נגינה

 מכון גל עיני יט כסלו תשעו

ביאור ארבע בבות

ארבע בבות – ניגון “קדש קדשים” של עליה בארבעה עולמות

עכשיו אנחנו מתקרבים לשיא של הנגינה – הולכים לנגן את הארבע בבות של אדמו”ר הזקן. אם קודם דברנו על “שיר השירים” ש”כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים”, כך במסורת החסידית יש ניגון אחד שהוא קדש קדשים – הניגון ב-ה הידיעה – אותו חבר אדמו”ר הזקן, בעל הגאולה, בעל התניא.

קוראים לניגון הזה ארבע בבות כי יש לו ארבעה חלקים. כל החויות הנפשיות, כל עבודת ה’, היא שירה – הכל בא לידי ביטוי בניגון הזה. כל בבא, כל חלק, הוא כנגד עולם. בשירה אנחנו עולים מלמטה למעלה – מעולם העשיה לעולם היצירה לעולם הבריאה ועד לעולם האצילות. בעולם האצילות יש רק אחד יחיד ומיוחד, רק הקב”ה – בעולמות התחתונים יש הרגשת ה’אני’, אבל למעלה אין אני, יש רק ה’. שם עיקר המקום בו יש נשיאת הפכים, שני הפכים בנושא אחד. בכל עולם מתארים חויה:

עולם העשיה – הזזה עצמית

לחויה של עולם העשיה קוראים ‘הזזה עצמית’ – שפתאום אדם זז עם כל התוקף מהמקום הקודם שלו, שם הוא יש ודבר נפרד בפני עצמו, מנותק מהקדושה. הוא זז בבת אחת ומהזעזוע נכנס למקום טוב, שעומד מול ה’. זו התנועה הראשונה, הבבא הראשונה של הניגון.

עולם היצירה – תקוה ובטחון

אחר כך הבבא השניה, כנגד עולם היצירה – קוראים לחויה בנפש תקוה ובטחון. האדם מתמלא תקוה טובה, שכמה שהיה רחוק מה’ – כמו הפתגם החסידי הידוע ש”אם אתה מאמין שאפשר לקלקל תאמין שאפשר לתקן”. תמיד יש תיקון, בלשון החסידות “אין מקרה אבוד”, תמיד אפשר לתקן – אז הוא בטוח בה’ שאפשר לתקן. זו התנועה השניה – תקוה טובה ובטחון בה’.

עולם הבריאה – רוממות הנפש

התנועה השלישית, כנגד עולם הבריאה, נקראת חוית רוממות הנפש – שפתאום מתגלה אצלו הטוב האמתי הפנימי שיש בו, שהיה מכוסה ונסתר, שמגלה שהוא יהודי ומה זה אומר להיות יהודי. יהודי יכול לחיות כל החיים ולא יודע מה היא הנפש האלקית שנמצאת בקרבו, וכאשר היא מתגלית הוא חווה חויה של רוממות עצמית. כמובן, זו רוממות חיובית – בלי שמץ של ישות וגאוה, רק פתאום הוא מתחבר לה’.

עולם האצילות – עליצות הנפש

יש משהו יותר מרוממות עצמית? כן, זה עדיין רק עולם הבריאה, ראש העולמות התחתונים, אבל עדיין בגדר עולם תחתון. כשהוא מגיע לאצילות קוראים לחויה עליצות (לשון נופל על אצילות) הנפש – זה השחרור האמתי, הגאולה האמתית, גאולת י”ט כסלו. שהוא נגאל, “פדה בשלום נפשי”, מכל המצרים וההגבלות של כל העולמות, של עצמו, מה שאני מגביל את עצמי. בלועזית קוראים למצב הזה אקסטזה אמתית של קדושה, ובלשון הקדש נקראת עליצות הנפש. זה בעולם האצילות, ואת זה שומעים טוב טוב כאשר ננגן את הניגון הזה. כשמגיעים לשיא שומעים את ה”ופרצת” – תשע“ו בגימטריא “ופרצת” – שאדם פורץ את כל הגדרים ומוצא את עצמו יחד עם ה’ לגמרי, ברשות היחיד של ה’ (עולם האצילות היא “רשות היחיד” בעוד ששלשת העולמות התחתונים בי”ע הם “רשות הרבים”).

נשיאת הפכים – לראות את הקולות

אף על פי שהשיא הוא להגיע לעליצות הנפש, אבל הכל תלוי בהתחלה, בהזזה העצמית של עולם העשיה. דברנו על נשיאת הפכים. יש נשיאת הפכים של חיבור חושים בנפש. תיכף נסביר יותר לגבי חושים. שני החושים הראשיים של הנפש הם ראיה ושמיעה. אפשר לחשוב שהשירה שייכת רק בחוש השמיעה, אבל כשמגיעים לעולם האצילות, לעליצות הנפש, חוש הראיה וחוש השמיעה מתחברים – כמו שהיה במתן תורה, “וכל העם רֹאים את הקולֹת”. זו גם תופעה שאי אפשר לתפוס בשכל – כל רז אי אפשר לתפוס בשכל שלנו, אבל הוא קיים.

כשמגיעים להמשך כתוב “וירא העם וינֻעו ויעמדו מרחֹק” – מהפסוק הזה לקוח המושג הזזה עצמית. זה מתחיל מכך שיש חיבור ויחוד בין שני החושים הראשיים של ראיה ושמיעה (היינו שהפסוק מתחיל באצילות, ראית הקול, ומסיים בעשיה, הזזה עצמית, אך היינו בסוד מה שעולם האצילות הוא “אדם דעשיה”, וד”ל).

גם כשאומרים “שמע ישראל הוי’ אלהינו הוי’ אחד” זו לכאורה רק שמיעה, לשמוע, אבל כתוב שצריך לכוון ש”שמע” ר”ת “שאו מרום עיניכם [וראו מי ברא אלה]”. לחוש השמע צריך לחבר את חוש הראיה – חוש הראיה מתלבש בתוך חוש השמיעה. כששרים ניגון אמתי, ניגון מכוון, ובפרט שיר השירים של החסידות (ניגון הארבע בבות של אדמו”ר הזקן), צריך לשאוף שלא רק נשמע אותו אלא נראה אותו – לראות את הקולות (וגם שנראה את בעל הניגון, אדמו”ר הזקן, בכבודו ובעצמו).

“נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן“

כשמתחילים לראות את הקול (בסוד “אצילות איז אויך דא”) דבר ראשון קורית הזזה עצמית (היינו שסבת ההזזה העצמית בעולם העשיה היא משום ששם יש הארה של עולם האצילות. לעיל הוסבר שלמעלה, בעולם האצילות גופא יש מקום להזזה עצמית, סוד “אדם דעשיה”, וכעת השלמנו את הביאור שהאצילות מאירה בעשיה ומניעה את ההזזה העצמית ששם – “נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן”), ואם יש הבסיס של הזזה עצמית כל שאר השלבים קורים מעצמם – מגיעים לתקוה ובטחון, לרוממות עצמית חיובית, ובסוף ליציאה מכל הגבולות, לעליצות הנפש, השמחה האמתית – “שמחת עולם על ראשם” בביאת משיח צדקנו, משיח אותיות ישְמח ו-ישַמח.

אדמו”ר הזקן דרש את המשנה “כל בעלי השיר יוצאים בשיר ונמשכים בשיר” כי כל העליה וההמשכה של הנשמות היא בשיר. כל הסדר כאן הוא “יוצאים [ועולים מעולם לעולם] בשיר” – עליה בארבעת העולמות – ובסוף יש ירידה-חזרה של “ונמשכים בשיר”. חוזרים בסוף החלק האחרון של הניגון, שכנגד עולם האצילות שבו מגיעים לעליצות הנפש, לעולם בריאה שבו חווים רוממות הנפש, אבל בהסבר של הרבי הקודם הוא אומר שחוזרים בסוף עד לעולם העשיה. “שיר” הוא עיגול (כפשט המשנה, קולר עגול על הצוואר) שחוזר שוב לאותה נקודה.

נוהגים לשיר קודם ניגון הכנה, אבל נקצר ונשיר רק חלק ממנו שזורם טבעי לתוך הארבע בבות. גם, מנהג החסידים שאחרי ניגון געגועים מיד עוברים – כעין נשיאת הפכים – לניגון שמח מאד. לכן בסוף ניגון ארבע בבות מחברים אותו עם אחד הניגונים הכי שמחים שיש בחסידות, ניגון של חסידי אדמו”ר האמצעי – הבן של בעל הגאולה.