הבנים האבודים של ההגדה

לקריאת כל המאמרים על פסח

מדי שנה, אנו מסבים לשולחן הסדר עם ארבעה בנים: “אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול”. רביעייה זו בהחלט עשירה ומגוונת, אבל גם מול הרשימה הרב-גונית ביותר יש תמיד לשאול: אילו גוונים עדיין לא כלולים בה? אילו בנים (ובנות) אינם נכללים ברביעיית הבנים המפורסמת? עם כל גיוונם, ארבעת הבנים המוזכרים בהגדה בסופו של דבר משתתפים כולם בליל הסדר, גם אם בדרכים עקיפות כמו עימות (הרשע) או התעלמות (שאינו יודע לשאול); אבל מה עם אלו שכלל לא נמצאים בסדר, או שאינם מחוברים לחג? עלינו לצאת למסע חיפוש אחר בנים אבודים אלו ולפנות גם להם מקום של כבוד סביב שולחן הסדר.

הבן האובד

הרבי מליובאוויטש היה הראשון להסב את תשומת לבנו לבן שאינו מוזכר בהגדה[1]. ישנו בן חמישי, הוא הסביר, וזהו הבן האובד של היהדות, מי שהתרחק ממנה כל כך עד שהוא כלל לא מעוניין להגיע לסדר, ואולי אפילו אינו יודע על קיומו. הוא חי לו אי-שם בעולם הגדול, שקוע בענייניו, מנותק לגמרי ממורשתו ומחגיו. על כל מי שחוגג את ליל הסדר לחפש את אותם ‘בנים חמישיים’, ובהרבה אהבה וכבוד לקרבם ולהזמינם להצטרף לסדר – שזה אומר להסב סביב שולחן היהדות בכלל.

פירוש נפוץ על ארבעת הבנים מפרשם כמייצגים ארבעה דורות בעם ישראל, המבטאים תהליך של “ירידת הדורות” – התרחקות הולכת וגוברת מהיהדות: ה”חכם” הוא סמל כל הדורות הוותיקים, שבהם כולם היו קשורים באופן זה או אחר ליהדות, ובמובן זה היו כולם סוג של תלמידי חכמים; ה”רשע” מבטא את הדור שמרד ביהדות ובאופן מופגן התרחק ממנה והפסיק לשמור מצוות; ה”תם” מבטא את ילדי הדור המורד, שאינם מתנגדים ליהדות באותה חריפות של הוריהם וגם אינם יודעים עליה הרבה, אלא הם פשוט תמימים; ולבסוף הבן “שאינו יודע לשאול” הוא הדור הבא, שלא גדל אפילו על רקע המרידה ביהדות, והנו כה מנותק ממנה שהוא לא יודע איך להתחיל לשאול עליה שאלות.

אפשר לצרף פירוש זה לדברי הרבי ולהסביר, שהבן החמישי הוא בנו של הבן שאינו יודע לשאול. הבן שאינו יודע לשאול עדיין קשור ליהדות דרך סבו ה”רשע”, שאף כי מרד ביהדות הרי בכל זאת גדל בתוכה וכל חייו עמדו בסימן המרידה בה. אולם הבן החמישי הוא כבר נינו של הרשע, דור שלישי לנתק מהיהדות, ואין דבר שיקשור אותו אליה. לכן הוא מתרחק אף יותר מאביו ואפילו לא טורח להגיע לסדר.

הבן החמישי אמנם רחוק, אולם בחסידות מוסבר שבחמישי יש תמיד את היסוד הכי משיחי. דווקא דור רחוק זה ניחן באיכויות עוצמתיות השייכות לעידן הנעלה והגאולתי ביותר. כאשר הבן החמישי מגיע סוף-סוף אל שולחן החג, הוא מביא איתו את כל המטענים והכוחות שלו ובאמצעותם מרומם אותו – מעלה את ליל הסדר לסדר חדש.

הבן החוקר

דומה שהבן החמישי מגלם בתוכו את כל הנעדרים מליל הסדר, ואין צורך להוסיף עליו. אך אם נהרהר ביתר תשומת לב, נבחין שישנו סוג נוסף של טיפוס, שאינו בדיוק משתתף בסדר כמו ארבעת הבנים הראשונים, אך גם אינו ממש נעדר ממנו כמו הבן החמישי.

בן שישי זה הוא הבן החוקר. הבן החוקר הוא אקדמאי העושה עבודת מחקר מדעית על ליל הסדר של היהודים ועל משתתפיו. בן זה הוא טיפוס בפני עצמו: מצד אחד הוא נוכח בסדר, מסב לשולחן ואף משתתף בקריאת ההגדה ובאכילת המאכלים המיוחדים; אך מצד שני, בשל מחויבותו לאובייקטיביות של מחקרו, הוא נמצא שם ‘בתפקיד’, כצופה מן הצד, ובכל עת שומר על עצמו שלא להזדהות יותר מדי, פן ‘ילך לאיבוד’ במושא מחקרו. הבן השישי הוא אפוא מין נוכח-נעדר, ואינו משתייך לארבעת הבנים הראשונים וגם לא לבן החמישי, אלא מהווה קטגוריה בפני עצמו.

את הבן השישי ניתן לכנות המֶטַא-בן, על דרך המינוח האקדמי המתאר התייחסות למשהו ממבט-על, בפרט התייחסותה של מערכת כלשהי לעצמה (כמו “מטא-תיאוריה”, שהיא תיאוריה על תיאוריות). המטא-בן הוא הבן החוקר את כל הבנים המשתתפים בסדר (כולל את עצמו).

אף שהבן השישי נוכח בגופו בליל הסדר, מבחינה נפשית הוא מרוחק ממנו עוד יותר מהבן החמישי שכלל לא מגיע אליו. בעוד הבן האובד יודע בוודאות שהוא לא משתתף בסדר – ולכן אפשר בפשטות להזמינו לשם – לבן החוקר נדמה שהוא כן נוכח בו (יתר על כן, נדמה לו שבהיותו המשכיל שבחבורה הוא נוכח בו יותר מכולם…), ולכן קשה לו מאוד לקלוט עד כמה הוא בעצם מחוצה לו. על מצבים כאלו אמר הבעש”ט כי הפסוק “ואנֹכי הַסְתֵר אסתיר פני ביום ההוא”[2], פירושו שההסתרה הגדולה ביותר היא כאשר עצם הסתתרותה של האלוקות מפנינו נסתרת מאיתנו, כלומר כשאנו מדמיינים לעצמנו שאנו קרובים אליה[3].

אך כמו הבן החמישי, גם לבן השישי תקנה, ובמצבו המתוקן הוא עולה על כל קודמיו. לאחר שמצליח הבן החוקר להיחלץ מהגלות החמקמקה שבה הוא נמצא, הוא יושב לכתוב ביאור על ההגדה. אף כאן, כמו מקודם, הוא מאמץ מבט-על ביחס לחג ולמשתתפיו ומבקש להכלילם בתבניות סדורות; אך הפעם אין הוא לומד אותם מבחוץ אלא מבפנים, ותכלית תבניותיו אינה סתם הקמת מבנה אלא העמקת ההבנה. במקום לבודד את פרטי החג השונים ולעשות להם רדוקציה לנסיבות חיצוניות, הוא מבקש לראותם בזיקה זה לזה ולעמוד על טעמם הפנימי.

שישה בנים, שישה קצוות

בהשראת הבן השישי, ננסה כעת למקם את ששת הבנים שנוצרו לנו לפי מבנה קבלי. בכל פעם שנוצרת לנו מערכת בת שישה מרכיבים, הדגם הקבלי שמתבקש לנתחה באמצעותו הוא מבנה בשם ו’ קצוות, המהווה חלק ממערכת עשר הספִירות הקבליות ומייצג את מידות הלב בנפש האדם (ראו נספח “עשר הספירות ופנימיותן”). כל עוד היו לנו רק ארבעה בנים, לא היה יסוד להַקבלה זו, ודגמים אחרים היו מתאימים יותר; אך כעת, משהוספנו את הבנים החמישי והשישי, ההשוואה לו’ הקצוות נעשית מתבקשת. (אכן, ו’ מידות הלב מומשלות בקבלה לשישה בנים, “תולדות” הספירות השכליות הקודמות להן, אף בלי קשר לבנים מההגדה.)

שמות שש הספירות המהוות את ו’ הקצוות הן חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד. כפי שמיד נראה, ששת הבנים מקבילים לספירות אלו בדיוק לפי הסדר שבו הם נמנים בהגדה ושפיתחנו כאן הלאה. כך נראה מבנה ו’ הקצוות בהקבלה לששת הבנים:

חסד: חכם

ספירת החסד מגלמת את כוח האהבה והנתינה. הבן החכם מקביל לספירת החסד כיוון שמאפיינו של תלמיד חכם אמיתי הנו שהוא גם איש חסד. אכן, במערכת הספירות משתלשלת ספירת החסד מתוך ספירת החָכְמה הניצבת מעליה, כמו לומר שמתוך חכמת אמת נולדים תמיד מעשי חסד[4].

גבורה: רשע

ספירת הגבורה מגלמת את כוח היראה וההגבלה, ובשל אופייה התקיף והפסקני נקראת גם ספירת ה”דין”. כאשר אין מטפחים כראוי מידה זו, היא עלולה להוליד מתוכה מעשים שליליים ואף כוחניים. הבן הרשע מבטא את בחינתה השלילית של מידה זו[5].

תפארת: תם

ספירת התפארת מאזנת וממצעת בין ספירות החסד והגבורה. מיקום התם בספירת התפארת מאיר לנו פן חדש בדמותו: הוא מתגלה כמי שניצב באמצע בין החכם לרשע, מאזין בתום לב לדברי שניהם – ובכך גם מאזן ביניהם[6].

נצח: שאינו יודע לשאול

במצבה המתוקן מבטאת ספירת הנֶצח ביטחון בכוחות שה’ נותן לנו, המאפשר לנצחַ ולהצליח באתגרים; במצבה השלילי הופך הביטחון בה’ לביטחון עצמי נצחני, הרגשת “כֹחי ועֹצם ידי”[7], שאינה מאפשרת להודות בהזדקקות לאחרים. אף הקְבלה זו מספקת לנו פירוש חדש ומפתיע לדמות הבן שאינו יודע לשאול: במקום הילד השתקן שאנו רגילים לדמיין, מתגלה בן זה כטיפוס מתנצח ומלא מעצמו, שהסיבה שאינו מסוגל לשאול היא שהוא בטוח שהוא יודע הכל[8].

הוד: הבן האובד

ספירת ההוד המתוקנת מגלמת את כוח התמימות בנפש, יכולת ההודאה במי שמעלינו וכן ההודיה לו. אך ספירת ההוד יכולה להפוך לכוח שלילי המרחיק אדם מן האמונה: “והודי נהפך עלי למשחית”[9]. והנה, אחת הדרכים לפרש פסוק זה היא כאומר “יהדותי נהפכה עלי למשחית” – היא דוחה ומרחיקה אותי, כפי שעשתה לבן האובד[10].

יסוד: הבן החוקר

ספירת היסוד אוספת ומרכזת את כל הכוחות שמעליה, ומזרימה את השפע שלהן מטה. היא עושה זאת בכוח ספירת ה”דעת” הניצבת מעל שש הספירות וכמו יודעת אותן מלמעלה. באותו אופן, הבן החוקר נמצא מצד אחד מתחת לכל האחרים על מנת ‘לראיין’ אותם, אך מצד שני מתנשא מעליהם וחש כי הוא מכיר אותם טוב מהם (עד שהוא מיתקן, ואז הוא עולה לספירת הדעת באמת ובכוחה מחבר את כל הבנים)[11].

המסבים והמסתובבים

כעת שימו לב לדבר מעניין: הוספת שני הבנים החדשים שלנו והקבלת כל השישה למבנה שלפנינו יצרו חלוקה חדשה ומפתיעה של הבנים לשתי קבוצות של שלוש: שלושת הבנים הראשונים מהווים שלישייה אחת, ושלושת הבנים הבאים מהווים מעין מהדורה נמוכה יותר שלה, שחבריה מקבילים לחברי הראשונה אחד לאחד.

חלוקה זו מגלה לנו כמה דברים חדשים על הבנים שלנו, הן הוותיקים והן החדשים:

ראשית כל, מוסבר בקבלה ששלוש הספירות הגבוהות הן פנימיות יחסית, ואילו שלוש הספירות הנמוכות הן חיצוניות יחסית. חלוקה זו משקפת במדויק את היחס בין שלושת הבנים הראשונים לשלושת האחרונים: שלושת הבנים הראשונים – החכם, הרשע והתם – הם הנוכחים והפעילים ביותר בתוך הסדר. אפשר לומר, בהתאם לאופן סידורם בתרשים, שהחכם לומד ומלמד את ההגדה, הרשע ניצב מולו ומקשה עליו קושיות, ואילו התם ניצב בתווך, מאזין לשניהם ומנסה להכריע ביניהם. לעומת זאת, שלישיית הבנים השנייה – שאינו יודע לשאול, האובד והחוקר – הם אלו הנמצאים באופן זה או אחר מחוץ לסדר: הבן שאינו יודע לשאול, אף שהוא כלול ברביעייה המקורית, נמצא למעשה עם “רגל אחת בחוץ” בכך שאינו תורם לשיחה; הבן האובד ניצב כבר עם שני רגליו מחוץ לסדר; והבן החוקר נוכח-נעדר כפי שהסברנו – עומד בחוץ אך מכניס ראשו פנימה להציץ. אם כן, בעוד הראשונים מסבים לשולחן הסדר, האחרונים מסתובבים סביבו.

שנית, כל אחד משלושת הבנים האחרונים מקביל לאחד משלושת הבנים הראשונים, זה הניצב בדיוק מעליו במבנה. הבנים האחרונים, אפשר לומר, מהווים מעין גרסאות נפולות של הראשונים, וראשית תקנתם טמונה ביכולתם לשוב ולהידמות לבנים שמעליהם:

• הבן שאינו יודע לשאול, המתנצח מבלי להקשיב, הוא גרסה נפולה של החכם, שמעלתו העיקרית היא שהוא יודע לשאול (“איזהו חכם, הלומד מכל אדם”[12]). תיקונו של הבן שאינו יודע לשאול הוא אפוא להפוך לתלמיד חכם אמיתי, הנכון לשאול וללמוד.
• הבן האובד, שכלל לא נמצא בסדר, הוא גרסה נפולה של הרשע, שעם כל רשעותו לפחות נוכח ומתעמת עם החכם. מסע השיבה של הבן האובד ליהדות מתחיל בהתיישבות סביב שולחן הלומדים ובהתעמתות עם החכמים, גם אם כל שביכולתו לעשות, לפחות בהתחלה, הוא לחזור על טענות הרשע.
• לבסוף, הבן החוקר המראיין את כולם לצורך עבודתו הוא גרסה נפולה של התם. אף התם מאזין לכולם במידה שווה, אך במטרה ללמוד מהם, לא ללמוד אותם. תקנת החוקר טמונה בכך שיחדיר לתוכו מנה גדושה של תמימות שתאזן את שכלתנותו ותאפשר לו להטות אוזן קשבת כנה לדברי האחרים.

לאחר צעדים ראשונים אלו, על כל השישה להמשיך ולטפס עד ליעדם המתוקן בתכלית: להיות “כֻּלנו חכמים, כֻּלנו נבונים, כֻּלנו יודעים את התורה”[13] (אך מצווים עדיין לספר ביציאת מצרים, כלומר להמשיך ולהתקדם בתשובתנו תמיד) – שכנגד ספירות החכמה, הבינה והדעת שלמעלה מ-ו’ הקצוות.

…ואחת שובבה

ציינו לעיל כי ו’ הקצוות מתוארים בקבלה כשישה “בנים”. ובכן, מה שלא ציינו עד כה הוא שלבנים אלו יש אחות – ספירה שביעית הנחה מתחתיהם, למטה מספירת היסוד, המכונה ספירת המלכות. יחסן של שש הספירות לספירת המלכות הוא כיחס ששת ימי החול ליום השבת: הם הרוב והיא המיעוט, אך היא העיקר והם טפלים לה. ששת ימי החול מכרכרים סביב יום השבת כעבדים סביב מלכה, המשרתים אותה וניזונים ממנה.

הקבלת ששת הבנים לו’ הקצוות לא תהיה שלמה מבלי שנוסיף להם את הבת השביעית שכנגד המלכות. ספירת המלכות משלימה את ו’ הקצוות ובלעדיה אין להם אחיזה אמיתית במציאות.

אך מי היא הדמות המסתורית שמגלמת הבת השביעית? מי נותר בחוץ לאחר ששרטטנו את שני מעגלי המסבים והמסתובבים של ליל הסדר?

פסוק מופלא העוסק באחרית הימים בא לעזרתנו: “עד מתי תתחמקין הבת השובבה,” אומר הפסוק, “כי ברא ה’ חדשה בארץ, נקבה תסובב גבר“[14]. פסוק זה מתאר מציאות עתידית שבה עם ישראל, שכל השנים בורח מה’ ונמנע מלהיעתר לחיזוריו, מסתובב על עקביו ויוצא לחפש את ה’ על דעת עצמו, שלא מתוך כפייה או הכרח. מ”בת שובבה” ילדותית המתחמקת מאביה, הוא הופך לאשה בוגרת המסובבת-מחזרת אחר אישהּ. תהליך התבגרות זה הוא משל לתשובה אל ה’ שהיא רצונית וחופשית בתכלית, “תשובה מאהבה” ללא שמץ של יראה חיצונית ושלילית.

הבת השובבה היא-היא הבת השביעית. הבת השובבה אינה מסבה לשולחן הסדר וגם לא מסתובבת סביבו; היא משחקת מתחתיו. מי שמגלמים אותה בליל הסדר הם בראש ובראשונה הילדים, הבאים לסדר כדי לשחק באגוזים, לגנוב את האפיקומן, להסתובב בין הרגליים של הגדולים ולשגע את כולם. כל השאלות והתשובות של הבנים הגדולים, כל מסעות התשובה הנפתלים והמסובכים שלהם – כל אלו אינם מעניינים את הבת השובבה. אם המבוגרים יקראו לה לשבת עמם ולהשתתף בקריאת ההגדה, היא תתפתל מאחיזתם ותברח חזרה אל מתחת לשולחן. היא נמצאת בליל הסדר בשביל הכיף.

אם נמשיך את פירוש ‘ירידת הדורות’, נראה כי הבת השובבה היא הרחוקה מכולם, השלב האחרון בתהליך ההתנתקות מההשתתפות ומהמעורבות בסדר. הרי אם סדר פסח עניינו, בין השאר, סדר, אזי הבת השובבה מגלמת את היפוכו המוחלט – אי-סדר אנרכיסטי. לכאורה, תכונה זו מנוגדת בתכלית לאופייה של ספירה ששמה “מלכות”, שעניינה הוא השלטת סדר והימנעות מאנרכיה (כמאמר חז”ל, “אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו”[15]). אך לפי החסידות, לצד השליטה והסמכותיות שמקרינה המלכות המתוקנת כלפי חוץ, בתוכה פנימה עליה להיות חדורה בשפלות רוח ילדית. דווקא המלך, יותר מכל אדם אחר, צריך להיזהר שלא להיתפס בתדמיתו החיצונית, פן יתחיל להשתכנע שהוא באמת חשוב יותר מאחרים. עליו לפעול מתוך חופש פנימי – שתהיה טיפ-טיפת אנרכיה בנפשו – כדי להיות מלך אמיתי.

שורש החופש של הבת השובבה הוא בספירה העליונה ביותר במערכת הספירות – ספירת הכתר הנעלית, המבטאת את כל מה שנשגב מהשגת שכלנו. ספירה זו אכן מגלמת בתוכה את סוד החירות שביציאת מצרים, שכל סדר הפסח נסוב סביבו. על הספירות נאמר כי “נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן”[16]: ספירת הכתר הראשונה וספירת המלכות האחרונה נעוצות זו בזו. דווקא הבת השובבה היא הקולטת את סוד יציאת מצרים טוב יותר מכל ששת אחיה הגדולים, ובזכות השעשוע והחופש שלה תזכה, בבגרותה, לעשות תשובה אמיתית מבחירה. בעוד הבנים לומדים, מתווכחים ומפרשים את ההגדה, הבת השביעית פשוט חיה אותה.

לקריאת כל המאמרים על פסח

לקוח מתוך הספר עולמות בהוצאות ידיעות אחרונות