע לו”. אך הטענה היא על עצם אפשרות הרוע בעולם – אכזבה מהנהגת ה’ את עולמו (ועוד, גם מי שלא חש צדיק, יכול להיות מאוכזב מכך שדרכים וסגולות בטוחות לישועה בהן נקט – כולל סגולות אמת, דוגמת צדקה, תפלה ובטחון בה’ – לא צלחו, ודומה כי העולם, ו”מלכו של עולם” בראשו, לא עובד ‘לפי הכללים’).

כלפי הדוד, הטענה העיקרית של הרעיה היא על כך שהוא נוהג לא באופן המתאים בין אוהבים (גם אם הכל מוצדק על פי שורת הדין), ועל כך שאין הוא רגיש ומבין ללבה של הרעיה, ואינו מפרש גם את התנהגותה השלילית כקריאה לעזרה או כנסיון לעורר את תשומת לבו. כשם שהנדון יכול לשאול ולדרוש מהדיינים “מאיזה טעם דנתוני?” באם הפסק אינו מיושב על לבו, כך אנו כלפי שמיא, אין אנו טוענים על כך שה’ לא מבין ללבנו, שהרי הוא “בוחן כליות ולב”, אלא על כך שאינו מתנהל באופן מובן, ואינו מסביר את עצמו: הרי לא די לנו בידיעה כי הוא מבין לליבנו, ואנו רוצים לראות את ההבנה ולהבין לליבו של אהובנו. לכן, כשנעשים מעשים שאינם תואמים בעינינו לאהבה, אנו חשים עלבון. מכיון שאנו הרעיה והוא הדוד, זכות הבכורה של הטענות היא מצדנו דווקא, שהרי “לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שאונאתה קרובה ודמעתה מצויה”.

שלוש סליחות

מתוך ההתיחסות לרגשות הכעס, האכזבה והעלבון, ומתוך הבנת המשלים השונים, ניתן להתבונן על מניעים שונים לסליחה:

לאבינו שבשמים אנחנו מרגישים מחויבים לסלוח. גם בן הכועס על הוריו חייב להודות כי בסופו של דבר הם אלה שהביאו אותו לעולם, ודי בכך כדי שיודה להם מאוד. הוא גם מכיר כי ההתעלמות לא תשנה את העובדה שאלה הם הוריו, ונזק התלישות מהם רב מתועלתה. כך, עם כל הטענות, האדם מכיר בסופו של דבר כי טרם פרע את חובו לבוראו על כל הטובות שגמל איתו מיום הוולדו, ואפילו כשהוא מחשב את חשבונה של השנה שעברה הוא מזהה כי ה’ הרבה טובות עליו (לצד כל מה שמעורר בו כעס וצער) ועל כולנה הביאו חי לספה של השנה הבאה.

ועוד, במובן מסוים אפילו ביחס להורים בשר ודם יכול הבן ‘לתרץ’ לעצמו, שכל מעשי הוריו נועדו בסופו של דבר לטובתו, כדי לחנכו ולהעמידו על האמת. גם אם הנסיון להיטיב התבטא באופן שגרם צער, הוא ‘חייב’ לקבל את שיקול הדעת של אביו ולסלוח לו.

למלכנו, שאנו מייחלים כי ימלוך על העולם כולו, כדאי לנו לסלוח. אין המדובר רק בכדאיות אישית, כזו המבינה שבסופו של דבר טוב לשמור על יחסים טובים עם המלך. אנו חשים כי מוטב לנו שה’ ימלוך על העולם – גם אם פה ושם נדמה לנו כי יש ‘חריקות’ והסתרים בהנהגה זו – מאשר שהכל יקרוס לתוך אנרכיה, בה אין למה לקוות ואין ממה להתאכזב.

ביחס לדודנו, טענותינו כלפיו הן המבוססות ביותר: שהרי ביחס של דוד ורעיה מצפים ביותר להדדיות, וגם התגובה המוצדקת ביותר עלולה להתפס כמעליבה משום שאינה מתאימה בין אוהבים. אפילו התירוץ ש”נפלאות דרכי הבורא” אינו מועיל, שהרי מה שמחפשים הוא ההבנה ההדדית. אם כך, לדוד מכפרים אנו רק משום שאנו רוצים לסלוח. אנו מבינים שכל התסכולים והטענות ההדדיות הם ביטויים למערכת היחסים הסבוכה, ושהעלבון נובע דווקא מכך, שהקשר הזה הוא טעם חיינו. אנו מרחמים על בן הזוג ורוצים לכפר על מה שהיה, להעמיק את ההבנה ולחדש את האהבה.

מול האב או המלך, יש צפיה לסליחה מול סליחה (מתוך הבנה שהתעלמות האב, והפרת החוזה של המלך – היא למעשה הדדית), אך בין בני זוג ההתפייסות היא אחת: אנו רוצים ומקוים ששנינו יחד נצליח לגבור על משקעי העבר, לחדור מבעד לכל התסכולים וההתרחקויות ולחדש את האהבה. מתוך האחדות הזו, מתגלה חידוש נוסף ביחס הדוד והרעיה: 

בהתפייסות עם המלך, אנו חשים בעיקר הקלה – הנה גזר הדין סר מעלי, המלך מחל על חובי והמדינה שבה לסדרה הנכון; בהתפייסות עם האב ישנה שמחה – שמחת השיבה אל המקור וחידוש הקשר הקרוב; אך בהתפייסות עם בן הזוג, כשנעשית כדבעי, ישנו תענוג גדול כל כך של התאחדות, של “טובים דודיך מיין”, עד שכל הפירוד נעשה כדאי כדי לבוא לקשר העז יותר שבא מן הפיוס. על כך נאמר, כי בגאולה השלמה “אודך ה’ כי אנפת בי, ישוב אפך ותנחמני”.