יועצים נבונים

בפרשת דברים מזכיר משה רבינו לישראל את מינוי השופטים שנעשה בשבתם בהר-סיני – “הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם”, וכך אכן עשה, “וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם”. אמנם יש הבדל בולט בין הרצוי למצוי: משה מחפש “אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים”, והוא מוצא “אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים” – “אבל נבונים לא מצאתי” (רש”י).

מיהם ומהם אותם נבונים שכל כך קשה למצוא?

להבין פרטים מתוך הכלל

ידוע שהגדרת הנבון היא “מבין דבר מתוך דבר”, ומבואר בחסידות שיש שתי מדרגות של הבנת דבר מתוך דבר, תבונה.

המדרגה האחת היא הבנת הפרטים מתוך הכלל. את ה’דבר’ הראשון הנבון אינו מחדש מעצמו, הוא שומע ומקבל אותו מאחרים. אם צריך לחדש את היסוד הזה, פונים דווקא אל החכם שיכול להמציא ולהוציא, כאילו יש-מאין, חידושים, המצאות ותגליות. התבונה לוקחת את הכלל המונח לפניה, מפתחת ומעבדת אותו ומצליחה לגזור ולהוליד ממנו המון פרטים ופרטי פרטים. זהו כשרון מיוחד שלפעמים חסר לחכמה עצמה, היכולה להשאר כנקודה ראשונית גולמית, עד שתבוא התבונה ותצליח ליצור ולבנות מתוך אבני-היסוד של החכמה בניין שלם.

זוהי התבונה שאנו מוצאים אצל בצלאל, בונה המשכן, “וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה” – בצלאל מקבל הוראות כלליות לבניית המשכן וכליו, אבל את האמנות המפורטת למעשה הוא צריך להוליד בתבונתו הרחבה מתוך הכללים. זוהי מדרגת התבונה הנמוכה יחסית.

תבונה גבוהה – קפיצה לממד אחר

המדרגה הגבוהה יותר של התבונה היא להבין דבר מתוך דבר לא כהסקת פרטים מתוך הכלל הקיים אלא למצוא דבר חדש מתוך הדבר הקיים. הנבון בדרגה הזו מתבונן לעומק במה שהוא מוצא לפניו, מעמיק ומעמיק עד שהוא חודר לנקודת-התוך הפנימית ביותר, ואז מתגלה לו לפתע ממד חדש ואחר לגמרי, והוא ‘קופץ’ להבנה עמוקה ומקיפה לאין-שיעור. בעולם המדע יש לכך הקבלה מסוימת, כאשר המדען חוקר ומתבונן היטב בתופעה שלפניו, עד שפתאום הוא מגלה את חוק-הטבע העומד מאחוריהם (ופעמים רבות, הבנה זו אכן מתרחשת באופן הדומה ל’התגלות’ מרוממת). אך זוהי רק דוגמה קלושה, כי המדע נותר בגבולות הטבע ואילו התבונה האמיתית ‘קופצת’ לחוות את מה שלגמרי מעל הטבע.

בלשון החסידות, להבין דבר מתוך דבר בדרגה הגבוהה היינו להבין את “סובב כל עלמין” מתוך “ממלא כל עלמין”. “אור הממלא כל עלמין” הוא דרגת האלוקות הנתפסת בתוך העולם, בדומה לנשמה הנתפסת בגוף בחיות מורגשת. מתחילים בהתבוננות מעמיקה באור האלוקי הממלא את כל העולמות, מהמדרגות הנמוכות ביותר ועד העולמות הנעלים והמופשטים ביותר, “וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם”. זו התבוננות פשוטה יחסית, המתחילה מ”חומר-הגלם” של העולם עצמו, ומבחינה בחיות האלוקית הפועמת בו, כמו דופק-החיים בגוף האדם. אך מתוך חוויית האלוקות הממלאת את העולם, מתרחשת ‘קפיצה’ בתודעה ועולים לדרגה גבוהה באין-ערוך, לראות כביכול את האור האלוקי “הסובב כל עלמין”. האור הסובב אינו ‘נתפס’ בעולם, וכל העולמות הנבראים בטלים כלפיו כמו טיפה אחת בים האין-סוף.

במאמר מוסגר נציין שחוויית האור-הממלא כל עלמין יכולה להיות אצל כל בני-האדם, אבל חוויית האור הסובב כל עלמין היא סגולה יהודית מיוחדת – רק היהודי יכול להשתמש בעולם כמו מקפצה ולהגיע אל המֵעֵבֶר המוחלט, להאמין במה שאין לו כל גבול, כמו אברהם אבינו היוצא מחוץ לכיפת הרקיע. הקיום היהודי נעוץ באין-סוף המוחלט, ה”סובב כל עלמין”, ולכן הוא נצחי ובלתי נפסד.

שופטים ויועצים

כעת נחזור למינוי השופטים ע”י משה רבינו. משה חיפש לכתחילה אנשים שיהיו מוכשרים להיות לא רק שופטים אלא גם יועצים. השופט צריך כמובן לדעת היטב את התורה, הוא צריך להיות גם בעל מעשים טובים ומידות טובות – כמו שמפרש רש”י “אֲנָשִׁים – צדיקים”, איש כזה שרוח הבריות נוחה הימנו, “וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם”. אבל התכונות האלה עדיין לא מבטיחות שהוא יהיה יועץ טוב. היועץ הטוב לא רק יודע מה שכתוב בספרים, לא רק ירא-שמים ובעל מידות – אלא אחד שיש לו הבנה אנושית עמוקה, שיודע להבין לנפשו של האדם שבא לפניו ולתת לו עצת-נפש מתוקה, “וּמֶתֶק רֵעֵהוּ מֵעֲצַת נָפֶשׁ”.

השופט החכם רואה את מה שלפניו, “אין לדיין אלא מה שעיניו רואות”, ולפי זה הוא דן (ובצדק). אבל היועץ הנבון יודע לראות את מה שמעבר לעובדות, את הסיפור שמאחורי הסיפור, ולכן הוא יכול לתת מענה לקשיי הנפש האנושית. מסופר על האר”י הקדוש (שיום פטירתו צוין לאחרונה, בתאריך ה’ מנחם-אב) שהיה יודע את גלגולי-הנשמה של האדם שבא לפניו, ולפי זה היה נותן לו עצה והדרכה מתאימה. אמנם אפשר להיות יועץ טוב גם בלי שיודעים גלגולי נשמות… אך צריך לדעת לחוש את מה שמתגלגל במבוכי הנפש (ובכלל, היום אנו “יוצאים ידי חובת” גלגול נשמה במה שאנו מספיקים להתגלגל במחזור חיים אחד). זוהי התבונה הגבוהה המאפשרת להבין דבר מתוך דבר – להבין את המתרחש במעמקים מתוך מה שיש במישור הגלוי, לקפוץ מהמודע ולגעת בעל-מודע.  

משה רצה חכמים שהם גם נבונים, כאלה שיכולים למלא את התפקיד הכפול של שופט ויועץ גם יחד. בדיעבד, כאשר משה לא מצא נבונים, אנו מסתפקים בחכמים, מתוך הבנה שהקב”ה ודאי יכול לעזור דרך החכם בתורה (וצדיק במעשיו), ולתת בפיו תשובה נכונה לשואלים. אבל התכלית היא שיהיו לנו שופטים-יועצים, כמו שאנו קוראים בהפטרת השבת (“חזון ישעיהו”) “וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה”. אכן, על מלך המשיח נאמר שהוא יהיה יועץ מושלם, “וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ“, יועץ כזה שמצליח לחוש את הפלא שיש בנשמתו של כל יהודי ונותן עצות מופלאות לפרט ולכלל, “עֵצוֹת מֵרָחוֹק אֱמוּנָה אֹמֶן”.

הפלא הגנוז בנשמת היהודי הוא הקשר לאור ה”סובב כל עלמין”, לאור אין-סוף שאין לו כל גבול, והוא הוא ניצוץ המשיח שיש בכל יהודי (כמו שלימד מורנו הבעש”ט). משה חיפש נבונים שיבינו דבר מתוך דבר, שיגלו את ה’דבר’ החבוי בכל יהודי, ניצוץ המשיח שבו. את המשימה הזו ישלים מלך המשיח, שיבוא במהרה בימינו, שמלבד היותו המשיח הכללי, יחשוף את נקודת המשיח שבכל אחד ואחת מישראל (והא בהא תליא, גילוי ניצוץ משיח בכל אחד וגילוי מלך המשיח בן דוד).

נסיים ברמז יפה על כך שהמשיח הוא הנבון שמבין דבר מתוך דבר: אם נחשב את הערך המספרי של המלה משיח במלוי האותיות, מם שין יוד חית, נגלה שהיא שווה לערכו של הביטוי דבר מתוך דבר.