מנהיגות בפרשה

משה רבינו הוא דוגמה ומופת למנהיגות יהודית. אמנם משה הוא ‘חד פעמי’, “לא קם נביא עוד בישראל כמשה”[א], אך בכל מנהיג-אמת יש משהו ממשה, “התפשטות משה בכל דור ודור”[ב], ובמיוחד בדמותו של מלך המשיח שאנו מצפים לבואו המהווה ‘מהדורה מחודשת’ של משה עצמו (“גואל ראשון הוא גואל אחרון”[ג]).

מאין לי בשר

והנה בפרשת בהעלותך נדמה שיש משבר מנהיגות. לאחר חטאי המתאוננים והמתאוים, משה ‘מחזיר את המפתחות’ ואומר “מאין לי בשר לתת לכל העם הזה… לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה”[ד], ואז ממנה הקב”ה ‘מועצה’ של שבעים זקנים שישתתפו במשא העם.

האם משה, הרועה הנאמן, נוטש את צאן מרעיתו? חס ושלום. משה אוהב את ישראל ומוסר את נפשו עליהם, ודווקא משום כך הוא מתדיין מול ה’. מוסבר[ה] שבדרגתו הרוחנית העליונה של משה (‘נשמה מעולם האצילות’) הוא יכול להוריד לישראל מן – ‘מאכל מלאכים’[ו] ההופך למשהו מוחשי אך עדין ומזוכך, “ועינו כעין הבדולח”. אבל בשר – לזה משה אינו שייך. המנהיג אינו יכול לתת לעם משהו שהוא עצמו לא חש את הצורך בו, וכך משה אינו ‘מבין’ את התאוה המגושמת לבשר וטוען “מאין לי בשר”?!

מועצת הזקנים

הפתרון הוא במינוי הזקנים. משה לא יכול להוריד בשר, אך דרך שבעים הזקנים ניתן ‘לרדת אל העם’ ולהוריד להם בשר. אולם לא מדובר בהנהגה חלופית עצמאית – הזקנים עצמם מקבלים את נבואתם בהשראה ממשה, “ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם”. כלומר, ההשפעה לישראל באה תמיד דרך משה, “נשיא הדור”, אלא שכאן היה נדרש ‘ממוצע’ בין משה וישראל כדי להוריד את ההשפעה עד למטה.

תנועת החסידות מראשיתה הדגישה את דמות הצדיק, אשר בזכותו ודרכו יורד השפע לכולם – התחלה והכנה לחידוש מלכות ישראל, לקראת מלך צדיק, אוהב ואהוב, המשפיע בגשמיות וברוחניות. אכן, ניתן בהחלט לצייר מנהיג צדיק העומד בראש כמשה רבינו, ותחתיו שבעים זקנים המחוברים לגווני העם השונים.

ולבסוף, משה היה צריך לפרוש מצרכי הגוף ולפרוש מן האשה, כדי להיות מזומן בכל עת לנבואה (כדברי ה’ לאהרן ומרים בסוף הפרשה). אך המשיח לא יפרוש מן האשה[ז] אלא ימחיש את היכולת להיות בבת אחת ‘בתוך העולם ומחוץ לעולם’, למעלה ולמטה כאחד, הוא ואשתו יחד.