המחנך והמדריך

לכל המאמרים על חודש אלול

בח”י באלול אנו מציינים את יום הולדתם של “שני המאורות הגדולים” של החסידות, רבי ישראל בעל שם טוב (שנולד בשנת נח”ת) ורבי שניאור זלמן מליאדי, אדמו”ר הזקן (שנולד בשנת קה”ת).

אי אפשר להקיף את כל האישיות המאירה של שני ענקי-עולם אלו, ולא את תורתם הרחבה והעמוקה מני ים. אבל אפשר להתבונן קמעא בכמה נקודות המאירות לנו מהם, עד עצם היום הזה. לשם כך, נעזר בהגדרה מעניינת שניסח רבי שלום דובער מליובאוויטש (הרש”ב, דור חמישי לאדמו”ר הזקן): “הבעל שם טוב הוא ראש המחנכים ואדמו”ר הזקן ראש המדריכים”. המקור לצמד המלים מחנך ומדריך הוא בפסוק “חנֹך לנער על פי דרכו“[1], אך מהי כוונת הדברים, מהו ההבדל בין חינוך להדרכה?

חינוך לגיל הרך והדרכת מבוגרים

החינוך הוא בצעדים הראשונים, התחלה חדשה, כמו “חנוכת הבית”, וכמו שמודגש בפסוק “חנֹך לנער“. וכך מבארים גדולי המדקדקים: “התחלת האכילה בבית חדש יקרא חינוך, כמו שיקרא התחלת הלימוד בנער”[2]. המטרה העיקרית של חינוך הילד הרך היא להשריש בו את האמונה הטהורה בה’ ובהשגחתו, את תחושת השייכות לעם היהודי, “בני א-ל חי”, מתוך אהבת ה’, אהבת התורה ואהבת ישראל, ואת הרצון הכללי לקיים את תורת ה’ ומצוותיו. עיקר החינוך הוא בגיל הרך, ואפילו מיד לאחר הלידה, והוא ‘מדבר’ ישירות אל הנפש, יותר בדרך של התקשרות חוויתית ופחות בתבניות שכליות.

ההדרכה, לעומת זאת, עוסקת בהמשך הדרך, כאשר הילד הקטן הפך לנער ובחור העומד על דעתו (ולמעשה, עד גיל מאה-ועשרים), וכעת צריך להורות לו את הדרך המפורטת שעליו ללכת בה – ללמד אותו את כל ההלכות בשולחן-ערוך, לעסוק בתיקון ועידון המדות לפרטי פרטים. המדריך מורה שלא מספיק לומר “מודה אני” ולרקוד בהתלהבות “ברוך שלא עשני גוי” – צריך אמנם להתחיל כך, אבל גם צריך להמשיך לעבוד ולעמול, ללמוד תורה עוד ועוד, ולהפוך את ההתקשרות הכללית לה’ להנחיה בכל פרט ופרט בחיים. בנוסף להדרכה השווה לכל נפש,  המדריך מסייע לכל אחד למצוא את העבודה המיוחדת המתאימה לאופיו ולכשרונותיו, הדרך המיוחדת שלו בתוך דרך התורה הכללית. כמובן, בלי חינוך אין הדרכה! החינוך מעניק את היסודות, וההדרכה בונה את הבניין.

מאבי החסידות עד ל’רב’ החסידי

הבעש”ט הוא אבי תנועת החסידות, שאילולא היינו בטוחים בקיומו היה ניתן לחשוב שהוא דמות מעולם האגדות… הוא כמו אבא טוב העומד על ערש תנועת החסידות שזה עתה יוצאת לאויר העולם. הבעש”ט עצמו, בתקופה הראשונה בחייו, היה עוזר למלמד-תינוקות, ואפשר לומר שגם לאחר שהתגלה והיה רבי לגדולים שבגדולים, הוא דאג לחנך אותם כמו ילדים קטנים… עיקר המורשת של הבעש”ט אינה רק בתורות שנמסרו בשמו (אם כי הן מהוות פנינים יקרות, ויסודות עמוקים בעבודת השם) – ועובדה שהוא עצמו לא כתב דברי תורה – אלא בעצם השראת האמונה הטהורה והתמימה, בהתקשרות כללית לה’ ולתורתו. כאשר ניתן להעמיד את יסודות שיטתו על העיקרים הבאים: אהבת ישראל לכל יהודי, שמחה בעבודת ה’, דבקות בקב”ה על ידי תפלה תורה ומצוות, ואמונה שבכל דבר אפשר לעבוד את ה’ שכן הקב”ה נמצא בכל מקום. מאז ועד היום, הבעש”ט הוא אכן “ראש המחנכים”, שאנו יונקים ממנו בדרכים רבות – החל מסיפורי מעשיות אודותיו, ועד יסודות אמונה שהפכו לנכסי צאן ברזל ביהדות, ועד היום המוני יהודים (ואפילו מאומות העולם) מושפעים ממנו גם בלי לדעת זאת.

תלמידו הגדול וממשיכו של הבעש”ט היה הרב המגיד ממעזריטש (שעליו ראוי להרחיב את הדבור בפעם אחרת), ואחריו הפכה החסידות לתנועה של ממש, כאשר תלמידיו ותלמידי-תלמידיו הפיצו אותה בכל רחבי אירופה (ומשם התפשטה עוד בכל הגלובוס). תלמידו הצעיר והחביב של הרב המגיד היה רבי שניאור זלמן, אדמו”ר הזקן, שהתייחד כמנסח הגדול של תורת החסידות, כמו בספר התניא – יצירת מופת הנחשבת ‘תורה שבכתב’ של החסידות (הספר היחיד בחסידות שבנוי באופן שיטתי, ולא כהברקות של דברי תורה על סדר הפרשות וכדומה), ובהמון דרושי החסידות שלו (שנדפסו בעשרות כרכים!) המסבירים את פנימיות התורה בדרך המובנת לשכל, בחכמה, בינה ודעת (ומכאן ראשי התבות חב”ד). בד-בבד נמנה אדמו”ר הזקן בשורה הראשונה של גדולי ישראל המפורסמים בנגלה של התורה בכל הדורות – כמו שניכר בשולחן-ערוך שחיבר – עד שזכה לתואר ‘הרב’ סתם.

אדמו”ר הזקן, אם כן, זכאי להקרא “ראש המדריכים”. עד עצם היום הזה, אלפים ורבבות יהודים צועדים בדרכים הבטוחות שמורה אדמו”ר הזקן, הן בעולם ההלכה הנגלה, והן בעבודת ה’ בכלל. אדה”ז פורט את האמונה הגדולה והכוללת שהבעש”ט הנחיל לנו בשחר ילדותנו, ומדריך אותנו בכל נתיבות החיים הסוערים. היסודות שלימד הבעש”ט צריכים להיות מוטמעים בנפשנו, שוזרים את כל אורחות החיים שלנו, נמצאים בכל מקום גם אם אינם מובלטים – כמו יסודות הבניין ושרשי האילן, המחזיקים את הכל מבלי שיראו אותם – ועליהם ניצב לתפארת הבניין שבנה אדה”ז, עולה ומשגשג האילן הענף.

הבעש”ט מלמד עד כמה ה’ אוהב אותנו, שומר ומשגיח עלינו בכל עת, “כגמֻל עלי אמו”[3]. ואילו אדה”ז מדגיש בעיקר שהאדם חייב לעבוד בכח עצמו; אתה כבר ‘ילד גדול’, אין הדבר תלוי אלא בך, אל תסמוך על הנשמה האלוקית שבקרבך (וגם לא על הרבי שלך שיעבוד במקומך), אלא “היה נכון”, עמוד על המשמר בכל עת, כי הבחירה בידך ובכל רגע עליך לבחור בטוב. במלים אחרות, הבעש”ט הדגיש את השגחת ה’ עלינו, שאפשר להיות סמוך ובטוח עליה בכל מצב, ואילו אדה”ז מדגיש שעליך לקום ולפעול, מתוך ‘בטחון עצמי’ חיובי, בטחון אקטיבי בה’ “כי הוא הנֹתן לך כֹח לעשות חיל”[4].

עץ פרי בארץ הקדש

בהקשר זה, אנו נזכרים בפסוקים הפותחים את פרשת השבוע: “והיה כי תבוא אל הארץ… ולקחת מראשית כל פרי האדמה… ושמת בטנא והלכת אל המקום אשר יבחר ה’ אלהיך”. הביאה אל הארץ היא היסוד וההתחלה; באים אל הארץ ושותלים בה עצי פרי – כמו שכתוב במקום אחר “וכי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל”[5]. השלב הזה מתאים לשלב החינוך של הבעש”ט, “בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ”[6].

ההשוואה לארץ ישראל אינה רק דרש יפה, אלא נוגעת בקשר העצמי של תנועת החסידות לארץ ישראל. אמנם הבעש”ט עצמו לא זכה להגיע לארץ, אך ידוע עד כמה השתוקק והתאמץ להגיע אליה, אלא שהדבר נמנע ממנו בהשגחה מלמעלה (ואכן, הרבה גדולי החסידות אחריו עלו לארץ, כמו בעלייה הגדולה, והראשונה מסוגה, של תלמידי הרב המגיד). באמת, כל יסודות החסידות ‘שואפים לעלות לארץ ישראל’ שרק בה הם באים לידי ביטוי שלם. כך למשל, בארץ ישראל ניכרת במיוחד השגחת הקב”ה על עם ישראל ככלל ועל כל יהודי בפרט – “ארץ אשר הוי’ אלהיך דֹרש אֹתה, תמיד עיני ה’ אלהיך בה”[7] –  וכל יהודי העולה לארץ הוא שתיל רך בגנו של ה’, “שתולים בבית ה'”[8]. כמו שיסוד החינוך הוא להאמין בה’ ולחוש את השגחת ה’, כך נטיעת העצים בארץ היא ביטוי של אמונה, “מאמין בחי עולמים וזורע”[9].

לאחר הנטיעה בארץ, יש תהליך ארוך וסבלני של גידול העץ, ההופך מנטיעה רכה לאילן בוגר (ותוך כדי כך עובר את שנות הערלה). הטיפול המסור בעץ מקביל לשלב ההדרכה של אדה”ז (שגם הוא רצה לעלות לארץ, ובפועל היה אחראי על ‘קופת ארץ ישראל’, איסוף הכספים עבור יושבי הארץ). אם בשלב הראשון היתה ניכרת השגחת ה’ עלינו, הרי בהמשך אנו נדרשים לקום ולעבוד, להפעיל את הבטחון-העצמי המתוקן שלנו.

בסיומו של תהליך, אנו זוכים להביא בכורים מן הפירות המתוקים אל בית המקדש, ושם לשמוח עד בלי די, “ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך הוי’ אלהיך”. גם בנוגע לכל ילד יהודי: לאחר הנטיעה בחינוך נכון, על טהרת הקדש, המקנה לו שרשים ויסודות נאמנים, ולאחר הדרכה מתאימה המלווה את שלבי התפתחותו של הנער והאיש – זוכים לפירות טובים ולשמחה רבה.

לאחר הבאת הבכורים, אנו שבים הביתה, אל עבודת השדה והכרם, זורעים ונוטעים, ומתחילים הכל מחדש. כך גם בנפש האדם: תמיד צריך לחזור ולרענן את יסודות החינוך, עד שכל יום מתחיל בחינוך עצמי של אמונה רבה (“רבה אמונתך”), וממשיך בהדרכה נכונה ובוגרת בדרך ה’.

לכל המאמרים על חודש אלול