לב רגיש

 << לפרק הקודם || לפרק הבא >>

פנימיות ספירת הגבורה היא מדת היראה (המעניקה גבורה כנגד היצר). אדמו”ר הזקן מדגיש בתניא כי יראת ה’ היא “ראשית העבודה ועיקרה ושרשה”, מורנו הבעל שם טוב חי כל ימיו לפי צוואת אביו שלא לפחד משום דבר אלא רק מה’ יתברך והוא אף התגלה לתלמידיו לאחר פטירתו ואמר להם שטוב יותר שידברו על יראת השמים שלו מאשר שיספרו על מופתיו. אך מה מחדשת החסידות באיכותה הפנימית של מדת היראה? כיצד לימוד החסידות והליכה בדרכיה מעדנות את היראה שלנו?

רגישות גבוהה

עומק מדת היראה הוא רגישות – רגישות גבוהה כלפי רצון ה’, שלא לעבור עליו אפילו בנדנוד עבירה קל. כפי שהוסבר בגליון הקודם, כל התקדמות בעבודת ה’ נמדדת ומתאמתת ביחסים שבין אדם לחברו, וכך היראה צריכה להתבטא ברגישות גבוהה (על סף רגישות-יתר) כלפי הזולת, שלא לפגוע חלילה ברגשותיו.

דוגמה מצויה להעדר-רגישות כאשר אדם פוגע מבלי משים (ובפרט באשתו הרגישה ש”דמעתה מצויה”). יכול הפוגע לטעון כי ‘לא ידעתי’, ‘לא חשבתי’ ואפילו כעת ‘איני מבין מה הפגיעה’ – אך אלה סממנים של טמטום הלב וחוסר רגישות. גם אם על פי שורת הדין הצדק עמו, ה”לפנים משורת הדין” החסידי דורש רמה אחרת של רגישות “בין איש לאשתו ובין אדם לחברו”.

הרגישות, שצריכה להופיע בלב כטבע שני, משתכללת ומתעדנת בעיקר בעקבות עבודת ההתבוננות (השייכת לספירת הבינה, שמעל ספירת הגבורה בקו שמאל של הספירות). פנימיות היראה היא רגישות דקה, שכלית יותר מאשר רגש האהבה הטהור. ביראה שבלב עיקר העבודה הוא “לפחד רק מה'”, אך עבודת ההתבוננות השכלית – הרגישה לכל פרט במושא ההתבוננות והמחפשת את השלכותיו בעבודת הלב – מעדנת את היראה ומחדירה בה רגישות טבעית כלפי הזולת ורגשותיו. והרמז המובהק: רגישות בגימטריא התבוננות!

התוועדות חסידית

בלשון התנ”ך שרש רגש מתאר קיבוץ אנשים יחד, כפירוש הפסוק “בבית אלקים נהלך ברגש”. במסורת החסידית הקיבוץ וההתאספות הם ההתוועדות החסידית – אבן היסוד של עבודת ה’ מתוך דיבוק חברים. התוועדות אמתית כוללת דיבור פתוח בעניינים שבלב, והיא יכולה לכלול גם בקורת נוקבת כלפי חבר במגמה להסב את לבו לדברים הטעונים תיקון ולהעלותו על דרך המלך בעבודת ה’.

כדי להתוועד באופן הזה, הרגישות צריכה להיות גבוהה מאד: יש להרגיש את הזולת ולדעת מה אצלו צריך תיקון; יש לדבר ברגישות הנכונה – בקירוב הדעת ובישרות, אך ללא כל ארס פוגעני כלפי הזולת; ויש לדעת ברגישות מתי נכון יותר לשתוק מאשר לדבר (ולעתים גם להיפך, מתי השתיקה פוגעת ומעיקה יותר מאשר פתיחת נושא כאוב).

(עפ”י מאמר ‘עידון המדות’)

 << לפרק הקודם || לפרק הבא >>