יש תשובה

מה עושים אחרי חטא העגל? באמצע פרשת כי תשא מגיע החטא הזה הזורק אותנו לתהום מכל הפסגות הגבוהות שהגענו אליהם – יציאת מצרים, שירת הים, מתן תורה, פרשות המשכן… ופתאום כזו נפילה. איך אפשר להמשיך אחרי זה?

כדי למצוא את התשובה, נחזור מעט לאחור בסדר הפרשות. מתחילת ספר שמות הפרשות באות בזוגות: פרשות שמות-וארא עוסקות בשליחות משה להוציא את ישראל ממצרים, פרשות בא-בשלח עוסקות ביציאה עצמה, פרשות יתרו-משפטים עוסקות במתן תורה ופרשות תרומה-תצוה במשכן וכליו והעובדים בו. נדלג לזוג הפרשות ויקהל-פקודי, החותמות את הספר ומספרות על עשיית המשכן ובגדי הכהונה. רק הפרשה שלנו עומדת לבדה, כביכול מיותמת.

כעת נפנה לתחום הרמז: ידוע שהפרשות הראשונות בספר שמות יוצרות את ראשי התבות שובבים – שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים (תקופה המתאימה לתיקון הברית, השובבות הרעה). לפעמים מוסיפים ואומרים שובבים תת דהיינו תרומה תצוה. בדרך זו אפשר להמשיך לפרשתנו, שהשם המדויק שלה הוא תשא – וכך נוצר רצף של תתת, תרומה תצוה תשא. עכשיו נפעיל את חוש ההקבלה ונמצא ששלשת אלו מתאימים לשלשה יסודות עיקריים המסומנים באות תי”ו: תורה, תפילה, תשובה, כפי שנסביר.

תרומה תצוה – תורה ותפילה

פרשת תרומה עוסקת בבנין המשכן ופותחת בעשיית הארון שבתוכו לוחות הברית – התורה (כאשר בהמשך ניתן בארון, או בצידו, גם ספר התורה השלם שכתב משה רבינו). המשכן כולו סובב ו’תומך’ את התורה שבארון, בקדש הקדשים, ולכן הוא נקרא “משכן העדות” – העדות היא התורה הנמצאת ב”ארון העדות”. ידוע גם הרמז תרומה – תורה מ, התורה שניתנה בארבעים יום בהם היה משה בהר סיני, ולמעשה המשכן מהווה מעין המשך מתמיד למעמד הר סיני, כאשר ה’ ממשיך לדבר עם משה מעל ארון העדות. הדמות המרכזית בפרשת תרומה היא משה רבינו, מקבל התורה, שחלק גדול מציווי עשיית המשכן וכליו מופנה ישירות אליו, “ועשית שלחן”, “ועשית את הקרשים”… משה הוא “שושבינא דמלכא”, השושבין המביא את המלך-החתן, הלא הוא הקב”ה נותן התורה.

אבל אי אפשר את פרשת תרומה ללא פרשת תצוה. התורה באה מלמעלה ומונחת בארון, אבל נראה שהכל עדיין דומם. מה הלאה? איפה אנחנו בסיפור הזה? כאן מופיע אהרן הכהן, הדמות המרכזית בפרשת תצוה, ומפיח רוח חיים במשכן. עכשיו מגיע תור העבודה, העמוד השני לאחר עמוד התורה – ולעומת התורה הבאה מלמעלה, הרי העבודה באה מלמטה למעלה, פנייה שלנו אל הקב”ה. אהרן הכהן הוא “שושבינא דמטרוניתא” השושבין המביא את הכלה, ישראל, אל החתן, הקב”ה. אהרן ‘מדליק’ את נשמות ישראל, ממש כהעלאת הנרות עליה מדובר בתחילת פרשת תצוה. נכון שהעבודה במשכן היא במעשה ממש, עבודת הקרבנות, אבל העבודה מתחילה מהלב, כמו שמודגש בדיני קדשים שהמחשבה יכולה לפסול – וכמו שהתכשיט החשוב ביותר של אהרן הוא החשן שעל הלב. לכן המושג עבודה מקביל לתפילה, “איזוהי עבודה שבלב? זו תפילה“.

תשא – תשובה

ומה יש בפרשת תשא? אם אנו עוצרים בחטא העגל, פספסנו את העיקר. “לא היו ישראל ראויים לאותו מעשה [חטא העגל]. אלא למה עשו? שאם חטאו ציבור אומרים להם לכו אצל ציבור [ותראו שאפשר לעשות תשובה]” (עבודה זרה ד, א). אחרי שיש תורה ויש תפילה, עדיין יכולה להיות נפילה, והסוד של פרשת תשא הוא שיש חיים אחרי הנפילה, יש תשובה. המלה תשא עצמה חוזרת פעם נוספת בהמשך הפרשה בפסוק “ועתה אם תשא חטאתם” – במשמעות של סליחה, כמו שנאמר גם במדות הרחמים המתגלות דוקא לאחר החטא “נושא עון”. יש צ’אנס, אפשר לתקן, וגם אם הלוחות נשברו יבואו תחתם לוחות חדשים.

פרשת תשא עומדת בין הציווי על מלאכת המשכן ובגדי הכהונה ובין הביצוע שבסופו מגיעה השראת השכינה בישראל (בפסוקים האחרונים של ספר שמות). החיבור בין ישראל לה’ במשכן הוא כנישואי חתן וכלה – כמו שרומזים שני הכרובים הפונים באהבה זה לזה, ותחתיהם לוחות הברית שהם שטר הכתובה. פרשת תשא היא גם מלשון נישואין – הנישואין מתאפשרים רק לאחר שאנו עושים תשובה ומצרפים אותה לתורה ולתפילה. בעומק, התשובה היא בעצם ההכרה שאנו חייבים להנשא לה’, ובלעדיו למה לנו חיים? כדברי משה “אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא…”. ולכל הרווקים שבינינו, תעשו תשובה ותזכו להתחתן בקרוב…