לגדע ולשרש

אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן. וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא.[א]

בפסוקים אלו כתובה המצוה להשמיד ולאבד[ב] עבודה זרה מארץ ישראל[ג]. נתבונן כעת בפירושי חז”ל לפסוקים:

ראשית, מכפל הלשון “אבד תאבדון” (פעם יחידה בתורה[ד]) לומדים חז”ל “מכאן לעוקר עבודה זרה שצריך לשרש אחריה”[ה], לא מספיק לאבד רק מעל פני השטח אלא צריך ‘טיפול שורש’[ו]. בדומה לזה למדו חז”ל מ”אבד תאבדון” – “שאם קצץ אשירה והחליפה [צמחה מחדש] אפילו עשר פעמים שחייב לקצצה”[ז]. אם כן, צריך להיות כל הזמן במודעות שלא ישאר זכר לעבודה זרה, בדומה למלחמת עמלק (אחת המצוות העיקריות של המשיח) “תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח”[ח]. אכן, החיוב “לשרש אחר עבודה זרה” נוהג דוקא בארץ ישראל ולא בחוץ לארץ (שם צריך רק לאבד עבודה זרה שבאה לידי ישראל)[ט].

על הפסוק “ונתצתם” יש מאמר חז”ל מיוחד בגמרא[י]: “גידועי עבודה זרה קודמין לכיבוש ארץ ישראל [רש”י: בכניסתן נצטוו לגדעם מיד ולאחר כיבוש ישרשו אחריהם], כיבוש ארץ ישראל קודם לביעור עבודה זרה. דתני רב יוסף ‘ונתצתם את מזבחותם’ והנח [רש”י: מדלא כתב ישרוף], ‘ושברתם את מצבותם’ והנח. והנח סלקא דעתך? שריפה בעי! אמר רב הונא, רדוף ואח”כ שרוף [רש”י: הנח עד שתרדוף ותכלה את העובדי כוכבים ואח”כ שרוף]”. כלומר, כשנכנסים לארץ יש פעולה ראשונה-מיידית של איבוד עבודה זרה, לגדוע כל מה שעל פני השטח (ולשרוף כמו חמץ בפסח), אבל אחר כך מניחים את העבודה זרה ההרוסה, רודפים אחר האויב עד גמירא, לכבוש את הארץ ולקיים את המצוה של “לא תחיה כל נשמה”, ורק אז חוזרים לשרש לגמרי אחר העבודה הזרה ולאבד-לשרוף את השרשים והיסודות.

חתימת הציווי היא במלים “ואבדתם את שמם”, עוד לשון אבוד, ויש דעות שמכאן נלמד החיוב לשרש אחר עבודה זרה[יא].

גדיעה וביעור – מילה ופריעה

נמצא שישנם שלשה שלבים: גידוע, כיבוש וביעור. אי אפשר להתחיל לכבוש את הארץ בלי לגדע, להוריד את העבודה הזרה מעל פני השטח. מיד כשנכנסים לארץ ורואים עבודה זרה, אם מתעלמים ממנה אי אפשר לכבוש את הארץ! אחר כך יש את כיבוש הארץ, ולבסוף “ביעור עבודה זרה” דהיינו לשרש אחריה (“עת לעקור נטוע”, “עת לעשות לה'”, עת = אבד תאבדון), ורק אז מגיעה שלמות. וברמז: גדוע כבוש בעור = נצח ישראל, נצחון נצחי וקיים[יב].

ההבדל בין גידוע לביעור בעבודת הנפש יובן לפי המבואר בחסידות לגבי ברית מילה: יש שתי פעולות, מילה ופריעה, חיתוך הערלה הגסה ופריעת-הסרת העור הדק. ובנפש, המילה היא הסרת הרע הגלוי, ועליה נאמר “ומלתם את ערלת לבבכם”[יג] (פעולה שלנו). אבל עדיין נותר שלב הפריעה, הסרת הרע הנעלם, כמו קרום דק-שקוף שלא נראה לעין, ועליו נאמר “ומל הוי’ אלהיך את לבבך”[יד] – לזה רק הקב”ה יכול לעזור. כל עוד נותרו ‘השרשים’ הנעלמים של הרע בנפש, עדיין ישנה בלא-מודע בנפש משיכה כלשהי לרע (מעין חרטה על הבחירה בטוב, כטבע האנושי של האדם להנחם), ורק כאשר יש מילה ופריעה מלמעלה אז יש “חותם אמת” על עבודת האדם, ומגיע לדרגת “נצח ישראל [גדוע כבוש בעור] לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם”[טו] – לא ישקר במודע, לאחר גדוע הרע הגלוי, ולא ינחם בלא מודע לאחר הכרתת השרשים של הרע הנעלם.

[הקשר לברית מילה עולה גם מפשט הכתובים: יהושע בן נון מל את בני ישראל (מילה ופריעה) מיד בכניסה לארץ[טז], ומכח זה כבשו ובערו את העבודה הזרה.]

הכרתת הישות – תנאי מקדים לכיבוש הארץ

המצוה לגדע עבודה זרה בגלוי מתחילה בלב. אם איני עובד בעצמי לחזק את הבטחון בה’ שיהיה “בלתי להוי’ לבדו”[יז], איני יכול לכבוש את הארץ. זו הטעות בדורות האחרונים, שנדמה שאפשר לכבוש וליישב את הארץ בלי לטפל בעבודה זרה, החל מעבודה זרה של “כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה”[יח]. קודם כל צריך גידוע עבודה זרה, אחר כך כיבוש ארץ ישראל, ולבסוף ביעור. אחרי הכיבוש יש סיעתא דשמיא ויכול להיות ביעור עבודה זרה.

נחזור לעבודת הנפש: הגידוע הראשון הוא עבודת הבינוני, המצווה ומופקד על הטיפול במניעים הגלויים בנפש, היצר הרע הגלוי, אבל לא יכול להגיע ללא-מודע.

השלב השני, כיבוש ארץ ישראל, פירוש בנפש להפוך מבינוני להיות צדיק, “ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ [ארץ ישראל] נצר מטעי מעשה ידי להתפאר”[יט], “כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא”[כ] כמו שלכל ישראל יש חלק בארץ.

השלב השלישי, לאחר כיבוש הארץ, הוא ביעור עבודה זרה – זו עבודת הצדיקים. אפשר לחשוב שלצדיק אין עבודה, שהרי הוא ‘הרג’ את יצרו הרע, אך האמת היא שיש לו הרבה עבודה, לשרש, לבער את הרע הנעלם מתחת לפני השטח. זה הכפל “אבד [גידוע עבודה זרה, עבודת הבינוני] תאבדון [עבודת הצדיקים]”[כא].

 בסגנון אחר, גם כשנכנסים לארץ ישראל מצווים לעבוד את ה’ כמו שהיינו צריכים בחוץ לארץ, שגם שם היינו מצווים על גידוע עבודה זרה. זה דבר חשוב לדורותינו: ישנו שלב ראשון של תקון עצמי ועם ישראל כמו שהיינו צריכים להיות בחוץ לארץ, וזה גידוע עבודה זרה על פני השטח. זה גופא מכשיר אותנו לכיבוש ארץ ישראל, ואז יש עבודה של ביעור עבודה זרה, שגם בלא מודע, ברבדים הכי עמוקים והכי נסתרים, בחדרי חדרים של הלא-מודע, גם שם לא ישאר שרש פורה ראש ולענה של העבודה זרה.

לסיכום:

 עבודת אב ואלול

הפסוק של מילת הרע הגלוי, “ומלתם את ערלת לבבכם”, בחינת גידוע עבודה זרה, כתוב בפרשת עקב אותה קוראים בחודש אב. הפסוק של המילה מלמעלה, “ומל הוי’ אלהיך את לבבך”, כתוב ב’פרשת התשובה’ בפרשת נצבים אותה קוראים בסיום חודש אלול (לפני ראש השנה), ובפסוק זה אחד מהרמזים העיקריים לאלול “את לבבך ואת לבב זרעך” ר”ת אלול. באב יש אתערותא דלתתא ובאלול יש כבר גילוי י”ג מדות הרחמים, אתערותא דלעילא על מנת לעורר אתערותא דלתתא (“אני לדודי ודודי לי” ר”ת אלול – העיקר באלול הוא “אני לדודי” אבל יש נתינת כח לזה בהארת מדות הרחמים, כמו במשל “המלך בשדה”[כב]).

אם כן, באמצע, בין פרשת עקב לפרשת נצבים, זו עבודת הכיבוש. וכן על חודשי אב ואלול בסוף השנה נדרש הפסוק “ויהי לתשובת השנה לעת צאת המלכים”[כג] – עבודת התשובה הכוללת גם את המלחמה (צאת המלכים למלחמה).

והנה אלול רומז לאליל[כד], ביעור עבודה זרה, וכן אב רומז לאוב (המתקשר לעבודה זרה), ושניהם בסוף תקופת תמוז שהוא שם של עבודה זרה (הנשים מבכות את התמוז”[כה]). באב מתחילים לגדע את העבודה הזרה בעולם ובנפש, ובסוף אלול זוכים לשרש אחריה ולבער אותה לגמרי, “והאלילים כליל יחלף”[כו], ואז זוכים להכתב ולהחתם בראש השנה לשנה טובה ומתוקה (הכתיבה מקבילה לגידוע הראשוני, והחתימה מקבילה לשרוש היסודי).