מכון גל עיני
בַּיּוֹם֙ הַתְּשִׁיעִ֔י נָשִׂ֖יא לִבְנֵ֣י בִנְיָמִ֑ן אֲבִידָ֖ן בֶּן־גִּדְעֹנִֽי׃ קָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃ כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃ פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃ שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃ וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַיִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתֻּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן אֲבִידָ֖ן בֶּן־גִּדְעֹנִֽי׃
יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, שֶׁתָּאִיר הַיוֹם בְּחַסְדְּךָ הַגָדוֹל עַל נִשְׁמָתִין קַדִישִׁין דְמִתְחַדְּשִׁין כְּצִפֳּרִים וּמְצַפְצְפִין וּמְשַׁבְּחִין וּמְצַלְאִין עַל עַמָא קַדִישָׁא יִשְׂרָאֵל. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תַּכְנִיס וּתְעַיֵּיל הַנָּךְ צִיפָּרֵי קַדִּישֵׁי לַאֲתַר קַדִּישָׁא דְאִתְּמָר עֲלֵיה עַיִן לֹא רָאֲתָה אֱלֹהִים זוּלָתֶךָ: יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, שֶׁבְּאִם אֲנִי עַבְדְּךָ מִשֵּׁבֶט בִנְיָמִן, שֶּׁקָּרָאתִי בְּתוֹרָתֶךָ פָּרָשָׁה שֶׁל הַנָּשִׂיא הַיּוֹם, אֲזַי יָאִירוּ נָא עָלַי כָּל נִיצוֹצִין קַדִּישִׁין וְכָל הָאוֹרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הַכְּלוּלוֹת בִּקְדוּשַּׁת זֶה הַשֵּׁבֶט, לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל בְּתוֹרָתֶךָ וּבְיִרְאָתֶךָ, לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ כָּל יְמֵי חַיָּי, אֲנִי וְזַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם אָמֵן:
כשם שאפרים ומנשה, בני יוסף, חשבו על אביהם וסבם תוך כדי קיום המצוה, כך בנימין אחיהם מקריב את כל קרבנותיו כנגד אמו – רחל אמנו – וכנגד העובר עליה ועל תולדותיה. בעוד בני יוסף, ה"צדיק עליון" (שבבחינת יסוד ז"א), מזדהים יותר עם יעקב, הרי שבנימין, ה"צדיק תחתון"[1] (שבבחינת יסוד נוקבא), מזדהה יותר עם רחל[2]. בנימין נולד בזכות מסירות נפשה של רחל, אשר התפללה שתזכה לבן נוסף וזכתה לו במסירות נפש ממש (כאשר היא 'ילדה את עצמה' כביכול, כמבואר בקבלה, ועל כן הסתלקה מן העולם בלידת בנימין), ולכן כל חייו ומצוותיו (ואף חיי ומצוות תולדותיו) עם על שמה ובזכותה – והוא מכוון לכך באופן מודע.
זכות זו של רחל מלווה גם אותנו – המצוות שלנו הן בזכות רחל המבכה על בניה ונענית בהבטחת ה' כי "יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם"[3]. בהתקשרות לרחל אמנו – הן בכוונה, ובהן בהשתטחות ובתפלה על קברה – יש לדעת כי כל עבודת "להביא לימות המשיח"[4] (בכל מצוה ומצוה) באה בזכות תפלותיה ודמעותיה של רחל (העולה דמעה דמעה[5]) ומכחה. כמובן, מעבר להזדהות של כל בני ישראל עם רחל אמנו – עקרת הבית והאם המתפללת על הגאולה – הרי יש כוונה כללית עוד יותר בהזדהות עם רחל. רחל היא המייצגת של "שכינתא דקודשא בריך הוא", וקיום המצוות באופן הנעלה ביותר הוא של החסיד "המתחסד עם קונו, עם קן דיליה, ליחדא קוב"ה ושכינתיה בתחתונים"[6]. החסיד מקיים את כל המצוות בכוונת "לאקמא שכינתא מעפרא" – זו כוונת בנימין הצדיק עמה עלינו להזדהות ביום זה[7].
[1]. זהר ח"א קנג, ב; ספר הליקוטים ויצא פל"ו. ובכ"מ.
[2]. רחל בנימין משלימים ל‑400, כ ברבוע, שלמות מיוחדת של ארבע מאות שקל של אברהם ושרה כו'. רחל קראה לבנימין בשעת פטירתה בן אוני, העולה 119, בגימטריא דמעה, חצי רחל (סוד "שלם וחצי", עצם והתפשטות. קשת וחץ, האומנות המיוחדת של שבט בנימין).
[3]. ירמיה לא, טז.
[4]. ע"פ ברכות פ"א מ"ה.
[5]. פע"ח שער הזמירות פ"ה.
[6]. הקדמת תקו"ז א, ב. וראה לוח "היום יום" יד כסלו, כי זו המדרגה הנעלית ביותר של החסיד.
[7]. ההפרש בין רחל לשכינה הוא 147, שנות יעקב, שבאהבתו לרחל גם מכוון "לאקמא שכינתא מעפרא", להקים את כנסת ישראל.
