עסקים

ששת פירושי “עמל מלאכה”

מאד מענין שבמאמר הרבי הקודם והרבי עיקר האריכות הוא על “עמל מלאכה”, הוה-אמינא ראשונה שלכאורה אינה מסקנת הגמרא. ה’ ברא את העולם גם במלאכה – “מלאכתו אשר עשה”[קיב]. מצד אחד כתוב שה’ עושה בלי מאמץ, בלי מלאכה, אבל בריאת העולם היא בשם אלקים ולא בשם הוי’ – “יהללו את שם הוי’ כי הוא צוה ונבראו”[קיג], הבריאה משם הוי’ היתה רק בדרך ממילא, גילוי ההעלם, בלי מציאות תחתונה שמרגישה עצמה יש ודבר נפרד בפני עצמו, הכל רוחני ואלקי כמו באצילות, וזו לא כוונת ה’ – לכן כדי להוות אותנו כפי שאנו מרגישים את עצמנו, לעשות אותנו לבעלי מלאכה, ה’ כביכול גם נזקק למלאכה, לעבוד קשה.

מקשה הרבי: כתוב בגמרא שגם לקב”ה יש דברים ש”קשין כקריעת ים סוף”[קיד] – איך יתכן, משהו קשה לקב”ה?! קשה הוא סוד המלאכה – המלאכה היא בשביל שאנחנו נעשה עבודה, לתת לנו עבודה לעשות. זהו מעגל חוזר – ככל שאנחנו עושים את המלאכה שלנו הוא ממשיך לעשות את המלאכה שלו בגלוי, בבריאת העולם, מלאכה שאנו רואים אותה, עד שהסוף הוא “דירה בתחתונים”. המלאכה היא לעשות תחתון, והמלאכה שלנו היא להפוך את התחתון לדירה – ואז הוא יכנס לתחתון שלנו, שישאר תחתון.

פירושי “עמל מלאכה“

בפעם הקודמת שדברנו על הנושא אמרנו שהפשט – שעמל הוא עבירה ועונש – הוא מלכות, “עמל מלאכה” ז”א, מדות; “עמל שיחה“ בגימטריא תבונה, בחינת בינה, “ויצא יצחק לשוח בשדה”[קטו]; ו”עמל תורה” הוא חכמה, תורה, מציאה שבאה בהסח הדעת. מעל הכל, קוצו של י, הוא משיח.

ישנם כמה פירושים ב”עמל מלאכה”, מאד מתאים ל-ו, מדות הלב, מחסד עד יסוד. נסביר אותן כעת ממטה למעלה, ובכך נסיים:

בפירוש ש”עמל מלאכה” הוא עבודת הבירורים הוא כותב משהו מאד יפה, שעבודת התפלה היא למעלה מעבודת הבירורים. ידועה קביעת הרבי “נסתיימה עבודת הבירורים”[קטז], ואז השאלה – מה עכשיו? לפי המאמר הזה יוצא מפורש שתפלה היא השלב הבא אחרי עבודת הבירורים. אם נסתיימה עבודת הבירורים – מה יש לעשות? להתפלל. להתפלל על מה? על משיח, שיבוא תיכף ומיד ממש – כבר מזמן הגיע הזמן. סימן שעמל תורה עוד יותר גבוה. אנחנו תמיד מסבירים[קיז] שהעבודה שאחרי הבירורים היא עבודת היחודים, וזה בעצם תפלה. אמרנו שתפלה היא “עבודה שבלב”[קיח] וכוונות התפלה הן לעשות יחודים.

מהו עמל תורה, לפי זה? יותר גבוה מעבודת היחודים – פשוט גילוי האחדות הפשוטה. זהו בפני עצמו ווארט מאד חשוב מהו לימוד תורה. לימוד תורה אינו בירורים, לא הוצאת ניצוצות, וגם לא יחודים, לעשות זיווגים. תפלה היא “התֹפל כלי חרס”[קיט], לעשות חיבורים. תורה היא פשוט אחדות. כמה שהתורה מורכבת מאין ספור פרטים, “ועלמות אין מספר”[קכ], אין ספור הלכות[קכא] – היא הנותנת, דווקא בגלל “עלמות אין מספר” עצם ענין התורה הוא אחדות פשוטה.

רבי אייזיק מהומיל קורא “אחדות פשוטה” למה שאחר כך השתרש אצל הרביים במלה “עצמות” – כשרוצים לומר שה’ אינו אור אומרים עצמותו יתברך, מלה-מונח שגם לא יכול למצות את עצמותו יתברך כלל. אצל רבי אייזיק העצמות היא אחדות פשוטה. תורה היא אחדות פשוטה ותפלה היא יחודים, חיבורים, ומצוות – כל ה”עמל מלאכה” – הן בירורים. הפשט של בירורים הוא “בכל דרכיך דעהו” – דווקא בירורים מהחולין, אכילה ושתיה עם מודעות אלקית.

אנחנו אומרים כעת את הפירושים מלמטה למעלה, ואחר כך נסביר את ההקבלה לספירות.

אחרי הפירוש הזה יש את הפירוש ש”עמל מלאכה” הוא משא ומתן באמונה – משהו מאד גדול. לעשות עסקים, ביזנס, באמונה מלאה – בלי לשקר, בלי שתהיה שום הונאה ח”ו. להיות אן ערליכע איד בעסקים. עד כאן כתוב באריכות.

גם מצוות – עוד שני פירושים הלאה – כתוב.

יותר גבוה מ”משא ומתן באמונה” יש פסוק בירמיהו הנביא “ארור עֹשה מלאכת הוי’ רמיה וארור מֹנע חרבו מדם”[קכב]. כאן יש פסוק מפורש של מלאכה, “מלאכת הוי'”. אם אדם נולד ונברא בשביל עמל ויש הוה-אמינא שהכוונה ל”עמל מלאכה” – וכתוב שהפירוש הוא או מה שה’ עושה את העולם במלאכה, במאמץ, בשם אלהים, או לעשות דבר שהתורה קוראת לו “מלאכת הוי'”, זו ודאי מלאכה. מה נקרא מלאכת ה’? “ארור עושה מלאכת הוי’ רמיה” – על פי פשט הכוונה למלחמה, כהדגשה בהמשך הפסוק “ארור מֹנע חרבו מדם”. מדובר בפסוק, בספר ירמיהו, על מלחמת מואב. המפרשים מסבירים כמה סבות שצריך להלחם במואב חזק ופשוט להרוג אותם. על כך כתוב “ארור עֹשה מלאכת הוי'” – עבודת הצבא, ותפקיד החיל להיות אמיץ, להרוג את האויב, לא להרפות ממנו, כמאמר דוד “ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם”[קכג], זו “מלאכת הוי'”. “ארור עֹשה מלאכת הוי’ רמיה” שהוא “ארור מֹנע חרבו מדם” – זהו הפשט. ראה זה פלא, שחז”ל[קכד] דורשים זאת על מלמדי תינוקות – מתאים לכל בת כאן ,שלומדת להיות מורה ותהיה מורה בע”ה – שעושים “מלאכת הוי'”. מה פירוש “מלאכת הוי’ רמיה”? אחד שהולך לישון מאוחר, קשה לו לקום בבקר, והוא קם עייף ואין לו כח להתמסר לחינוך הילדים – הוא עושה מלאכת ה’ רמיה ר”ל. כך מסבירים חז”ל מהי מלאכת ה’, עבודת החינוך. פירוש זה הוא על דרך ההסבר ש”לעמל” ר”ת “לומד על מנת ללמד” – עיקר הפשט, כי מדובר בעמל תורה.

אם “מלאכת הוי'” היא למוד תורה, מה פירוש “מֹנע חרבו מדם”? יעקב אבינו אומר “אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי”[קכה] ואונקלוס מתרגם “בצלותי ובבעותי”, ומוסבר בחסידות[קכו] שחרבי-צלותי היינו קריאת שמע וקשתי-בעותי היינו תפלת שמונה עשרה. קריאת שמע היא מלחמה פנים אל פנים עם האויב, עם הרע הגלוי שבנפש, ואילו תפלת שמונה עשרה היא ירית חצים אל הרע הנעלם. לפי זה צריך לפרש כאן שדם הוא לשון דמיון – צריך שההתבוננות של “שמע ישראל” לא תהיה מדומיינת (צריך לשפוך דווקא את דם האויב, את הדמיונות הכוזבים). “ארור מֹנע חרבו מדם” – צריך דמיון אבל דמיון ברור, תיקון כח המדמה.

זהו עוד פירוש – או שאדם נברא בשביל להלחם, כמו שמבואר באריכות בספר התניא שאנחנו כאן בשביל להלחם וזו “מלאכת הוי'”, או בשביל לחנך. שני הפירושים באותו פסוק. אנחנו פה בשביל לחנך ילדים – לחנך את הדור הבא, להנציח את האידישקייט על ידי עבודת החינוך.

אחר כך הפירוש של רוב המפרשים, ש”עמל מלאכה” הוא קיום מצוות – מצוות התורה. במאמר המקורי של הרבי הקודם הוא משוה בין המלה “עמל” – הסימן כאן של כל השיעור היום – למלה “יגיעה” (רמזנו זאת קודם, בלי לומר בפירוש), פשוט שעמל הוא יגיעה וכאשר מדובר בעמל מלאכה היינו יגיעה בקיום המצות בהידור.

עוד פירוש של עמל הוא מאמר חז”ל שאחרי מאה ועשרים – היום כבר מאה ארבעים לרבי הריי”צ – שואלים את האדם “יגעת ביראה?”[קכז]. כלומר, יש עמל מיוחד של יגיעה ביראה. מהי יגיעה ביראה? יש כמה סוגים של יראה. כאן מדובר על יראת חטא. במלים פשוטות, זו תחושה – כמו שאמרנו קודם שיש דברים בטבע שצריך לעבוד קשה כדי לגלות אותם ושישפיעו על המעשה בפועל – של “פרומקייט”. נוגע במיוחד לבת, לאשה, עליה כתוב “אשה יראת הוי’ היא תתהלל”[קכח]. כמו שהאשה היא בעלת הבית, עקרת הבית, היא האחראית בכלל על יראת השמים שיש בבית. צריך יגיעה לשם כך – יגיעה של יראת שמים, של יראת חטא, של פרומקייט. זו מלאכה – “יגעת ביראה”.

אחרון חביב, יש עוד יגיעה אחת שמשלימה: כתוב ש”כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון”[קכט] – מאמר בפרקי אבות, בו מפורשת המלה מלאכה. על פי פשט מפרשים על מלאכת כפים, עבודת כפים, שביחד עם תלמוד תורה היא “משכחת עון”. אבל בחסידות מסבירים שהמלאכה היא מלאכה באהבת ישראל. זו גם מלאכה בעסקנות ציבורית – התמסרות לכלל. מי שמתמסר לכלל פטור גם מתלמוד תורה.

אמרנו בקיצור ששה פירושים, מלמטה למעלה, מהי המלאכה. קודם צריך “עמל מלאכה”, אחר כך “עמל שיחה” שהוא תפלה ואחר כך “עמל תורה”. מכל העמל הזה באים למשיח, שהוא הכתר, שבא בהסח הדעת.

פירושי “עמל מלאכה“ כנגד המדות

היות ש”עמל מלאכה” הוא כנגד המדות, ויש ו קצוות[קל], אמרנו עכשיו ששה פירושים שמובאים לעמל מלאכה, מלמטה למעלה, מיסוד עד חסד:

מהי עבודת “בכל דרכיך דעהו”? מה פירוש “לאכול לשם שמים” – גם שיהיה לי כח וגם לעשות יחוד (“דעהו”)? שהעיקר אצלי הוא האלקות, ולא קבלת ההנאה מהאוכל או מה שלא יהיה. לא שהנאה אסורה, אבל “קדש עצמך במותר לך”[קלא] – צריך לקדש, צריך לדבוק בה’. שהמחשבה, הלב, המח, יהיו עם ה’. זהו תיקון הברית – יסוד. כתוב שהמלה ברית עצמה היא מלשון בירורים[קלב] – ברית היא משער בר. בירורים היינו להוציא את הבר – הברור – מהפסולת. אחד שכל העסקים הגשמיים שלו הם בשביל לקבל הנאה גשמית עצמית – זהו פגם הברית. תיקון הברית הוא לקדש את ההנאות של החיים. בזה גופא מבררים את הניצוצות שבתענוג. הבעש”ט אומר על “רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף”[קלג] – שאם אדם רעב זהו סימן שיש באכול ניצוץ שרעב להגאל[קלד]. מתי הוא נגאל? אם אני אוכל כמו שיהודי צריך לאכול (גם הזיווג הגשמי נמשל לאכילה בתורה, “אכלה ומחתה פיה”). זהו תיקון הברית, יסוד בששת הפירושים שהאדם נולד בשביל “עמל מלאכה”.

גבוה יותר יש משא ומתן באמונה, כנגד ספירת ההוד. ידוע אצלנו שכלכלה ועסקים – הכל קשור לספירת ההוד – כמו שמוסבר בחוברת “המכללה התורנית”. אין כאן המקום להסביר את זה באריכות, אבל על כך כתוב “מכלכל חיים בחסד”[קלה] כאשר הכלכלה עצמה היא סוד ספירת ההוד – שם יש אמונה וצריך לשאת ולתת באמונה, בלי הונאה ושקר ולשה”ר, כל הדברים בהם אדם נכשל בעסקיו. צריך שהכל יהיה נקי – הבינה, שהיא נקיות, “עד הוד אתפשטת”[קלו]. “‘והין צדק’ שיהא הן שלך צדק ולאו שלך צדק” (ו”שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב”), תמיד להודות על האמת.

הפירוש הבא ל”אדם לעמל יולד”, לעמל מלאכה, הוא ראש של איש צבא, אחד שמתגייס לצבא קבע. מי שמתגייס לצבא קבע סובר שאדם נולד ל”עמל מלאכה” – “מלאכת הוי'” שהוא צריך להקפיד לא לעשות אותה רמיה. סתם צבא, איש צבא ומנטליות של איש צבא הם נצחון – “דידן נצח”[קלז]. שם צבאות הוא השם של הנצח[קלח]. כאן נבין לעומק איך חז”ל לוקחים את המושג “מלאכת הוי'”, שהולך על צבא והריגת האויב, והופכים אותו למחנך ומורה בכתה. קודם כל, מי האויב? הרבי תמיד הדגיש בצבאות ה’ שהאויב הוא היצר הרע – צריך עם כל הכח להרוג אותו[קלט]. זהו ההבדל בין מורה למחנך, כמוסבר בכללי החינוך וההדרכה. תפקיד כל בת שתהיה מורה הוא להיות גם מחנכת – מורה מעבירה ידע, לא העיקר, העיקר הוא לחנך לתיקון המדות, להרוג את האויב, היצה”ר, אצל החניך, ושהכל יהיה גם אשר, בכיף. כמו שכלכלה בהוד, חינוך הוא בנצח – הנצחת הדור הבא (בחינת “ברא כרעא דאבוה”). בדיוק מתאים לפירוש זה, שאדם נברא בשביל “עמל מלאכה” של חינוך.

הפירוש הבא שמלאכה היא כל מצוות התורה – בתפארת, כמו שתמיד מוסבר אצלנו ש-תריג מצוות הן “תפארת גופא”[קמ], “גופא דאורייתא”[קמא]. לתפארת יש הרבה ענפים-פֹארות – תפארת לשון פארות – וכל מצוה היא ענף, עצה, ובה “תריג עיטין”[קמב], והכל מרוכז בספירת התפארת. לכן, כמו בתיקון ליל שבועות, אמירת כל תריג מצוות – אפילו בקיצור – היא תיקון ספירת התפארת בנפש.

שני הפירושים הבאים הכי פשוטים בהקבלה: הפירוש של “יגעת ביראה” הוא גבורה – יראה היא פנימיות הגבורה – והפירוש שמלאכה היינו מלאכה באהבת ישראל בחסד. בנצח יש להיות איש צבא, להתגייס – צבא קבע, כמו שאמרנו – אבל חסד כאן, כמו אברהם אבינו, הוא עמל בו מקדישים את החיים להשתדלות בעד עם ישראל, כל הזמן משתדל בעד עם ישראל, איש צבור שדואג לצבור. זו המלאכה של “כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון”, ואם יש מלאכה התורה מתקיימת. התורה היא חכמה – קו ימין הוא למעלה תורה-חכמה, בהמשך חסד שהוא התמסרות והשתדלות לאהבת ישראל, ולמטה מזה יש צבא ממש, מלחמה באויבי ישראל ונצחון עליהם, וגם חינוך הדור הבא של עם ישראל, עם הנצח.

עד כאן פרצוף של הו”ק של “עמל מלאכה” – לכן אפשר להבין למה דווקא בו יש הרבה אריכות בדרושי החסידות. מ”עמל מלאכה” באים ל”עמל שיחה” וממנו ל”עמל תורה” וממנו למשיח. שנזכה למשיח צדקנו על ידי בעל הגאולה ותורתו.

עד כאן. שיהיה חג שמח – המשך חג שמח ומשיח נאו.