לפרוץ את הצמצום

                            קרח האמין בצמצום-כפשוטו וכפר בכל תקשורת נוספת עם ה', מעבר לגילוי האלקות שכבר הוטבע בעולמו. גישה כזו מוציאה מחוץ לתחום את התורה, את התשובה ואת החיבור הפורה ומשתף הפעולה בין הימין והשמאל ובין הזכר והנקבה

רוח הקדש מול תורה

על מחלוקת קרח אמרו חז”ל “קרח שפקח היה מה ראה לשטות הזה? אלא עינו הטעתו. ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו: שמואל, ששקול כמשה ואהרן שנאמר ‘משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו’[ב], עשרים וארבעה משמרות עומדות מבני בניו שכולם מתנבאים ברוה”ק ‘כל אלה בנים להימן’[ג]. אמר, אפשר הגדולה הזו עתידה לעמוד ממני ואני אדום?”[ד]. עולה שבפקחות קרח כלולה היתה רוח הקדש – שלִמדה אותו כי עתידים לעמוד ממנו דורות של בעלי רוח הקדש ונבואה – ולמרות זאת שגה קרח בראיתו ורוח הקדש הכשילתו.

מעבר לראית העתיד, קרח גיבה את רוח הקדש שלו בסברות קבליות: בזהר[ה] מבואר ששרש מחלוקת קרח הוא רצון להפריד את קו השמאל-הגבורה מקו הימין-החסד, מתוך הבנה שהשמאל נעלה יותר ולו ראויה הנהגת המציאות. בחסידות מוסבר ששרש ותכלית סברת קרח, הרואה בקו הדין את הקו העיקרי והעדיף, היא מחשבה שראשית בריאת העולם היא צמצום אמיתי ומוחלט של אור ה’ האין סופי – צמצום שמכחו עומדים העולמות על עמדם, ללא שיתבטלו באור אין סוף. ראית הצמצום כפשוטו אומרת שאין תקיף ככח הדין (שהצמצום הוא שיאו), ואור החסד האין סופי לא יכול לעברו.

הסברה שאין אפשרות לעבור את הצמצום ולהתחבר לאור ה’ שקדם לו הביאה את קרח לחשוב שגבול הגילוי האלקי האפשרי הוא גילוי האור הטמון בתוך המציאות הנבראת – האור האלקי מכחו ברא ה’ את העולם, קו אור מצומצם ומכוון שמתלבש בתוך העולמות כולם כנשמה בגוף. ברמת הפרט, אותו קו הוא אור נשמת האדם המתגלה ברוח הקדש – “רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם”[ו]. קרח, שהאמין שרוח הקדש באדם היא תכלית הגילוי האלקי בעולם, לא הבין במה עדיפים עליו משה ואהרן (בעלי רוח הקדש) – הוא לא הכיר במעלה המהותית והנבדלת של התורה על רוח הקדש. בעוד שרוח הקדש היא גילוי האור האלקי המוגבל הגנוז בעולמות הנבראים, התורה היא מסר שמעבר לצמצום – התורה היא “רושם אלקות”[ז], גילוי אור ה’ האין סופי שקדם לבריאת העולם בתוך עולמנו שלנו. התורה מאפשרת קשר בין הנברא לה’ עצמו – ובאפשרות של “תורת חסד”[ח], השוברת את תקיפות הדין והצמצום, כפר קרח.

“כי יעמֹד לימין אביון להושיע משֹפטי נפשו”

אכן, חוץ מהתורה – גילוי מלפני הצמצום, הבא ומאיר בתוך הסתר העולמות – ישנו אופן נוסף ליצירת קשר עם ה’ עצמו שמעל לעולמות: בסיום המדרש דלעיל מוסבר שקרח “לא ראה יפה, לפי שבניו עשו תשובה ועומדין מהן” (היינו שגדולת צאצאיו תלויה בתשובת בניו). גם למי שפוגם בהתקשרותו לתורה – ואפילו מגיע לכפירה בתורה כמסר אלקי שמחוץ לעולם – יש יכולת להתחבר ישירות אל ה’ בכח התשובה.

כך אמרו חז”ל[ט] שהתורה משיבה לשאלה “חוטא מה ענשו” – “יביא קרבן ויתכפר לו”, ואילו ה’ ‘עוקף’ את התורה ואומר “יעשה תשובה ויתכפר לו”. כך גם מוסברים דברי הזהר כי “תלת קשרין מתקשראן דא בדא – ישראל מתקשראן באוריתא ואוריתא בקוב”ה”[י]. הזהר מסביר כי קשר אחד הוא של ישראל בתורה וקשר שני של התורה בה’, אך הלשון “תלת קשרין” מלמדת שיש גם קשר שלישי – קשר ישיר בין ישראל לה’, הנעשה על ידי תשובה[יא]. קרח טעה וכפר גם בכח התשובה לגבור על הצמצום.

את הכפירה בעזר האלקי לאדם – ואפילו לחוטא – מעבר לכח האלקי שנטמן בו עם בריאתו, ניתן לתאר באופן נוסף: קו הדין, בו דגל קרח, דורש מהאדם “עבודה בכח עצמו”. כמובן, כל בריאת העולם בנויה על עבודת האדם שבזכותה הוא מקבל שכר – זהו עולם של גבורה שנועד להציל את האדם מהבושה שבאכילת “לחם חסד”[יב] – אך קרח טעה והפריז בהבנת הענין. למרות שבעולם נדרשת מהאדם “עבודה בכח עצמו”, אליבא דאמת גם השכר שמקבל האדם הוא בגדר חסד אלקי, שהרי רק בעזרת ה’ מסוגל האדם להתגבר על יצרו הרע[יג] ולקיים מצוות.

כך דרש הבעש”ט[יד] את הפסוק “ולך אד-ני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו”[טו]: חסדך ה’ גדול עד מאד, שהרי אתה משלם לאיש עבור מעשיו הטובים כאילו הוא עשאם לבדו, אף על פי שבאמת האדם אינו אלא “מסייע שאין בו ממש”. קרח האמין שכל גילוי ה’ אינו אלא מה שקיים בתוך האדם – הנפש האלקית שבכל יהודי – ולא הבין כי התגברות הנפש האלקית על הנפש הבהמית תלויה בעזר אלקי חיצוני לאדם, בחסד של ה’ עצמו, לפני שנצטמצם להתלבש בתוך העולם ובתוך האדם.

“אין לי אלא תורה”

הכפירה בתורה, בתשובה ובעזר האלקי – כפירה בעזר לעולמות מאור ה’ כפי שהיה גלוי לפני הצמצום – נובעת מגאות קרח. רק מי שחושב שהוא מסוגל לעמוד לבדו (כמאמר בר-כוזיבא לה’ – אל תעזור ואל תפריע[טז]), יכול להאמין כי הצמצום מוחלט ואמיתי – קרח חושב שדי לו ברוח הקדש שלו, בנשמה שנתן בו ה’, ואינו זקוק לדבר מעבר לכך. אמנם, כל מי שמכיר במציאותו הנפולה, בצמצום ובחשך הכללי וחסר המוצא של העולמות, ברי לו שלא יתכן כי הוא והעולמות כולם יתקיימו בתוך חשך כזה, וחייבת להיות דרך לפרוץ את הגבורה ולגלות את חסד ה’ האין סופי בתוך צמצום העולמות. ישות קרח היא שגרמה גם לטעותו בפקחותו וברוח הקדש שלו. התנהגותו היתה על דרך “כל האומר אין לי אלא תורה” – מי שמסתפק בפקחותו ורוח קדשו (כולל הבנתו בתורת הנגלה והנסתר) ומנכס את כל כולה לעצמו (“לי”) בגאוה – עליו אמרו “אפילו תורה אין לו”[יז], והוא עתיד לאבד את פקחותו ולטעות בה.

גאות קרח ואמונו המופרז בעצמו גרמו גם לשאר טעויותיו – מחשבתו שקו השמאל עדיף על קו הימין אינה כה מופרכת, כפי שיובהר, אך גאותו גרמה לו לחשוב שדי בקו אחד בלבד. שוב מופיעה נטית הפירוד של קרח מתוך הגאוה החושבת שאינו זקוק לכל השלמה מן החוץ:

מחלוקת קרח על אהרן היא בעצם מחלוקת הלויה על הכהונה – כשם שאהרן הוא הדמות המובהקת של הכהן, כך קרח הוא דמות הלוי המובהקת (כמבואר בחז”ל[יח] שקרח נתקנא ב”זקן אהרן” – קנאת לוי שגלחו את כל שערותיו בכהן). עבודת הלוים היא בקו הגבורה, עבודת העלאה ממטה למעלה בקול רעש גדול, בזמרה על הקרבנות, ועבודות משא ושמירה המקפידות על דיני הריחוק במשכן. לעומתם, עבודת הכהנים היא בקו הימין, ה”כהן איש חסד” עובד “בחשאי וברעותא דלבא”[יט], תוך התקרבות באהבה רבה לקדש פנימה.

והנה, לסברת קרח שהלוים עדיפים על הכהנים יש מקור: מהפסוק “והכהנים הלוים”[כ] דורש האר”י[כא] שלעתיד לבוא יהיו הכהנים בעלי נשמות משרש גבורת הלוים, כי תתברר מעלת הגבורה על החסד. אכן, טעות קרח היתה חוסר ההבנה שעילוי הלוים על הכהנים יתאפשר רק מתוך היותם נלוים ונטפלים לכהנים – מעלת הגבורה תתברר רק אם תהיה כפופה לחסד ותשמור על קשר עמו, שאזי יגלה החסד עצמו את מעלתה. רק האור יכול להאיר ולחשוף את מעלת החשך, לגלות שהצמצום עצמו מאיר.

“מחלוקת שאינה לשם שמים”

פירוד הגבורה מהחסד וחוסר הכרה ביכולת אור ה’ לעבור מעולם לעולם מתבטאים בעוד ענין:

כשם שלעתיד תעלה הגבורה מעל החסד, כך תהיה “אשת חיל עטרת בעלה”[כב] – אשת החיל (שבנינה מהגבורות: “אשה יראת הוי'”[כג]) תעלה מעל הזכר (שבנינו מהחסדים: “זכר חסדו”[כד]). אך גם עליה זו לא תהיה בפרוד מהזכר (‘שחרור האשה’ מבעלה), אלא דווקא תוך שיפור הקשר – “תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי”[כה]. באותיות של קבלה, “מחלוקת שאינה לשם שמים – זו מחלוקת קרח ועדתו”[כו] מפרידה את ה”שם” מה”שמים” – את המלכות (האשה) מהזעיר-אנפין (הזכר). קרח כפר בחבור המלכות המקבלת את אור הספירות שמעליה ומעבירה אותו לעולמות אחרים (שאחרי הצמצום). הוא טען ש”טלית שכולה תכלת” – סוד ה”לבוש מלכות” – לא יכולה לקבל את אור לב נתיבות החכמה שמעליה (לב חוטי הציצית), ולאידך לא יתכן של”בית מלא ספרים” – סוד הספירות הכלולות ברשות היחיד, בעולם האצילות – תהיה מזוזה, בסוד המלכות המזיזה ומעבירה אור מהאצילות לרשות הרבים, לעולמות התחתונים.



[א] משיעור אור לכ”ז סיון ה’תש”ס. נרשם ע”י איתיאל גלעדי.

[ב] תהלים צט, א.

[ג] דהי”א כה, ה.

[ד] רש”י במדבר טז, ז (עפ”י במדבר רבה יח, ח; תנחומא קרח ה).

[ה] ח”א יז, א; ח”ג קעו, א.

[ו] איוב לב, ח.

[ז] יונת אלם פ”א (ובכ”ד).

[ח] משלי לא, כו.

[ט] פסיקתא דרב כהנא כד, ז.

[י] זהר ח”ג עג, א.

[יא] ראה לקו”ש חי”ח עמ’ 408 ואילך.

[יב] מגיד מישרים בראשית (וראה לקו”ת צו ז, ד מתדנב”א פ”כ).

[יג] ברכות סא, ב.

[יד] כש”ט (קה”ת) אות קצגב.

[טו] תהלים סב, יג.

[טז] עפ”י איכה רבה ב, ד.

[יז] עפ”י יבמות קט, ב.

[יח] ראה סנהדרין קי, א.

[יט] זהר ח”ג לט, א-ב.

[כ] יחזקאל מד, טו.

[כא] שער הגלגולים הקדמה לה; שער הפסוקים יחזקאל סימן כ.

[כב] משלי יב, ד.

[כג] שם לא, ל.

[כד] תהלים צח, ג.

[כה] הושע ב, יח. לעיל הוזכר שקרח התקנא ב”זקן אהרן”. “זקן אהרן” עולה אלישבע – אשת אהרן – וקרח התקנא בה כשראה את עילויה, ולא הבין שהעילוי תלוי בקשר לבעלאיש שלה.

[כו] אבות פ”ה מי”ז.

דילוג לתוכן