חִדּוּשָׁיו שֶׁל הַבַּעַל שֵׁם טוֹב

בְּיוֹם חַי אֱלוּל שֶׁיָּחוּל הַשָּׁבוּעַ יִמְלְאוּ 325 שָׁנָה לְהֻלֶּדֶת מוֹרֵנוּ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב וְנִרְאֶה כִּי הַחִדּוּשׁ שֶׁהֵבִיא עִמּוֹ לָעוֹלָם רַק הוֹלֵךְ וְגוֹבֵר. “בָּאתִי לָעוֹלָם”, נוֹהֵג הָיָה הַבַּעַל שֵׁם טוֹב לוֹמַר, “כְּדֵי לְהַכְנִיס בַּעֲבוֹדַת ה’ טְרִיּוּת וְרַעֲנַנּוּת”. יָצָא לָכֶם לֶאֱכֹל פְּרוּסַת לֶחֶם יְבֵשָׁה מִלִּפְנֵי אַרְבָּעָה יָמִים? אֶפְשָׁר לֶאֱכֹל אוֹתָהּ בְּמַאֲמָץ, אֲבָל זֶה לֹא זֶה… וְאַחֲרֵי שְׁבוּעַיִם? נִרְאֶה לִי שֶׁעַל זֶה כְּבָר עָדִיף שֶׁלֹּא לַחֲשֹׁב…

עַם יִשְׂרָאֵל, בְּסוֹפָן שֶׁל שְׁנוֹת הַגָּלוּת הָאֲרֻכָּה, הִגִּיעַ לְמַצָּב דּוֹמֶה. כְּמוֹ פְּרוּסַת הַלֶּחֶם, גַּם עַם יִשְׂרָאֵל הִמְשִׁיךְ בְּדַרְכּוֹ, יְהוּדִים לָמְדוּ תּוֹרָה וְקִיְּמוּ מִצְווֹת, וּבְכָל זֹאת הַכֹּל עָמַד בִּפְנֵי סַכָּנַת מָוֶת. הַבַּעַל שֵׁם טוֹב הִזְרִיק לְאוֹתָהּ כִּכַּר לֶחֶם יְבֵשָׁה מְנַת חַיִּים חֲדָשָׁה, וְהִנֵּה הֲמוֹנֵי יְהוּדִים נוֹהֲרִים לָלֶכֶת בְּדַרְכּוֹ.

מָה סוֹדוֹ שֶׁל הַבַּעַל שֵׁם טוֹב? מָה בְּעֶצֶם חִדֵּשׁ? נְנַסֶּה לְהִתְמַקֵּד בְּאַרְבַּע נְקֻדּוֹת עִקָּרִיּוֹת:

אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל

נְקֻדַּת הַפְּתִיחָה הִיא הָאַהֲבָה לְכָל יְהוּדִי בַּאֲשֶׁר הוּא. מַדּוּעַ? כִּי סִפּוּר לֵדָתוֹ שֶׁל הַבַּעַל שֵׁם טוֹב כָּרוּךְ בָּהּ. הוּא נוֹלַד לְהוֹרָיו בְּגִיל מֻפְלָג וְזֹאת לְאַחַר בְּרָכָה שֶׁקִּבְּלוּ מֵהֵלֶךְ זָר, בַּעַל  הִתְנַהֲגוּת מְשֻׁנָּה, אוֹתוֹ כִּבְּדוּ בְּהַכְנָסַת אוֹרְחִים יוֹצֵאת דֹּפֶן. אֶת הַמֶּסֶר הַזֶּה קִבֵּל גַּם יְשִׁירוֹת מֵאָבִיו בְּעֵת פְּרֵדָתָם. בְּעוֹדוֹ יֶלֶד קָטָן קָרָא אֵלָיו אָבִיו רְגָעִים סְפוּרִים לִפְנֵי פְּטִירָתוֹ, וְצִוָּה אוֹתוֹ: “שְׂרוּלִיק, אֱהֹב כָּל יְהוּדִי בְּכָל לִבְּךָ”.

וְאָכֵן, הַבַּעַל שֵׁם טוֹב לִמֵּד כִּי אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל צְרִיכָה לִהְיוֹת חַיָּה וּבוֹעֶרֶת, מַמָּשׁ לְהַרְגִּישׁ אוֹתָהּ בִּדְפִיקוֹת הַלֵּב, גַּם כְּלַפֵּי יְהוּדִי שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הִכַּרְתִּי. כֻּלָּנוּ נְשָׁמָה אֱלֹקִית אַחַת, “חֵלֶק אֱלוֹ-הַ מִמַּעַל מַמָּשׁ”, וְלָכֵן אֵינֶנּוּ זָרִים אֶחָד לַשֵּׁנִי. וְעוֹד דָּבָר: “רוֹצִים לְהֵטִיב עִם יְהוּדִי? קֹדֶם כֹּל בְּגַשְׁמִיּוּת, לִדְאֹג לְכָל צְרָכָיו”, הִדְגִּישׁ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב.

בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקַבֶּלֶת אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל מַשְׁמָעוּת נוֹסֶפֶת. רַק כָּאן, בָּאָרֶץ, אָנוּ הוֹפְכִים לְצִבּוּר אֶחָד גָּדוֹל, וְכַּאֲשֶׁר קַיָּם צִבּוּר, אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל מִתְבַּטֵּאת בִּדְאָגָה לִכְלַל הַצִּבּוּר. עָלֵינוּ לְהַעֲמִיד מֶלֶךְ צַדִּיק שֶׁעָלָיו לִדְאֹג לִצְרָכֵינוּ הַגַּשְׁמִיִּים וְהָרוּחָנִיִּים!

שִׂמְחָה!

בִּתְקוּפַת הַבַּעַל שֵׁם טוֹב רָוְחָה הַתּוֹפָעָה הַבָּאָה: מַגִּידִים – תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בַּעֲלֵי כֹּשֶׁר הַסְבָּרָה – שֶׁהָיוּ מִסְתּוֹבְבִים בֵּין הָעֲיָרוֹת, מוֹכִיחִים אֶת הַקָּהָל וּמַצְלִיפִים בַּאֲנָשִׁים דִּבְרֵי מוּסָר עַל חֲטָאֵיהֶם. הַבַּעַל שֵׁם טוֹב לֹא שָׂבַע רָצוֹן מֵהַנְהָגָה זוֹ. הַאִם כָּךְ יֵשׁ לְעוֹרֵר יְהוּדִים בִּתְשׁוּבָה?

פַּעַם אַחַת הִגִּיעַ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב לְאַחַת הָעֲיָרוֹת בְּדִיּוּק בְּשָׁעָה שֶׁעַל הַבָּמָה נִצָּב מַגִּיד הָדוּר פָּנִים וְהִשְׁמִיעַ דִּבְרֵי מּוּסָר. הָיְתָה זוֹ שְׁנַת בַּצֹּרֶת וְאַנְשֵׁי הָעֲיָרָה הֵבִיאוּ לַמָּקוֹם מַגִּיד שֶׁיְּעוֹרְרֵם בִּתְשׁוּבָה. אוֹתוֹ מַגִּיד שָׁפַךְ עַל הַיְּהוּדִים אֵשׁ וְגָפְרִית: “הִתְבּוֹנְנוּ בְּמַעֲשֵׂיכֶם הָרָעִים, הַבַּצֹּרֶת הִיא עֹנֶשׁ עַל כָּךְ. חִזְרוּ בִּתְשׁוּבָה!”. הַקָּהָל כֻּלּוֹ גָּעָה בִּבְכִיָּה, אֲבָל תְּגוּבַת הַבַּעַל שֵׁם טוֹב הָיְתָה הֲפוּכָה. הוּא קָם מִמְּקוֹמוֹ וְהִפְסִיק אֶת דְּבָרָיו שֶׁל הַמַּגִּיד בִּקְרִיאָה: “מָה יֵשׁ לְךָ מִיְּהוּדִים כְּשֵׁרִים אֵלּוּ?” וְאֶל הַקָּהָל פָּנָה בְּקוֹל: “יְהוּדִים, בּוֹאוּ וְנִרְקֹד יַחַד וְאַחֲרֵי מִנְחָה יֵרְדוּ גְּשָׁמִים”. וְכָךְ הָיָה. הַקָּהָל פָּתַח בְּרִקּוּד וְשִׁירָה וְעוֹד לִפְנֵי כֵן, תּוֹךְ כְּדֵי הָרִקּוּד הֵחֵל הַגֶּשֶׁם לָרֶדֶת.

בְּהַנְהָגָה זוֹ מְלַמֵּד אוֹתָנוּ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב כִּי עֲבוֹדַת ה’ בְּשִׂמְחָה עוֹלָה עַל דֶּרֶךְ הַמּוּסָר וְהַבֶּכִי, וְכִי אֵין שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מֵאֲשֶׁר תְּשׁוּבָה אֶל ה’ יִתְבָּרֵךְ. וּמָה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל? בְּדִיּוּק כָּךְ נֶאֱמַר בְּפָרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ שֶׁלָּנוּ: סִבַּת הַגָּלוּת מֵהָאָרֶץ וְהַצָּרוֹת הִיא “תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה’ אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב”!

דְּבֵקוּת בַּה’

הַחִדּוּשׁ הַבָּא שֶׁהִנְחִיל לָנוּ מוֹרֵנוּ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב הוּא הַדְּבֵקוּת בַּה’. מַהִי דְּבֵקוּת? עַל הַמִּפְגָּשׁ הָרִאשׁוֹן בֵּין הַבַּעַל שֵׁם טוֹב לִגְדוֹל תַּלְמִידָיו, הַמַּגִּיד מִמֶּעזְרִיטְשׁ, מְסֻפָּר הַסִּפּוּר הַבָּא: “הַאִם יֵשׁ לְךָ יָד גַּם בְּחָכְמַת הַקַּבָּלָה?”, שָׁאַל הַבַּעַל שֵׁם טוֹב. “אָכֵן”, עָנָה הַמַּגִּיד, “זָכִיתִי לַעֲבֹר בְּעִיּוּן עַל כִּתְבֵי הָאֲרִיזָ”ל”. “אִם כָּךְ”, עָנָה הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, “אֶשְׂמַח שֶׁתַּסְבִּיר לִי קֶטַע מֻקְשֶׁה מִתּוֹךְ הַסֵּפֶר ‘עֵץ חַיִּים'”. הַבַּעַל שֵׁם טוֹב הֵבִיא אֶת הַסֵּפֶר וּפָתַח אוֹתוֹ בַּמָּקוֹם שֶׁבָּחַר. “כָּאן, הַסְבֵּר לִי בְּבַקָּשָׁה”. הַמַּגִּיד קֵרֵב אֵלָיו אֶת הַסֵּפֶר וְהֵחֵל לְעַיֵּן בּוֹ. כַּעֲבֹר מִסְפַּר דַּקּוֹת הֵרִים אֶת עֵינָיו וְהֵחֵל בְּהֶסְבֵּר מְפֹרָט. הַבַּעַל שֵׁם טוֹב לֹא הִמְתִּין לַסִּיּוּם. “לֹא, לֹא הֵבַנְתָּ. הַסְבֵּר שׁוּב אֶת הַקֶּטַע”, עָצַר אוֹתוֹ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב. שׁוּב עִיֵּן הַמַּגִּיד בַּכָּתוּב וְהֵטִיב  אֶת הֶסְבֵּרוֹ. “גַּם הַפַּעַם אֵין זֶה הַפְּשָׁט הַנָּכוֹן”, תִּקֵּן אוֹתוֹ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב. הַמַּגִּיד הִתְמַלֵּא פְּלִיאָה. דַּוְקָא אֶת הַקֶּטַע הַזֶּה לָמַד הֵיטֵב, וְהֶסְבֵּרוֹ הָלַם אֶת פְּשַׁט הַכָּתוּב לַהֲבָנָתוֹ.

“עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ”, הוֹרָה הַבַּעַל שֵׁם טוֹב וְהֵחֵל לְפָרֵשׁ אֶת הַדְּבָרִים, אַךְ בְּדֶרֶךְ שׁוֹנָה: בָּרֶגַע שֶׁהִזְכִּיר הַבַּעַל שֵׁם טוֹב שֵׁמוֹת שֶׁל מַלְאָכִים שֶׁהֻזְכְּרוּ בַּסֵּפֶר, הִתְמַלֵּא הַחֶדֶר כֻּלּוֹ אוֹר וְאֵשׁ מְלַהֶטֶת. הַמַּגִּיד רָאָה אֶת אוֹתָם מַלְאָכִים מַמָּשׁ בְּחוּשׁ.

“הָאֱמֶת הִיא”, הִסְבִּיר הַבַּעַל שֵׁם טוֹב לַמַּגִּיד הַמֻּפְתָּע, “שֶׁהַהֶסְבֵּר שֶׁשָּׁמַעְתִּי מִמְּךָ הָיָה נָכוֹן וּמְכֻוָּן אֶל הַפְּשָׁט, אַךְ הוּא הָיָה לְלֹא נְשָׁמָה…”

סִפּוּר דֶּרֶךְ לִמּוּדוֹ שֶׁל הַבַּעַל שֵׁם טוֹב הוּא דֻּגְמָה לְלִמּוּד תּוֹרָה מִתּוֹךְ דְּבֵקוּת בַּה’, נוֹתֵן הַתּוֹרָה, אַךְ זוֹ בֶּאֱמֶת מַדְרֵגָה מְיֻחֶדֶת לִקְדוֹשִׁים כְּמוֹתוֹ. עִם זֹאת, הַבַּעַל שֵׁם טוֹב מְגַלֶּה גַּם לִיהוּדִים פְּשׁוּטִים כָּמוֹנוּ כִּי קִיּוּם הַתּוֹרָה וְהַמִּצְווֹת שֶׁלָּנוּ יָכוֹל גַּם הוּא לָבוֹא מִתּוֹךְ דְּבֵקוּת. לֹא לְחִנָּם יִקֵּר הַבַּעַל שֵׁם טוֹב אֶת הַיְּהוּדִים הַפְּשׁוּטִים. הוּא רָאָה בָּאֱמוּנָה הַפְּשׁוּטָה שֶׁלָּהֶם וּבִתְמִימוּתָם אֶת שִׂיא הַדְּבֵקוּת בַּה’.

שִׂיא הַדְּבֵקוּת מִתְגַּלֶּה דַּוְקָא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. רַק בָּהּ אָנוּ מְסֻגָּלִים לְהַשְׁלִים אֶת קִיּוּם הַמִּצְווֹת כֻּלָּן וְלַעֲשׂוֹתָן “כְּמִצְוַת רְצוֹנְךָ”!

בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָּעֵהוּ

פַּעַם שָׁלַח הַבַּעַל שֵׁם טוֹב אֶת תַּלְמִידָיו לִכְפָר אֶחָד. “לְכוּ  לְשָׁם וְלִמְּדוּ שָׁם אַהֲבַת ה’ מַהִי”, הוֹרָה לַחֲבוּרָה. הַתַּלְמִידִים יָצְאוּ לַדֶּרֶךְ וּפִלְּסוּ אֶת דַּרְכָּם הַיְשֵׁר אֶל הַמָּקוֹם הַמְּיֹעָד. חִפּוּשׂ קָצָר הֵבִיא אוֹתָם לְנַעַר כַּפְרִי רוֹעֵה בְּהֵמוֹת שֶׁעָמַד וְקָרָא בְּקוֹל: “רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ. מָה אוּכַל לַעֲשׂוֹת בַּעֲבוּרְךָ?”, אָמַר וְהִתְחִיל לִרְקֹד שָׁעָה אֲרֻכָּה. כַּעֲבֹר זְמַן עָצַר וְשׁוּב קָרָא: “רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ. מָה אוּכַל עוֹד לַעֲשׂוֹת בַּעֲבוּרְךָ?”. לְפֶתַע הֵחֵל לָרוּץ לְעֵבֶר בְּרֵכַת מַיִם סְמוּכָה וּלְדַלֵּג מֵעָלֶיהָ. “לִכְבוֹדְךָ, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי מְדַלֵּג”. בְּתֹם מַסַּע הַדִּלּוּגִים שׁוּב קָרָא הַנַּעַר: “רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי אוֹהֵב אוֹתְךָ. מָה אוּכַל לָתֵת לְךָ?”. הוּא הִכְנִיס יָדוֹ לְכִיסוֹ וְהוֹצִיא מִמֶּנָּה מַטְבֵּעַ. “קַח, הִיא שֶׁלְּךָ!”, קָרָא הַנַּעַר וְזָרַק אֶת הַמַּטְבֵּעַ כְּלַפֵּי מַעְלָה.

מָה אֲנִי לוֹמֵד מֵהַסִּפּוּר הָאַחֲרוֹן? שֶׁהַבַּעַל שֵׁם טוֹב אוֹהֵב מְאוֹד יְהוּדִים פְּשׁוּטִים, אֲבָל מָה הוּא לוֹמֵד מֵהֶם? שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲבֹד אֶת ה’ יִתְבָּרַךְ בְּכָל דָּבָר. “בְּכָל דְּרָכֶךָ – דָּעֵהוּ”. הֲרֵי ה’ נִמְצָא בְּכָל מָקוֹם בָּעוֹלָם, וּמִמֵּילָא כָּל דָּבָר שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה יָכוֹל לְהִקָּשֵׁר אֶל הַקְּדֻשָּׁה. בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְקַבֵּל עִקָּרוֹן זֶה שֶׁל הַבַּעַל שֵׁם טוֹב תֹּקֶף מְיֻחָד, כֵּיוָן שֶׁהָאָרֶץ הַזּוֹ, הַגַּשְׁמִית – כֻּלָּהּ קֹדֶשׁ!

שֶׁנִּזְכֶּה לְחַיּוּת בַּעֲבוֹדַת ה’!

שַׁבַּת שָׁלוֹם וּמְבֹרָךְ!

רָזִי