הלוי והכהן

כהן ולוי – חכמה ובינה

יש בפרשה שני פסוקים עיקריים על עבודת הכהנים ועבודת הלויים: על הכהנים נאמר “עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם”[א], ועל הלויים נאמר “וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד”[ב]. “עבודת מתנה” הוא ביטוי יחודי (אין עוד “עבודת מתנה” בתנ”ך). גם “ועבד הלוי הוא” הוא ביטוי מיוחד: לפי הפשט “הוא” מתייחס ללוי, אבל הפירוש לא ברור (שהרי המלה “הוא” לכאורה מיותרת בפסוק[ג]) ולכן בפנימיות נדרש “הוא” על הקב”ה[ד] (כמו שיתבאר).

בקבלה[ה] וחסידות מבואר שבמערכת הספירות הכהנים הם בחכמה והלוים בבינה, שתי הספירות הנקראות ‘אבא’ ו’אמא’, כנגד י-ה בשם הוי’, שהן “תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין”[ו].

הכח של הכהנים הוא שקט וסודי, “בחשאי וברעותא דלבא”. הכח של הלוים הוא במוזיקה, הרמת הקול (“לארמא קלא”), עבודת ה’ בשירה לה’. אלו שתי תנועות הפוכות: יש במקדש את העבודה השקטה של הכהנים ואת זמרת הלויים עם כל התעוררות הרגש שבה. התעוררות הרגש באה מהבינה (הנקראת “אם הבנים”, האמא המולידה את המדות), והחשאיות והזריזות של הכהנים באות מהחכמה. החכמה היא בסוד השמן, הנמזג בחשאי, כמו שהכהנים נמשחים בשמן המשחה; והבינה בסוד היין המעורר שמחה ושירה, “יין ישמח לבב אנוש”[ז], “אין אומרים שירה אלא על היין”[ח].

ורמז: ועבד הלוי הוא את עבדת אהל מועד ועוד עבדת מתנה את את כהנתכם = קול פעמים הוי’ – עבודת ה’ היא בקול רם, עבודת הלוי, או בקול שקט, עבודת הכהן. היחס בין הקולות הוא בסוד החשמל – שתיקה (חש-חשאי) ודבור (מל, מלול)[ט].

הכהן – עבודה שהיא מתנה

מהי “עבודת מתנה”? בגמרא[י] מבואר ש”עבודת מתנה” היא עבודה של נתינה (כמו זריקת דם הקרבן על המזבח בעבודות המקדש), אבל מה שצריכים ליטול-להוציא לא נקרא “עבודה” (כמו תרומת הדשן, שהיא “עבודת סילוק ולא עבודת מתנה” ולכן זר שעשה עבודה זו אינו חייב מיתה). אם כן, עבודת הכהנים היא עבודה של נתינה, לתת לה’, זה השירות של ה’ (כהן פירושו משרת).

אכן בפנימיות התורה מוסבר[יא] ש”עבודת מתנה” היינו שהעבודה ניתנה לעובד במתנה מאת ה’! (דומה לרש”י שמפרש, בפשוטו של מקרא, “עבודת מתנה, במתנה נתתיה לכם”, אלא שלפי הפשט הכוונה שזו מתנה לכהנים בלבד ולא לאחרים, ואילו בפנימיות ההדגשה היא שעצם אפשרות העבודה היא מתנה). כלומר, העובדה שאני, אדם נברא, יכול לעבוד את ה’ היא מתנה גדולה. זו נקודה עיקרית בפנימיות התורה: להחדיר את המודעות שלשרת את ה’ זוהי מתנה.

בעומק, מוסבר שככלל, רובנו, מסוגלים לעבוד את ה’ רק על ידי התבוננות שמולידה רגש. התבוננות היא הצד האמהי, שמוליד ילדים-רגשות בלב. אבל יש מי שאחרי ריבוי ההתבוננות מגיע לרגש קיומי וטבעי של דבקות בקב”ה. הכהן הוא הצדיק שעשה את מירב יכולתו במודעות שלו, בהתבוננות וכו’, וכעת הוא מגיע להסתכלות ודבקות בה’ שלא יכול להגיע מעצמו – זו מתנה מה’. במצב זה אהבת ה’ עצמה נקראת מתנה.

שני הפירושים קשורים זה לזה: אם אני נותן לה’ (“עבודת מתנה” לפי הגמרא), ה’ נותן לי הרבה יותר (“עבודת מתנה” לפי החסידות).

כהן ולוי – אתה והוא

“ועבד הלוי הוא” – המלה “הוא” היא בגוף שלישי, נסתר. “אתה”, בגוף שני (נוכח), אומרים למי שרואים אותו, הוא קרוב ואפשר לפנות אליו ישירות, אבל למי שאיננו רואים, רק יודעים שהוא נמצא, מתייחסים בגוף שלישי “הוא”. כך גם בפנייה לה’: לפעמים פונים לה’ “אתה”, אבל כשאומרים “הוא” מתכוונים למדרגה יותר גבוהה מכל מה ששייך אלינו ישירות, איננו רואים אותו, הוא גבוה הרבה מעל התודעה שלנו.

על הכהן נאמר “אתה כהן לעולם”[יב] – מכאן לומדים שהכהן הוא מי שיש לו מערכת יחסים ישירה עם ה’ ופונה אליו בגוף שני, “אתה”. יותר מזה, המדרגה של “אתה כהן לעולם”, הכח לפנות אל ה’ תמיד כ”אתה” – היא היא המתנה לכהנים, “עבודת מתנה”. זה כח הכהנים שמגיע מהחכמה, כח הראיה הישיר. אבל להתייחס למשהו כ”הוא”, בגלל שהוא גבוה ממני, נותן כח למוזיקה, לקול – לא לעבודה חשאית וזריזה. זהו ההבדל בין הראיה השייכת לחכמה לשמיעה השייכת לבינה.

תהליך הפניה לה’

הנביא אומר “אתה הוא הוי’ אלהינו”[יג]. מסביר הבעל שם טוב[יד]: כל יהודי צריך לעבור בכל עת דרך תהליך מעגלי של “אתה”, “הוא”, “הוי’ אלהינו”. כלומר: רואים את ה’, רואים השגחה פרטית, וכאשר רואים אומרים “אתה”. כך בכל תפלה אומרים לה’ “אתה”, “ברוך אתה הוי'”. התפלה היא לראות השגחה פרטית. על כך מבקשים בתפלה – לראות. אבל יש מדרגה שאיננו יכולים לראות, אלא רק לשמוע, “הוי’ שמעתי שמעך יראתי”[טו]. השמיעה מעוררת יראה גדולה מאד, יותר ממה שרואים בעינים. אם כן, בתחלה אומרים “אתה”, אך באותו רגע שמתמקדים על “אתה” הוא נהפך עבורנו ל”הוא”, מעל מה שאנו יכולים לראות. היכולת לומר לה’ “אתה” היא מתנה – זו “עבודת מתנה” של הכהן, בחינת ראיה, חכמה – ומיד עוברים ל”הוא”, עבודת הלוי, בחינת השמיעה, בינה.

בשלב הבא, מתוך המעבר בין “אתה” ו”הוא”, מגיעים לאמצע, “הוי’ אלהינו” – אתה ה’ הוא הכח שלנו, זו הדעת שנכנסת בפנימיות. כך נשלם המעגל: החכמה היא ‘קו ימין’, הבינה היא ‘קו שמאל’, והדעת היא ה’קו האמצעי’ המייחד.

זו שלמות עבודת ה’ היוצאת מהפרשה: אני כהן בנשמה, אחר כך לוי בנשמה, ואז האמצע היינו “הוי’ אלהינו” – הדעת, הכח של ישראל. עם ישראל הוא עם משולש (“עם תליתאי”[טז]) כהן-לוי-ישראל: הכהן הוא “אתה”, הלוי “הוא”, וישראל “הוי’ אלהינו”.

בתמצית: אתה – חכמה, כהן. הוא – בינה, לוי. הוי’ אלהינו – דעת, ישראל.