יצירה, עשיה

לפרק א || << לפרק הקודם || לפרק הבא >>

בטור הקודם התחלנו לערוך מסע במורד סולם העולמות הקבליים, מסע שבעצם מתחקה אחר שלבי התהוות המציאות. סקרנו את שני העולמות/שלבי ההתהוות העליונים, המכונים “אצילות” ו”בריאה”, וכעת עלינו לעבור לשניים התחתונים יותר, המכונים “יצירה” ו”עשיה”.

עולם היצירה: מציאות כללית

בשלב האצילות היתה עדיין המציאות מבוטלת לקדוש-ברוך-הוא ולכן בבחינת ‘אַיִן’. בשלב הבריאה המציאות קיבלה ישות משל עצמה (לכן בריאה מוגדרת כ”יש מאין”) אך היתה עדיין בבחינת ‘יש היולי’ גולמי. בשלב הבא מתחילה המציאות הגולמית לקבל צורה, ולכן הוא נקרא עולם היצירה.

יצירה אינה “יש מאין” אלא “יש מיש”: הופעת ‘יש’ חדש ובעל דמות משלו מתוך ‘יש’ קודם ושונה ממנו. האמירה שהעולם “נוצר” (בניגוד ל’נברא’ או ‘נעשה’) פירושה שהוא מעוצב בהתאם לחוקיות בעלת תבנית צורנית כלשהי. ה’ בשלב זה מתפקד כיוצר או אמן – “צור העולמים” (כפי פירוש חז”ל לפיו ‘צור’ פירושו גם יוצר) המעצב את המציאות שברא.

שלבי הבריאה והיצירה נרמזים בפסוק “יוצר אור ובורא חֹשך” (ישעיה מה, ז): היצירה היא כמו אור המוקרן על החושך הגולמי של הבריאה וצר בו צורות. בשלב היצירה הופכת הבריאה מישות גולמית ובעלת פוטנציאל אינסופי לכדי עולם מורכב ומוגדר, המאוכלס בישים בעלי צורה מסוימת, ומאורגן לפי סדר אלוקי נעלה. משלב זה והלאה המציאות אינה קיימת עוד “בכח” בלבד, אלא מתחילה לקבל צורה מסוימת “בפועל”.

עם זאת, מדובר עדיין במציאות כללית בלבד, המכילה ‘אידאות’ מופשטות שטרם השתכללו וקיבלו את דיוקנם המפורט (כפי שנראה בהמשך, ‘עולם האידיאות’ של אפלטון יסודו בעולם היצירה). כך למשל בשלב היצירה קיימים כבר המינים הביולוגיים השונים המצויים בטבע באשר הם מחלקות כלליות, אך עדיין לא האורגניזמים הפרטיים של כל מין. יותר בהרחבה, עולם היצירה הוא משכן כל כוחות וחוקי הטבע באשר הם ניתנים להגדרה סכמטית. הוא מכונה בקבלה “עולם המלאכים”, כאשר מלאכים הוא שם-דבר לכללות הכוחות הפועלים ‘מאחורי הקלעים’ של התופעות הנגלות.

בניגוד לעולם הבריאה החווה את הזדקקותו התמידית לבורא, בעולם היצירה הקיום מרגיש יציב ובטוח – “מחויב המציאות” ולא “אפשרי המציאות”. ה’ אינו נחווה בעולם זה כבורא המעניק לנו בכל רגע את עצם קיומנו, אלא כמתכנן (“תכנון תבוני”) שאי שם בעבר אירגן את המציאות לפי סדר נעלה, אך זה מכבר התרחק ממנו.

עולם העשיה: מציאות פרטית

לבסוף מגיע שלב הגימור הסופי, פיתוח היצירה לפרטיה ופרטי פרטיה. שלב זה מכונה עשיה, וה’ מתפקד בו כ”עֹשה שמים וארץ”.

עשיה אף היא התפתחות יש מיש, אך בעוד יצירה מחוללת שינוי צורה מוחלט – מעצבת “יש” חדש מ”יש” קיים באופן המשנה אותו מהותית – עשיה היא שכלול מזערי ונקודתי, באופן שאינו מחליף את מהותו של הדבר הנעשה אלא רק משנה בו פרטים מסוימים. רק סדרה של פעולות עשיה רבות יכולה, באופן הדרגתי ורציף, להצטבר לכדי שינוי מהות (כאשר במקרים אלו למעשה נחשפת צורה חדשה מעולם היצירה).

בשלב העשיה הופכת המציאות הכללית של עולם היצירה למציאות פרטית. המשך הפסוק שצוטט לעיל, “יוצר אור ובורא חֹשך”, הינו “עושה שלום”: העשיה מביאה את הנבראים לשלמות בכל הפרטים (כאשר אז הם יכולים לרקום גם מערכות יחסים מתוקנות ולקיים ביניהם שלום אמיתי). גמר שלב העשיה הוא בהתגשמות המציאות הפרטית בדמות “עולם העשיה הגשמי” – קרימתה עור וגידים לכדי המציאות הפיזית בו אנו חיים.

הפסוק המקורי ממנו למדנו על העולמות רומז לדילוג מסוים בין עולם היצירה לעולם העשיה: “בראתיו יצרתיו אף עשיתיו”. מהמלה “אף” משתמע שיש משהו לגבי עולם העשיה שסתם כך לא היינו מאמינים שה’ עשה אותו, אך למרות המשהו הזה, מודיעים לנו, אפילו אותו ה’ עשה. ההסבר של החסידות לכך היא שעולם העשיה – כלומר העולם כפי שהוא נגלה לעינינו, על כל פרטיו – לא נראה כאילו נברא או נוצר, אלא כאילו נעשה מעצמו. המלה “אף” נדרשת כאומרת שמסך של ‘חרון אף’ חוצץ בין עולם העשיה לעולמות שמעליו, כמו שכבת עננים עבים המסתירה את אור השמש, גורם לעולמנו להראות רחוק מה’.

תפקידנו הוא לגלות, לעצמנו ולאחרים, שאפילו את העולם הזה הארצי ה’ עשה. והדרך למלא תפקיד זה היא בכלים של העולם הזה: בעשיה. זו מטרת הבריאה כולה, כפי שנחתם מעשה בראשית “אשר ברא א-להים לעשות“: הוא ברא כדי שאנחנו נעשה.