נחלה מבוהלת

בקשת תהו

“וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד”… בקשת בני ראובן וגד לנחלה בעבר הירדן המזרחי כלל לא מצאה חן בעיני משה רבינו, ואף הזכירה לו את חטא המרגלים. רק לאחר שהבטיחו בתנאי כפול (“תנאי בני גד ובני ראובן”) כי יעברו חלוצים בכיבוש עבר הירדן המערבי, נחה דעתו של משה.

על הפסוק “נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת [כתיב: מבחלת] בָּרִאשֹׁנָה וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ”[א] דרשו חז”ל “אלו בני ראובן ובני גד… שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות, שהן אומרים למשה ‘גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו’. אמר להם משה אינה כלום, אלא עשו את העיקר עיקר, תחלה ‘בנו לכם ערים לטפכם’ ואח”כ ‘וגדרות לצאנכם'”[ב]. עוד מוסבר שהפגם היה בעצם הבהילות לקבל, כאן ועכשיו, נחלה ב”ארץ מקנה” המתאימה לממונם, תוך ויתור על נחלה בעבר המערבי (ארץ כנען), המקודש יותר – כדברי הרמב”ן[ג] שמשה רבינו רצה תחילה שכל השבטים ינחלו בצד המערבי ואילו עבר הירדן ישאר שמם (‘חצר אחורית’ של הארץ המיושבת) – ולכן גלו שבטי עבר הירדן לפני שאר השבטים, “ואחריתה לא תברך”.

במעשה בני ראובן וגד היה ממד של תהו[ד], התפרצות לא מיושבת, ללא שיקול דעת הקובע סדר עדיפות נכון, וללא סבלנות להמתין עד שיסתיים כיבוש הארץ בכי טוב. עבר הירדן, שברובו אינו קרקע חקלאית אלא ארץ מרעה, מתאים לאנשי תהו שמחוץ לישוב (‘קאובוי’ רוכבי סוסים). משה מצדו רצה להנחות את נחלת הארץ בדרך תיקון, כנחלה המגיעה מאת ה’, ואילו בני ראובן וגד ‘משנים את ההיסטוריה’ וחוטפים נחלה לעצמם, וכן נאמר שאין מביאים בכורים מעבר הירדן מפני שבבכורים שנאמר “אשר נתת לי” – “ולא שנטלתי לי מעצמי”[ה]. תהו הוא “רצוא”, זו התכונה הבולטת של ראובן וגד שנתקנה בכך שהתנדבו להיות “חלוצים” לפני כולם, ואחר כך חזרו בדרך “שוב” לנחלתם בעבר הירדן המזרחי (כתכונת כל איש צבא, נוטריקון יוצא ובא).

שאיפת הגאולה בעבר הירדן

בפשטות, משה נענה רק בדיעבד לבקשת בני גד ובני ראובן, כאילו ‘מרים ידים’ ונכנע לבקשה ה’תוהית’. אבל אנו יודעים שגם ל’אורות דתהו’ יש תפקיד. אדרבה, הגאולה תלויה דווקא בהמשכת “אורות דתהו בכלים דתיקון”. גם כאן, נחלת עבר הירדן, שתחילה באה בצורה לא מתוקנת, עתידה להגיע לישראל בשלמות לעתיד לבוא. עשרה עממים ניתנו לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, שבעה מתוכם קבלו ישראל ביציאת מצרים, ואילו “קיני קנִזי וקדמֹני” – השייכים לעבר הירדן – ינתנו רק לעתיד לבוא[ו]. בפנימיות, בעוד שבעת עמי כנען מכוונים כנגד שבע המדות (ז”ת), מחסד עד מלכות, הרי קיני קנזי וקדמוני מכוונים כנגד שלש הספירות העליונות (ג”ר), כתר חכמה בינה, ה’מוחין’ של אומות העולם שיתוקנו רק בביאת המשיח.

מצד המניע הגלוי, בחרו בני גד ובני ראובן בעבר הירדן מתוך בהלה לא מבוררת, ועל כך באה בצדק הבקורת של משה, אבל בפנימיות חשו בני ראובן וגד במעלה הגדולה של עבר הירדן ולכן חשקו בו. ועוד, לבהלה יש מקום עמוק בבקשת הגאולה. אמנם על הגאולה העתידה (והקרובה לבוא) נאמר “כי לא בחפזון תצאו”[ז], בניגוד ליציאת מצרים שהיתה בחפזון. אבל הכוונה היא שהקב”ה גואל אותנו “בשובה ונחת”, “כי בא מועד”, ואילו אנו מצדנו זועקים “עד מתי” ומצפים לגאולה בכלות הנפש, בבהלה חיובית[ח].

גם בהקדמת הממון-צאן לנפש-טף, שנראית לכאורה כשלילית לגמרי, גנוז משהו טוב מאד. הרי על צדיקים נאמר שחביב עליהם ממונם יותר מגופם[ט], כיעקב אבינו שחזר על פכים קטנים (אותם שכח מעבר הנהר, כמו עבר הירדן אצלנו). בעבודה, זו אהבת “בכל מאדך” המתפרשת גם “בכל ממונך”[י] וגם בכוחות ‘המאודיים’, כוחות התהו מעבר לגבולות.

שליחי משה – חצי שבט המנשה

סוף סוף, היכן משה רבינו בכל הסיפור? לכאורה, כל נחלת עבר הירדן נעשתה למורת רוחו. אך האמת היא שבקשת בני ראובן וגד נובעת בפנימיות מהתקשרות עצמית למשה רבינו. כך אומר משה עצמו לפני מותו, בברכת שבט גד, “וירא ראשית לו כי שם חלקת מחוקק ספון”[יא] – בני גד ראו לקבל נחלה “ראשית” (לפני שאר השבטים) כיון שידעו שבנחלתם יקבר משה רבינו! בהרחבה, משה שייך לכל עבר הירדן, אותו כבש ובו נטמן, הכל ‘נחלת משה’ ולכן בני ראובן וגד רצו בה כל כך.

אכן, משה מיישב את האורות דתהו בכלים דתקון, וכאן נכנס שבט מנשה לסיפור. בתחילת הפרשה מוזכרים רק בני גד ובני ראובן, אתם נעשה כל המשא-ומתן, והנה לבסוף מופיע לפתע שבט מנשה, “ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה בן יוסף”. אם בני מנשה לא בקשו נחלה בעבר הירדן, מדוע הם מצטרפים כעת לחגיגה? אלא שמשה מיזמתו מצרף את בני מנשה ונותן להם נחלה בעבר הירדן[יב], כפי שמסביר הרבי מליובאוויטש[יג], משה עשה זאת כפתיחה לירושת ארץ שלשת העממין (קיני-קניזי-קדמוני) לעתיד לבוא, שתעשה מדעת משה (שהרי כל הענינים החשובים – החל מהגאולה הראשונה ומתן תורה ועד הגאולה האחרונה – צריכים להפעל על ידי משה רבינו).

בלשון הקדש חציה של דבר היא חלוקה, לאו דווקא לשני חצאים שוים. לפי זה יש לדרוש שמשה בחר בשבט מנשה לשמש כנציגיו בעבר הירדן כיון ששמו טמון בשם השבט, וחלוקת השבט לשני חצאים היא חלוקת מנשה ל-משה ו-נ (הראיה לקשר בין השמות משה ומנשה היא הפסוק אודות כהן פסל מיכה – “ויהונתן בן גרשֹם בן מנשה”[יד] – בו כתוב מנשה ב-נ תלויה וחז”ל מלמדים כי מדובר במשה רבינו עצמו[טו]). מכיון שמשה רצה שחצי שבט המנשה ייצג אותו, מתבקש לומר שהוא השאיר את חלק ה-משה מעבר לירדן – “שלוחו של אדם כמותו” וכאשר משה שולח את בני מנשה הוא בעצם שולח את עצמו, את משה שבתוכם. לעומת זאת, ה-נ רומזת להסתלקות משה רבינו, שרק אז השיג את שער ה-נ, והיא זו שנכנסת לארץ ישראל[טז].

תורה חדשה

כל סיפור כיבוש עבר הירדן הוא בבחינת “תורה חדשה” – הוא לא היה שייך מצד עצמו לתורת משה, כי לא הגיע מהתעוררות משה רבינו אלא מהתעוררות אחרים. בעוד שמבחינת גד וראובן זוהי “נחלה מבוהלת”, הרי שהשתתפות משה ‘לכתחילה’ הופכת אותו לכיבוש משיחי, שהרי הוא מתחיל את ירושת המשיח של אומות קיני-קניזי-קדמוני. בתורה משה הוא בבחינת “גואל ראשון”, אך הצטרפות משה לנחלת עבר הירדן המזרחי – דרך שליחות חצי שבט המנשה – היא כבר בבחינתו כ”גואל אחרון”.

כאשר תתגלה בשלמות בחינתו של משה כ”גואל אחרון” תתגלה בחינתו בשלמות, כולל שער הנון. אמנם הוסבר כי חצי שבט המנשה הוא חצי ה’משה’ שבו, הרי משה נקבר בהר נבו, הר נ בו. וכן ה-נ מתגלה בשמות קיני קניזי קדמוני (כנגד הג”ר הנכללים בשער הנון של הבינה). כאשר יתחברו ביחד משה עם שער ה-נ – במשה העתידי, “הוא גואל אחרון” – קיום עם ישראל בארצו בשלמות, עם היובל, יהיו נצחיים. אחד משמות המשיח – משה כ”גואל אחרון” – הוא ינון, בסוד שער הנון (שלמעלה מה-מט – התכללות ז המדות, שכנגדן ז עממי כנען, זו בזו).