התקדשות

סממניו החיצוניים של טקס החתונה היהודי מוכרים לכולם: חופה, רב, כתוּבָּה, טבעת, שבירת הכוס, שבע ברכות. אך למרבה הצער רוב האנשים היום, כולל חלק גדול מהזוגות הנישאים עצמם, אינם מכירים את מלוא משמעותם של פרטים אלו. במאמר שלפנינו נבקש להתמקד באחד היסודות המרכזיים ביותר של החתונה היהודית ולהבינו לעומקו (כאשר ממילא ניגע גם בכמה מרכיבים אחרים): מעשה הקידושין.

מה הם הקידושין? מדוע רק האיש מקדש את האשה ולא להפך? מה בין קידושין לנישואין? על שאלות אלו ננסה להשיב כעת, תוך פניה לפנימיות התורה בבקשה שתעניק לנו את טעמם הפנימי של הדברים. ניתן לראות בכך הזמנה לחקור באותו אופן את כל שאר ענייני החתונה.

לייחד את בן הזוג

ראשית, יש להבחין בין שתי פעולות שונות המתקיימות תחת החופה: קידושין ונישואין. שלב הקידושין הוא הרגע בו מניח החתן את הטבעת על אצבע כלתו ואומר “הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל”; שלב הנישואין מתחיל בכניסת הזוג תחת החופה ומסתיים בכניסה לבית המשותף (שבירת הכוס, המזוהה בעיני רבים כרגע המכריע בעריכת החופה, היא אמנם מנהג חשוב ומשמעותי אך אינה מהווה חלק הכרחי מהטקס).

מה משמעותו של כל שלב? הקידושין הם בעצם האירוסין האמיתיים. הם מהווים צעד ראשון ביצירת ההתקשרות אך עדיין לא יוצרים את ההתקשרות המלאה והסופית. עיקר החתונה עצמה הוא שלב הנישואין, בו בני הזוג נעשים לבעל ואשה וחייהם המשותפים מתחילים. בימים עברו היתה חולפת שנה שלמה בין הקידושין לנישואין, אך ברבות השנים הוצמדו שני השלבים וכיום הם מתנהלים בזה אחר זה תחת החופה (אולי כדי לפצות על כך נעשה מקובל לכנות את התקופה מרגע ההחלטה להתחתן עד לחתונה עצמה כתקופת ה’אירוסין’; אך מבחינה הלכתית אין הדבר נחשב לאירוסין אמיתיים, שפירוקם דורש גט).

נתמקד בשלב הקידושין. קודם כל, מה משמעות המלה “לקדש”? מדוע נאמר שהאיש “מקדש” ושהאשה “מקודשת” ולא, נגיד, שהם מתארסים?

משמעותה הפשוטה של המלה ‘קדוש’ היא נבדל, ואם כן לקדש פירושו להבדיל ולייחד. במעשה הקידושין החתן מייחד אליו את אשתו – הופך אותה בכך למיוחדת. מעבר לכך, לקדש פירושו גם להפוך לקדוש. כל פעולה של קידוש, כל דבר המכונה קדוש, מאזכרים את מה שמקודש ונבדל לחלוטין מהמציאות המוכרת – הקדוש-ברוך-הוא. הקב”ה הוא כביכול מקור הקדושה, ואורו נאצל על כל מה שמקודש. קידוש בן הזוג כמו מחבר את נשמתו עם שורשה האלוקי העליון ומאפשר לה לצמוח.

מעשה הקידושין נעשה כאמור ברגע ענידת הטבעת. כיצד יוצרת הטבעת את הקידושין? לפי ההלכה הקידושין הם סוג של מעשה קִנְיָן: האיש כביכול ‘קונה’ את אשתו, כאשר המנהג שהתבסס עם השנים הוא להשתמש בטבעת במקום בכסף. אין הכוונה שהאשה נעשית רכושו של האיש; מדובר בקניית הרשות להתייחד עמה, כאשר מי שמַקְנה רשות זו היא האשה בעצמה. אכן, זו אחת המשמעויות הפשוטות של המלה בעל: בקידושין החתן כביכול מקבל בעלות יחיד על הזכות לחיות חיי אישות עם אשתו.

מה פירוש הרעיון, העשוי להשמע היום זר, שקידוש האשה בידי האיש הוא מעשה קנין?

למרבה הצער, מושגי הקנין והרכוש שלנו שאובים מתרבות הצריכה המודרנית, המושתתת על תפיסת עולם חומרנית ביותר. בתרבות זו החפצים שאנו קונים נתפסים כלא יותר מאובייקטים גשמיים שאנו מנצלים לצרכינו ומשליכים. כך אנו מתייחסים לבגדים שלנו, לחפצי הנוי שלנו ובסופו של דבר לכדור הארץ כולו, שאת משאביו אנו מכלים ללא כל רגש אחריות.

אך לפי היהדות קנייתו של משהו אין פירושה ניצולו, אלא הפיכתו לאישי. במעברו של דבר-מה לרשותינו הוא מופקע מעולם של ישויות זרות וחסרות פנים והופך להיות משהו מיוחד, יקר ובעל משמעות לגבינו. מרגע שרכשנו אותו הוא חלק מעולמנו, ואנחנו מתחילים לקחת עליו אחריות ולדאוג לו. במלים אחרות, מנקודת מבט רוחנית קנייתו של משהו אינה הפיכתו לאובייקט אלא בדיוק להפך: היא הופכת אותו ממשהו אובייקטיבי ומנוכר למשהו סובייקטיבי ובעל ערך אישי.

גישה זו משתקפת בעצם המלה ‘חפץ’ בעברית, שפירושה גם רצון (ועוד רצון פנימי ומלא עונג, כבביטוי ‘חפץ-לב’), וכן במלה ‘כסף’, שממנה נובעת המלה כיסופים. החפצים שאנו בוחרים הם ביטוי לחפץ הלב שלנו, וההשקעה הכספית שלנו בהם – לכיסופינו אליהם. אכן, אף הופעתו הראשונה של השורש ק.נ.ה בתורה אינה בהקשר של עסקי העברת נכסים, אלא בהקשר חם, אישי ואנושי של יצירת חיים: מילותיה של חוה בלדת בנה הראשון, “קניתי איש את [עִם] ה'” (בראשית ד, א). 

כאשר אנו ניגשים לרעיון קידוש בן הזוג כקנין מנקודת מבט זו נצבע הכל בגוון שונה. פעולת הקנין באה לבטא את לקיחת האחריות על האחר, את נכונותנו להשקיע בו. ברכישתו נמצאנו רוכשים את אמונו – מוכיחים לו את נאמנותנו כלפיו (עד שהוא יכול להגיד “הוא קנה אותי!”). וכשם שקניית חפץ מקנה לו מימד סובייקטיבי, כך נטילת האחריות מוציאה את האחר מ’אחרותו’ ועושה אותו לחלק מאיתנו. הוא כעת שלנו – במובן הכי חם וביתי של הביטוי – מישהו ששייך לנו ושאנו דואגים לו ומטפלים בו.

קידושים הדדיים

כעת נשאלת השאלה: אם מעשה הקידושין הוא פעולה כה חשובה של התחייבות ולקיחת אחריות, מדוע הוא מתנהל באופן חד-צדדי? האם האשה אינה יכולה לקנות את האיש? האם האיש אינו זקוק שיקנו אותו?

ההסבר הפשוט הוא שלפי חוקי התורה הבסיסיים מותר לגבר לשאת יותר מאשה אחת. במעשה הקידושין, איפוא, נעשית האשה שייכת לאיש באופן בלעדי, אולם הוא אינו בהכרח משתייך אליה באופן בלעדי. האיסור על ריבוי נשים ביהדות (הידוע כ”חרם דְרבינו גרשֹם”) הוא תוספת מאוחרת של ימי הביניים, ואינו משתקף בטקס הכלולות העתיק.

אולם ישנו הסבר מעמיק יותר לאי-הסימטריה של מעשה הקידושין, המבאר מדוע היא שייכת גם – אולי אפילו בעיקר – לדורנו אנו. על פני השטח, במישור ההלכתי והנגלה, החתן הוא אכן המקדש באופן חד-צדדי את הכלה. במישור זה מגלמים החתן והכלה את הגבריות והנשיות המסורתיים: מודל הג’נטלמן והליידי בו הוא המחזר והמציע את הנישואין והיא הנעתרת. לפי ההלכה, מודל זה אינו צריך לחלוף לגמרי מן העולם. הוא מחבר את האיש והאשה לצדדים בסיסיים בהווייתם, וברובד עמוק הם חפֵצים בו: האשה שמחה שהגבר עושה לכבודה את ה’עבודה’ החיצונית של הקניה בקול רם, והגבר שמח בכך שהוא נדרש לקחת אחריות באופן פעיל.

עם זאת, כל האמור כאן הוא רק במישור אחד. במישור פנימי יותר, לא הלכתי, מתחולל תהליך מקביל והפוך, בו האשה היא הקונה את האיש. פעולה זו מתבטאת בעיקר בשלב הנישואין הבא לאחר הקידושין. כאמור לעיל, מהות הנישואין היא הכניסה לבית המשותף; והנה, הבית הוא מרחב נשי, מעין רחם או קֵן העוטף אותנו ומאפשר לנו לגדול. ברגע הנישואין האשה איפוא מכניסה את האיש לרשותה – ‘קונה’ אותו. פעולה זו נשלמת בשיאו של ליל הכלולות: את רגע אינטימי זה ניתן לראות כטקס קידושין חשאי בו האשה עצמה נהיית לטבעתו של בעלה, המקיפה אותו בגוף ובנפש. כשם כשבשלב האירוסין החתן אוסר את הכלה על גברים אחרים, כאן היא, בכשפי אהבתה, כורכת אותו אליה ו’אוסרת’ אותו על נשים אחרות.

(המנהג לפיו הכלה מקיפה את החתן לפני החופה, כמו צורפת בכך טבעת סביבו, מבטא משהו מפעולה זו עוד לפני הקידושין, אולם עיקרה בשלב הנישואין. כמו כן, מסיבה זו נקבע שאם האשה רוצה להעניק לאיש טבעת יש לעשות זאת לאחר סיום הטקס, בבית).

את שלבי הקידושין והנישואין יש להבין אם כן כשתי פעולות משלימות של קידושין: קידושין פומביים ורשמיים של האשה בידי האיש, ו’קידושין’ צנועים וחשאיים של האיש בידי האשה. הפעולה הראשונה מצייתת לחלוקת התפקידים המסורתית ביניהם, ואילו בפעולה השניה מתהפכים התפקידים והאשה הופכת לדמות הפעילה שהגבר מתקדש על ידיה.

רובד פנימי זה תמיד נכח בטקס החתונה, אולם בדורנו גוברת המודעות אליו. יעודו להתגלות בדורות המאוחרים מרומז בפסוק מופלא מירמיהו: “עד מתי תִתְחַמָקִין הבת השובֵבה, כי ברא ה’ חדשה בָארץ, נקבה תסוֹבב גָבֶר” (ירמיה לא, כא). לסובב פירושו לחזר ולהקיף, בדיוק כבפעולת הקידושין בה המקדש מחזר אחר המקודש ומקיפו בטבעת. הפסוק מנבא כי לעתיד לבוא תיקח האשה חלק פעיל ביצירת הזיווג עם האיש, וזאת דרך הקפתו ומשיכתו אליה.

פסוק המבטא עוד יותר את קידושי האיש בידי האשה בעתיד הוא “והיה ביום ההוא נְאֻם ה’, תִקְראי אישי ולא תִקְראי לי עוד בעלי” (הושע ב, יח). בעוד המלה “בעלי” מבטאת את השתייכות האשה לאיש אותה מחוללים הקידושין המסורתיים, המלה “אישי” רומזת להשתייכות האיש לאשה, כלומר למציאות בה גם הוא מוקדש לה. הפסוק מנבא כי יום אחד יהפכו יחסים אלו לעיקריים, עד כי החוויה כי האיש הוא בעל האשה תתבטל לטובת החוויה כי הוא אישהּ בדיוק כפי שהיא אשתו (רעיון זה נידון באריכות בקבלה ומתואר כמעבר מיחסים בלתי-שויוניים בין הגברים והנשים למצב של “שווים בקומתם ומשתמשים בכתר אחד”, לשון האר”י).

מפסוקים ורעיונות אלו עולה, כי האידיאל של איש אחד לאשה אחת אינו רק גזירה שנעשתה ‘בדיעבד’ בשלב מאוחר, אלא יעוד משיחי אליו כיוונה התורה מלכתחילה. אכן, דבר זה מורגש בעצם האמירה שבגן עדן מקדם נבראו איש אחד ולו אשה אחת, לא יותר.

“וארשתיך לי לעולם”

אמרנו לעיל כי הקידושין הם בעצם האירוסין, שלב הביניים בדרך לנישואין. לכאורה, מדובר אם כן בפעולה נקודתית המתחילה ומסתיימת ביום החתונה. אולם פסוק קצר בנביא הושע מכריח אותנו לחשוב אחרת: “וְאֵרַשְׂתִיךְ לי לְעולם” (הושע ב, כא). לפי הפסוק, למרות שהאירוסין הם רק שלב, ישנה בחינה של אירוסין נצחיים. אף בהלכה ישנה דעה הגורסת כי הקידושין אינם מעשה חד-פעמי אלא “פעולה נמשכת” המתחדשת בכל רגע. למה הכוונה?

מבחינה הלכתית, ההבדל המהותי בין אירוסין לנישואין הוא שבשלב האירוסין בני הזוג עדיין אסורים זה לזה (כמובע בברכה הנאמרת בהם “אשר אסר לנו את הארוסות”, וכמורגש בכך שאִרוּס זה אותיות אִסוּר). מדובר בשלב מעבר, בו מצד אחד בני הזוג מחויבים זה לזו אך מצד שני טרם התוודעו אחד לשני באמת. במישור הבסיסי ביותר שלב זה מסתיים עם עריכת שלב הנישואין. אך האם באמת ניתן לומר שלמחרת ליל הכלולות בני הזוג מכירים לגמרי? כמובן שלא. בני אדם הם יצורים מורכבים ומרובדים, וקילופה של כל שכבה בנפשם רק חושפת שכבה נוספת ועמוקה ממנה. ניתן לדמיין את עולמנו הפנימי כמעין בובת ‘באבושקה’ פלאית, המכילה אינסוף פנים חדשות החבויות זו בתוך זו.

כאשר חושבים על הדברים כך מתחוור כיצד ישנה בחינה תמידית של אירוסין בחיי הנישואין. גם לאחר שהתוודענו לפנים רבות בבן זוגנו ישנן שכבות נוספות ובתוליות בתוכו שטרם הכרנו, דרגות נסתרות של ‘אני’ שטרם פגשנו. לדרגות אלו אין אנו נשואים עדיין אלא רק מאורסים להן, והחתונה האמיתית עוד לפנינו.

הרעיון של התקדשות מתמדת הוא גם המפתח להתחדשות מתמדת. מרבית משברי הנישואין נובעים מהחוויה המצטברת של בני הזוג, לפיה הם כבר מכירים זה את זה לעייפה ואינם יכולים עוד להפתיע אחד את השני. ישנה בנפש תאווה לסוג מסוים של ריגוש המתעורר דוקא בהיכרויות חדשות. הנושא מתקשר לאמרת חז”ל לפיה אם “איש ואשה זכו – שכינה ביניהם; לא זכו – אש אוכלתם”. ניתן לפרש את ה”אש” בפסוק כתאווה לריגושים חדשים – “אש זרה” המתלקחת דוקא עם זרים – שמכיון שאינה מוצאת סיפוק בבית מביאה להחרבתו.

לכאורה הפתרון הוא פשוט לכבות את האש הזו ולהסיח את הדעת מההרהורים הזרים. אך ישנו פתרון עמוק יותר, המשתמש באותה אש ממש כדי לבנות את הבית. הרעיון של “וארשתיך לי לעולם” מזכיר לנו כי תמיד ישנם פנים בבן הזוג שטרם הכרנו ושעדיין זרים לנו. דבר זה משמר בין בני הזוג אוירה צעירה ומשועשעת של חיזור, בה אחת לכמה זמן יוצאים מחדש ל’בליינד דייט’ ראשון במטרה לגלות זה בזו פנים חדשות. הסתכלות זו מבעירה את האש ה”זרה” בתוך הבית באופן כשר, והופכת את עצם ה”אש אוכלתם” לגילוי ה”שכינה ביניהם”.

אכן, גילוי השכינה הראשון של משה רבינו היה בדיוק כזה: “והנה הסנה בֹעֵר באש והסנה איננו אֻכָּל” (שמות ג, ב). דימוי האש שאינה אוכלת אלא מגלה שכינה הוא האיור המדויק ביותר לחיי זוגיות המתקדשים ומתחדשים תמידית.