לדבר אל הלב

בפרשת פינחס מצווה ה’ על משה רבינו להתכונן להסתלקותו מהעולם. דאגתו הראשונה הרועה הנאמן היא ש”לא תהיה עדת הוי’ כצאן אשר אין להם רֹעה”. הוא מבקש-דורש מה’ למנות “איש על העדה” במקומו ומצטווה לסמוך את יהושע בן נון. מעבר המנהיגות מדור לדור מזמין אותנו להתבונן במשמעות המנהיגות היהודית בכלל וגם במשמעות של מעבר הדורות בעבודת כל פרט:

הסכמה בין המנהיג והעם

נראה שישנו היום קונצנזוס רחב שאבד הכלח על מוסד המלכות. אנחנו מכירים דוגמאות רבות, בישראל ובאומות, למלכים עריצים שהביאו את עמם אל עברי פי פחת, לכן מעדיפים כשיטת שלטון את הדמוקרטיה, שנחשבת הרע במיעוטו. אבל האם כיהודים, השואפים “לתקן עולם במלכות שדי”, נוכל להסתפק ברע במיעוטו?

רגילים לחשוב שהמלך פועל בעיקר בכפיה – ואם הוא מלך ישראל כשר, בכפיה דתית… – אך האור החיים הקדוש כותב שהמלך לא יכול להנהיג את העם בלי הסכמה פנימית יסודית ביניהם, מעין ‘מוטיב דמוקרטי’ המשתלב במלכות התורנית – “שיסכים הוא למה שיאמרו הם ויסכימו הם למה שיאמר הוא”. כדי להנהיג אי אפשר להסתפק בכך שהמנהיג ידע מהו ‘הדבר הנכון’ – יאחז בעקרונות של אמת, צדק ויושר, ינתח נכון את המציאות וידע ליישם הכל בשטח. לכל לראש, כמי שתפקידו לאחד את העם ולהובילו להצלחה ולנצחון, המלך צריך ‘לשדר על הגל’ של העם.

לבו של המלך הוא “לב כל ישראל”, הוא צריך להבין-להרגיש את מאווי בני עמו, להקשיב להם, להזדהות עמם ולהסכים לדבריהם – “אשר יצא לפניהם ואשר יבֹא לפניהם” (“לפניהם”-לפנימיותם). כאשר המלך מבין-מסכים לעם, במגבלות התורה, גם העם מסכים למענה שנותן המלך. המלך הקשוב והמגיב מקדם את העם ליעדים חדשים – “אשר יוציאם ואשר יביאם”.

מנהיגות מאוזנת

במושגי הקבלה, ההסכמה שבבסיס המנהיגות שייכת לספירת ההוד – הסכמה לדעת הזולת היא הודאה באמת שבדבריו (“מודים חכמים לרבי מאיר”). אכן, המנהיגות מתבטאת ב”הוד מלכות”, כריזמה מנהיגותית של המלך, וגם בציווי לסמוך את יהושע נאמר למשה “ונתת מהודך עליו”.

בספירת ההוד לבד יש סכנה של “הודי נהפך עלי למשחית”. על מנהיג שרק מחפש הסכמות של העם נאמר “פני הדור כפני הכלב”, ככלב שרץ לפני אדוניו אך בכל צומת-דרכים מביט אחורה לדעת לאן לפנות, עם שמחפש מלך שדבריו מוסכמים ימצא מנהיג פופוליסט ורדוד, וההסכמה ההדדית תתכנס אל המכנה המשותף הנמוך ביותר. הדמוקרטיה אולי תמנע עריצות שלילית, אבל לא תאפשר להעמיד חזון, לעמוד באתגרים ולהגיע לנצחון מוחלט. שאול, המלך הראשון, חטא כאשר שמע-הסכים לעם ולא השמיד את עמלק. מנהיגות אמתית נזקקת גם לספירת הנצח – חוט-שדרה של נאמנות לערכים נצחיים, בלתי-משתנים, ומתוכם יכולת להעמיד חזון מרחיק-ראות ולנצח את כל המניעות בדרך.

בהקבלה לאברי הגוף, נצח והוד הן שתי הרגלים – המלך מוליך את העם קדימה תוך איזון בין הנאמנות המוחלטת לערכי-הנצח וההבנה העמוקה ללב העם. בעומק, האיזון בין הנצח וההוד, רגל ימין ורגל שמאל, מתבטא ביכולת המנהיג לבטא את התורה הנצחית בשפה חדשה, המותאמת לבני הדור. תכונה זו שייכת לקו האמצעי והמאוזן של הספירות, בו ה”צדיק יסוד עולם” מלמד תורה ומנהיג ב”דרך ישרה… שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם”.

במושגים הפנימיים: מנהיג אמתי הוא נשמה כללית, המזדהה עם כלל-ישראל, מסכים לו וזוכה להסכמתו. לצד זאת, המנהיג צריך להיות גם נשמה דאצילות, מ”אצילי בני ישראל” השומרים על דעת נקיה, מחוברת לחלוטין לה’ ולתורתו. כדי שהמנהיג יוכל להתמודד עם אתגרים עדכניים ולהוליך את העם בדרך חדשה עליו להיות נשמה חדשה – מי שלומד ומלמד את התורה באופן מחודש, ומתוך כך מעניק מבט חדש על המציאות ופתרונות חדשים לבעיותיה.

מהשכל אל הרגש

“דור הֹלך ודור בא והארץ לעולם עֹמדת”. הארץ היא העם, שמציאותו קבועה (“אין צבור מתים”), אך המנהיגות משתנה מדור לדור – “דור דור ודורשיו”. משה רבינו, נותן התורה ומנהיג “דור דעה”, הוא נשמה כללית – הוא שייך לתחום השכל (“ונשמת שדי תבינם”). תלמידו, יהושע בן נון, הוא “איש אשר רוח בו”, “שיכול להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד”, מתוך הזדהות רגשית-לבבית. בשביל להלחם, לכבוש וליישב את הארץ צריך בעיקר לב חזק ואמיץ (ששבע המדות המתוקנות שלו, מחסד עד מלכות, עומדות כנגד שבעת עממי כנען).

העובדה שמעבר הדורות הראשון בהנהגת עם ישראל הוא מהשכל אל הרגש איננה מקרית. בעומק, זו תמיד מהות המעבר מדור ודור. האמת של התורה היא נצחית וקבועה, וגם ההתנהלות המעשית במציאות מחויבת תמיד לקיום המצוות בפועל, ככלל וכפרטים. ההבדלים העמוקים בין הדורות הם הבדלי-אופי, הבדלים של רגש, של כוונת הלב ושל הזדהות פנימית.

לכן, האמתות שהדור הקודם מעביר לנו בירושה, “תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב”, נתפסות אצלנו כשכליות. גם מה שנגע בלבבות בדורות הקודמים, לפי אופיים, עבורנו הוא “תורת אמת” מחייבת, שלא תמיד קל לנו ‘להתחבר’ אליה. המקום המיוחד שלנו, שדורש חיבור והזדהות, הוא המקום הרגשי – אנחנו מחפשים מנהיג שידע לדבר אל המקום הזה שלנו, שיבין אותנו לגמרי וגם יתלהב מהתורה שהוא לומד מהדור הקודם, וכך יצליח לחולל חיבור ולמשוך אותנו אחר האמת.

כאשר ה’ מנבא ביד הושע על החיבור החדש שיתרקם לעתיד בינו לבין עמו הוא משתמש בהרבה טיעונים צודקים, תקיפים ושכליים, אך בסיכום הענין הדבר היחיד שמצליח הוא “הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ”. המנהיג לו אנחנו מייחלים, המלך האידיאלי, נאמן לתורה, ממשיך את הדורות הקודמים, אך מבין ללב בני דורנו ויוצר שפה חדשה של תורה שתדבר אל הלב הזה.

כמובן, בזעיר-אנפין, עבודה זו היא התפקיד של כל אחד ואחת מאתנו במעבר הדורות: לימוד תורה אמתי, מחדש ומעמיק, משלב את היכולת ללמוד בשכל טוב ונאמן את דברי כל הדורות הקודמים עם הקשבה כנה ללב הלומד ולמציאות שסביבו. כשנתעקש לקרב להבנתנו-הרגשתנו את דברי התורה נגלה בהם טעמים חדשים, טעמי תורת-חיים של גאולה – “תורה חדשה מאתי תצא”.