נגינה

 מכון גל עיני כב ניסן תשעח

בקטע מתוך שיעור מתבאר מיקומה של חכמת הנגינה בספירת היסוד שבפרצוף שבע החכמות

 שבע חכמות

הרגלים כנגד חב“ד וימי הפסח כנגד שבע החכמות

הרבה פעמים מקבילים את שלשת הרגלים לשלשת האבות, שכנגד המדות חג”ת, כמו שאומרים בפיוט בסיום הסדר “שלשה מי יודע? שלשה אני יודע – שלשה אבות”. ההקבלה הרגילה היא על פי סדר הרגלים – פסח (חג האביב והאהבה) כנגד אברהם אבינו, שבועות (בו קבלנו תורה מפי הגבורה, לקול שופר מאילו של יצחק) כנגד יצחק אבינו וסוכות כנגד יעקב אבינו (בו נאמר בפירוש שנסע לסוכות ובנה סוכות).

אבל אפשר להעלות את ההקבלה הזו מחג”ת גם לחב”ד, כמו שמוסבר בכוונת התפלה, בברכה הראשונה בעמידה, ש”אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב” מכוונים כנגד חב”ד. אם נקביל כך חג הפסח מכוון כנגד חכמה (מתאים לגילוי קטנות אבא באכילת מצה בליל הסדר וגילוי גדלות אבא בשתית כוס הקידוש), חג השבועות כנגד הבינה (מתאים לכך שבו ז”א ונוקבא מקבלים “כתר אחד לשניהם” מתפארת אמא, והוא יום החמשים לספירת העומר, סוד שער הנון של הבינה) וחג הסוכות כנגד הדעת, כמו שמפורש בו “למען ידעו דֹרֹתיכם כי בסֻכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים”. בסוכות הכי מפורש, וכפי שנפסק להלכה – בריש הלכות סוכה לאדמו”ר הזקן – הדעת-המודעות בסוכות לטעם קיום המצוה (“טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי”, המשכה מאמונה, אור מקיף, לדעת, אור פנימי) היא חלק מהמצוה, והיא אף לעיכובא.

מכך תצא לנו כוונה חדשה לחג הפסח. אמנם אנחנו עומדים כבר אחרי החג, אבל הרי “עבר זמנו בטל קרבנו לא אמרינן”, ובעיקר בקביעות כמו השנה שאנחנו עוד בשבת שצמודה לפסח וממשיכה אותו. [פעם הרב אמר ששלשים יום קודם הרגל דורשים בהלכות החג, אבל בכוונות החג דורשים שלשים יום אחרי הרגל.] נכון, הסברנו כך על יסוד דברי הבעל שם טוב שעיקר עבודת האדם היא ההכנה שלפני המצוה, אבל הגילוי וההשראה האלקיים של המצוה באים דווקא אחריה. מאד ניכר בפסח שעיקר עבודת ההכנה היא לפני החג, בעבודות הנקיון ובדיקת חמץ לחג – העבודה של הנשים הצדקניות, שרבי לוי יצחק מברדיטשוב הסביר שהיא בסוד קשר”ק, כמו שדברנו אמש עם הנשים. בכל אופן, אם חג הפסח מכוון כנגד החכמה אז מתבקש לומר ששבעת ימי החג הם כנגד “שבע חכמות”.

שבע חכמות

אצל הראשונים מקובל לדבר על שבע חכמות. רמז לכך שיש שבע חכמות היא שבעת קני המנורה. המנורה בכלל היא סמל של חכמה, וכמאמר חז”ל “הרוצה להחכים ידרים” מפני ש”מנורה בדרום”, ולמנורה-לחכמה יש שבעה קנים – ללמד שהיא מתחלקת לשבע חכמות. אסמכתא נוספת מביאים מהפסוק “חכמות נשים בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה” המלמד שהחכמה נחלקת לשבעה עמודים. החכמה נקראת בכלל “נקודה דנעיץ” – היא נעוצה-מתגלה בכל הספירות שתחתיה – ובפרט עליה להיות נעוצה בכל שבע החכמות הכלולות בה ונמשכות מההעלם אל גילוי מתוכה, כדי להחדיר בהן נקודה של בטול לאלקות השורה בהן ומחיה אותן (שבע חכמות = בטול פעמים חי, “החכמה [בטול] תחיה”). אם לא כן, שבע חכמות העולם (לשון העלם והסתר אלקות) הופכות להיות חכמות חיצוניות גרידא, שרק מגדילות את הישות של האדם.

יש שיטות רבות להסביר מהן בדיוק שבע החכמות, גם אצל חכמי אומות העולם, אך עלינו לקבל את המושג הזה משום שהוא מוזכר אצל חכמי ישראל מהראשונים ואילך – הרמב”ם מזכיר את שבע החכמות, המהר”ל מזכיר אותן וידועים גם דברי הגר”א שאי אפשר להיות שלם בחכמת התורה בלי להיות שלם בשבע החכמות.

הייתי חושב שלדבר בימינו על שבע החכמות – מושג שרווח במדע העתיק – נשמע מוזר. אבל מתברר שבישראל, בבית ספר לרפואה שעל יד הטכניון בחיפה – שלאחרונה פועל שם יהודי שקצת קשור אלינו – עסוקים בנושא, יש מכון מיוחד שעוסק בכך ויש אפילו יום בשנה שמוקדש לעיון במושג שבע החכמות ולאיחוד שלהם (כולל האיחוד שלהן עם התורה).

שלש חכמות ברורות

הרבה פעמים מסבירים שבעצם יש בתמצית שלש חכמות – חכמת התורה (חכמת האלקות, כדלקמן), חכמת המוזיקה-הנגינה וחכמת המתמטיקה-החשבון .

שלש החכמות האלה הן חכמות ברורות, אובייקטיביות – חכמת התורה היא “דבר הוי'” (והיא שמו של הקב”ה, עליו נאמר “הודאי שמו כן תהלתו”), שהיא חכמה ברורה; חכמת הנגינה מבוססת על כללים ברורים, גם מבחינה אובייקטיבית וגם מבחינה סובייקטיבית (מה נעים לאזן השומע); חכמת המתמטיקה היא מדויקת ומדידה – בעוד שאר החכמות הנלמדות אינן ברורות ולא ניתן לגמרי להוכיח אותן מדעת האדם.

שלש החכמות האלה מכוונות כנגד שלשת ממדי המציאות עליהם מדבר מורנו הבעל שם טוב – עולמות, נשמות, אלקות: חכמת התורה, חכמת האלקות, עוסקת, כפשוט, באלקות (כל התורה כולה היא שמות של הקדוש ברוך הוא כנ”ל, כל סיפור וכל מצוה הוא גילוי אלקות). חכמת הנגינה היא החכמה שמשפיעה על הנשמות ומבטאת אותן (כמו שכתוב שמשה רבינו ידע לנגן את הניגון המיוחד של כל אחד מששים רבוא שרשי נשמות ישראל, שהוא מקור החיים שלו ב”רצוא ושוב”, כמ”ש “כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר”). חכמת המתמטיקה היא השפה של המדעים המדויקים, מדעי העולמות.

והנה, תורה נגינה משלימים ל: 729, זך ברבוע וכו’ (סוד פסח מצה מרור, כפי שהוסבר בהרחבה לאחרונה). נגינה חשבון משלימים ל: 484, כב ברבוע (ידוע שיש אלף-בית של זך אותיות, עם חמש האותיות הסופיות מנצפ”ך, ויש אלף-בית של כב אותיות). נמצא שנגינה, ככל ממוצע המחבר, מצטרף ומשלים לכאן ולכאן. הערך הממוצע של תורה נגינה חשבון = 365, 14 בהשראה, מספר מצות הלא-תעשה של התורה, כאשר 365 = 5 פעמים חכמה. יוצא שהכל בגימטריא י–ה (שם החכמה בקבלה) פעמים חכמה!

הקבלת שבע החכמות (כשיטת רבינו בחיי)

לאחרונה שני תלמידים יקרים וחשובים – שלא נמצאים כאן כעת, אבל בוודאי נמצאים אתנו ברוחם – שאלו על הסדר וההקבלה של שבע החכמות. נתבונן בשבע החכמות לפי השיטה של רבינו בחיי, וכל ההקבלה תהיה במוחין – בספירות כחב”ד – כמו שמתאים לחכמות (אח”כ נעתיק ממוחין למדות, לז”ת, והוא על דרך סוד ז’ משקין שמקורם במוחין ומשתקפים גם במדות, “שבעה ושבעה מוצקות לנרות [המנורה, סמל החכמה כנ”ל] גו'”):

החכמה הראשונה היא חכמת האלקות. בפשט (גם אצל אומות העולם, שאין להם שום מושג בחכמת התורה) חכמת האלקות היא פילוסופיה שדנה באלקות, אך אצל עם ישראל קדושים ברור שהיא-היא חכמת התורה בכללותה. חכמת האלקות מתחילה מההתבוננות במציאות ה’ ובאחדות ה’, אך האחדות של “אנכי הוי’ אלהיך” ו”שמע ישראל הוי’ אלהינו הוי’ אחד” משתקפת ב”עלמות אין מספר” של כל הלכות התורה (וכסדר הרמב”ם שמתחיל מהלכות יסודי התורה, האמנת אלקות ואחדות הוי’ וכו’, וממשיך בפירוט כל תרי”ג מצות התורה), כמשל הזהר לנר אחד שמשתקף אין סוף השתקפויות וכאשר מתקרבים רואים שמדובר בנר אחד בלבד – כל חכמת התורה נכללת כאן בחכמת האלקות וחכמה זו שייכת לאמונה, הראש העליון שבכתר (“כל מצותיך אמונה”).

את חכמת הנגינה נקביל לראש השני שבכתר המכוון כנגד כח התענוג. חכמת הנגינה נוגעת בעיקר לניגון בכלים. בשביעי של פסח היתה שירת הים, שהיתה שירה בפה. כתוב אמנם שהנשים נגנו בתוף, אבל תוף פחות שייך לנגינה עצמה ויותר נועד לתת קצב, לעורר את הלב.

המתמטיקה מתחלקת אצל רבינו בחיי לשתי חכמות – חכמת המספר וחכמת המדידה. אפשר לומר שהן כמו אלגברה וגיאומטריה, אבל גם ההפרדה הזו היא קצת מלאכותית (מגמת חינוך החשבון אצלנו הוא לאחד אותן, כידוע). צריך להסביר שהחלוקה כאן היא לשתי רמות של חכמה, כפי שרגילים לחלק גם היום – חכמה תיאורטית וחכמה יישומית, שבלשון הקבלה והחסידות היינו “מוחין בעצם” ו”מוחין השייכים למדות”. באותו אופן נסביר גם את ההבדל בין שתי חכמות נוספות שהוא מונה – חכמת התכונה וחכמת הרפואה. חכמת התכונה (אסטרונומיה) תכלול את המדעים המדויקים, פיזיקה וכימיה, וחכמת הרפואה תכלול גם את הביולוגיה וכיו”ב, תחומים שנדרש לדעתם כדי לרפא בפועל. גם כאן, היחס הוא בין מדע תיאורטי לבין מדע יישומי, כאשר רפואה היא דוגמה ליישום הראשון והחשוב ביותר של המדע התיאורטי.

את החכמות התיאורטיות נכוון כנגד אבא ואמא עילאין – חכמת המספר באבא עילאה וחכמת התכונה באמא עילאה. את החכמות היישומיות נכוון כנגד פרצופי ישראל סבא ותבונה – חכמת המדידה בישראל סבא וחכמת הרפואה בתבונה.

החכמה האחרונה היא חכמת המליצה-הדבור (המכונה אצל הראשונים גם חכמת ההגיון) – רטוריקה בלעז – הכוללת גם את השירה בפה (את חכמת הנגינה כפי שהיא משתקפת בדבור). חכמה זו נקביל לספירת הדעת, הכולל “דעה ודבור” (כלשון רש”י על תוספת ה”נפש חיה” שיש באדם) – עטרא דחסדים ועטרא דגבורות. חכמה זו כוללת את מקצועות הנפש והחברה (במבנה “המכללה התורנית” הדעת היא הפסיכולוגיה והיא “מפתחא דכליל שית”, מצד העטרא דחסדים שבה, כאשר המדות הכלולות בה הן חכמות החברה). העטרא דגבורות של הדעת היא שרש המלכות, הכוללת את כל המדעים שהמלך (המתאפיין בכח הדבור שלו, “באשר דבר אחד לדור”) צריך להיות בקי בהן כדי להנהיג את המדינה.

אחר כך, יש להתבונן כיצד שבע החכמות שבמוחין משתקפות-יורדות גם לז”ת – שבע מדות הלב – כהעתק מדויק של שרשן למעלה: שתי החכמות שבקו ימין (אבא וישראל סבא) יורדות לחסד ונצח, שתי החכמות שבצד שמאל (אמא ותבונה) יורדות לגבורה והוד ושלש החכמות שבקו האמצעי (אמונה-תענוג שבכתר ודעת) יורדות לתפארת, יסוד ומלכות. ולסיכום:

שוב, אפשר להקביל את כל החכמות לפי הסדר לימי הפסח: יו”ט ראשון של פסח נקרא בתורה גם “שבת” (כמו בקביעות של השנה), ומתאים שהוא קשור לחכמת האלקות; היום השני – הראשון לספירת העומר – מתקן את חכמת המוזיקה; היום השלישי כנגד חכמת המספר; היום הרביעי כנגד חכמת המדידה; היום החמישי – שחל השנה ביום רביעי בשבוע, וכך מתאים לחשוב כי יו”ט ראשון נקרא שבת כנ”ל – כנגד חכמת התכונה, כמו יום רביעי בששת ימי בראשית, היום בו נתלו המאורות; היום הששי כנגד חכמת הרפואה; ושביעי של פסח כנגד חכמת הדיבור והשירה בפה – מתאים לשירת הים שנאמרה בו.