נשמתא

זוגיות

קדושת הזווג והשפעתה

ו׳ באלול תשפ״ד

מכון גל עיני

השפעת הזווג על הצאצאים שכבר נולדו

קדושת הזווג והשפעתה

צדיק מזדווג בכל עת ובכך הוא ממשיך תמיד תוספת אור לבנים שלו. לעניננו, כאשר יעקב ביקש לגלות הקץ הוא הזדווג. מה הכוונה? נקדים הקדמה, דבר שחשוב לדעת: ידוע בתניא[קעו] ובספרי הקבלה[קעז], שהלידה וקביעת סוג הנשמה שתוולד תלויות בקדושת המחשבה בעת הזווג. על פי הסבר אדמו”ר הזקן בספר התניא, הקביעה היא לגבי הנפש השכלית של הילד וכח ההבעה שלו. הנפש האלקית יכולה להיות נשמה גבוהה מאד מאד אפילו אצל אדם נבזה מאד, ואז יש לה בעיה גדולה בחיים. אם ההורים המשיכו לה לבוש לא כל כך ראוי יהיו לנשמה הזו הרבה משברים בחיים – היא לא תוכל להסתדר טוב עם הנפש השכלית שלה, עם ההבעה החיצונית שלה. כך מובא בכתבי האריז”ל. לכן חשוב מאד שאדם יקדש את עצמו, כדי להמשיך נפש קדושה לבניו.

אפשר היה לחשוב, שלאחר שהילד נולד זה ‘סוף פסוק’ ונגמר הספור, אבל באמת זה לא כך. כתוב בכתבי האריז”ל[קעח] שכל זווג של ההורים נמשך דרך הילדים. יש מצוה בתורה “כבד את אביך ואת אמך”[קעט] וחז”ל דורשים שהמלה “ואת” המיותרת באה ללמד “לרבות אחיך הגדול”[קפ]. מסביר האריז”ל, שהסיבה לכך שהאח הקטן צריך לכבד את האח הגדול היא, כי הזווג לצורך הולדתו עבר דרך הנשמה של האח הגדול. לכן האח הגדול הוא בעצם גם אבא לגביו. מכאן באה דרשת חז”ל “‘את’ – לרבות אחיך הגדול”, שיש מישהו כמו אבא שלך אבל הוא טפל אליו. מי זה? האח הגדול. מה לומדים מכאן? לומדים שכל זווג של ההורים עובר גם דרך הילדים הקיימים וממילא אפשר להשפיע גם עליהם על ידי קדושתו. זהו דבר גדול מאד שחשוב לדעת.

נסביר עוד יותר: את דרשת חז”ל בפסוק הזה קשה מאד להבין, והאריז”ל מסביר אותה. יש מושג שנקרא ‘עיבור שני’, שכבר נולדת ופתאום באמצע החיים אתה חוזר להתעבר בבטן אמך. המשל אצל האריז”ל הוא משל גשמי של ההתפתחות. זהו אחד מן המשלים הקשים להבנה, שר’ אייזיק מסביר אותו במאמר[קפא]. הוא מסביר שאם אדם מרגיש שהוא תחת חסות של האמא שלו – כמו שמדברים בפסיכולוגיה על השפעת האם – קוראים לכך כניסה ל’עיבור שני’. הנשמה שלו ממש חוזרת להתעבר בתוך אמו על ידי שהיא מקיפה את דעתו, את ההשקפה שלו. זה משהו עמוק ודוגמא למה שנקרא ‘עיבור ב’. זה מושג שונה מ’עיבור נשמה’ – כאשר אדם נפטר יכולה הנשמה שלו להתעבר במישהו אחר, אבל כאן מדובר על כך שהעבור מתרחש בחיי האדם, והחזרה לעבור היא רק אל האמא. ‘עבור שני’ הוא התעברות בתוך המשפיע [למשל: רבי אצל חסיד הוא כמו האבא, ואילו המשפיע החסידי הוא כמו האמא[קפב]].

בשביל שיתהווה עבור כזה צריך שיקדם לו זווג – אין עבור ללא זווג שקדם לו – וזהו הזווג של הורי אותה הנשמה. כלומר, הזווגים של ההורים, גם הרבה שנים לאחר שהילד נולד, יכולים להשפיע על עבור נוסף של אותו הילד. למשל, יש ילד שהתרחק ויצא לתרבות רעה, לא עלינו, וההורים משתוקקים להחזיר אותו בתשובה. להורים ישנה אפשרות להחזיר את הילד שוב לעבור בבטן האם על ידי קדושת הזווג שלהם [להתפלל עליו זהו גם זווג, אבל זהו זווג רוחני. כך היו תמיד עושים במקרה כזה – הולכים לצדיק לבקש איזו סגולה]. אפשר לתקן את המצב על ידי פרישות, ואפשר לתקן על ידי זכוך, שזו הקדושה האמיתית. אם הבן התרחק ודאי שהבעיה אינה בנפש האלקית שלו – היא טהורה לגמרי[קפג] – אלא בנפש השכלית, שהם – ההורים – המשיכו לו. הם האשמים בכך שלא המשיכו לו לבוש מספיק קדוש, ולכן הוא התרחק, וכעת הם אלו שצריכים ויכולים לתקן את הזווג שלהם. קיימות שתי אפשרויות לתקון: או שהם מתקנים על ידי תפלה ופרישות וכו’, או שהם מתקנים ‘מיניה וביה’. בדרך הזו יש מעליותא, שכן בה אפשר להכניס את הולד שוב בסוד העבור ולהוליד אותו מחדש.

כל זה היה רק כדי להסביר שאפשר להוסיף תוספת נשמה לבן שלך גם לאחר שהוא נולד על ידי קדושת הזווג. לא הולדת בן רק פעם אחת, אלא אפשר להמשיך ולהוליד אותו. זהו כלל גדול. כעת נסגור את המעגל ונקשר את הדברים הללו עם הענין הקודם – זווגם של אברהם ושרה.

מה הקשר אלינו? הענין בא להסביר את הכוונה באמירה שכאשר יעקב “בקש לגלות את הקץ” הוא הזדווג. מה הכוונה? בזווג אצלו הוא בקש להגיע עד למדרגה של אברהם ושרה, לזווג שמוליד נשמה כמו של יצחק. יצחק הוא קץ חי, כאמור. הוא בקש להוליד שוב את הבנים שלו במדרגה יותר גבוהה, עד שיהיו ראויים לגלוי הקץ. ההגעה אל הזווג שנקרא קץ – היא דבר שתלוי בו. כל אחד שמגיע לזווג כזה, כמו של אברהם ושרה, זווג הנקרא קץ – של בן מאה ובת תשעים שהגיעו לבחינת “בטל מן העולם” לגמרי – יכול להוליד את הבנים שלו מחדש במדרגה כזו, בה אפשר לגלות להם את הקץ. הוא מבקש להוליד אותם שוב במדרגת יצחק. זה הדבר שבקש יעקב ונסתר ממנו, לא עלה בידו לגלותו.

וממילא, לגבי מה שנאמר, שעל פי נגלה מי שיש לו בן מזווג פסול אינו הבן שלו – זה לא נכון, משום שאפשר בפנימיות להוליד אותו בכל פעם מחדש. העיבור נעשה בתוך גופה של אמו אבל הזיווג בא מאביו ותלוי בו. זווג ראוי הוא כמו של “בן מאה” ש”בטל מן העולם”. ניתן להגיע לכך במחשבה. מאה עולה 46, ויצחק בגיל מז מקבל נשמה חדשה[קפד]. דוקא אצלו היתה קודם העקדה נשמה מושלמת, אך מצד נוקבא, אולם נשמה מצד דוכרא קבל רק אחרי העקדה.

סוד החזרת הגר (קטורה)

עלה בדעתי כעת רעיון יפה מאוד: כתוב שכאשר יצא יצחק “לשוח בשדה לפנות ערב”[קפה] הוא “בא מבוא באר לחי רֹאי”[קפו] ובמדרש מובא[קפז] כי הוא הגיע מגן עדן לאחר שנשמתו הסתלקה לאחר העקדה ושהה בו שלש שנים. עוד מביא רש”י בחומש[קפח] שיצחק בא מהחזרת הגר [קטורה] לאברהם. “לשוח בשדה” הוא תפלה, “אין שיחה אלא תפלה”[קפט], וכתוב[קצ] שהתפלל על מציאת הזווג. תמיד פירשתי על פי פשט, כפי שכתוב[קצא] על אברהם שהתפלל על אבימלך וזכה לעצמו להרפא ועל כך אמרו חז”ל “כל המתפלל על חברו נענה תחלה”[קצב]. כאן זו לא תפלה אלא מעשה, יצחק עשה מעשה ביחס לאברהם אביו, וזכה מכחו להתפלל על עצמו. על ידי השתדלותו בהחזרת גרושתו של אברהם, זו שהתגרשה מאברהם בגללו[קצג], וכיוון שפעל להחזיר אותה – זכה להתפלל ומיד נענה.

כך חשבתי תמיד, אבל כעת לאחר הרעיון האחרון חשבתי שאפשר להסביר יותר עמוק מכך. כל דבר בא בעתו ובזמנו ואם אדם עדיין לא מצא את זווגו סימן שעוד לא ראוי לכך ולשם כך עליו לקבל תוספת נשמה. איך? על ידי זווגם של הוריו. אם אין לאביו אשה הוא עצמו סובל מכך. דבר פשוט: יש הרבה בנים שמשתדלים בזווגי ההורים בזווג שני, ובן המשתדל בכך מביא תועלת עצומה גם לעצמו. מה היתה מחשבתו של יצחק? הוא עצמו רצה להתחתן ו’לא הלך לו’. הוא הרגיש שהחוסר נגרם מאי-זווגו של אביו, וכדי להוסיף את תוספת הנשמה הנדרשת לו על מנת לזכות בעצמו לזווג עליו לדאוג לכך שאביו יזדווג.

בהחדרת הנשמה יש כמה צורות: סוד העיבור הוא אצל אמו האמתית, בכניסה אליה, אבל המשכת תוספת של מוחין דאבא שיש בכל זווג מתרחשת לאו דוקא כאשר יש עיבור ממש. התוספת יכולה כנראה לבוא גם ללא עיבור אלא עצם הזווג הוא בחינת מוחין דאבא. מי שזקוק בעיקר מוחין דאבא כדי להפוך למשפיע, כדי שהוא עצמו יוליד, כבר לא צריך מוחין דאמא. יצחק כבר קבל אותם כבר ולכן לא היה צריך עיבור באמא, אבל היה צריך תוספת של מוחין דאבא ולשם כך היה צריך שלאברהם יהיה זווג.

ממילא ניתן כעת להבין מדוע אברהם הלך להתחתן. זה בכלל פלא, שאלת פשט בחומש: בגיל 140 חסרה לו קטורה? חסרים לו ילדים? מי צריך את זה? חסרה לו הפרעה בבית? ידוע שאדם מבוגר צריך שקט לא אוהב שמתרוצצים לו תחת הרגלים. זו היתה צרה בשבילו, לא עושר (‘גליק’). אלא שבאותה פרשה של לקיחת קטורה כתוב[קצד] שאברהם ברך את יצחק[קצה], את כל אשר לו נתן ליצחק ואילו לבני הפילגשים נתן מתנות ושלח אותם בעודו חי. כלומר, גם על פי פשט, רואים שכל סיפור הנישואין והולדת הילדים נועד לטובת יצחק, שיש איזו כוונה נעלמת לעשות לו טובה בכל הסיפור בשביל לתת לו הכל. כדי לעשות טובה ליצחק צריך אברהם את כל הצרות האלו. כך עולה על פי פשט כשמתבוננים בפנימיות.

מעמדם של בני קטורה

שאלה: מה היה קורה אם היה אברהם נותן ישירות ליצחק?

תשובה: זו לא היתה נתינה גשמית בלבד. אברהם היה צריך להמשיך לו ברוחניות על ידי הזווג שרש נשמה. בתוך זרע אברהם בזווגו עם קטורה ובהורדת כל הגוים האלו היו קדש וחול אותם צריך היה לברר.

דרך אגב, יש שאלה רצינית בהלכה ומחלוקת בין המפרשים האם מדין, אחד מילדים אלו, חייב במילה. יש שאומרים[קצו] שבני קטורה חייבים במילה כמו החובה של כל בני אברהם, כמו ישמעאל. בכל זאת הרמב”ם פוסק ומכריע[קצז], ויש על כך מאמר שלם[קצח] של רבי אייזיק מהומיל עם הסבר על דרך החסידות, שבני קטורה לא חייבים בברית מילה כלל, רק ישמעאל. מהי הראיה שמביא לכך בתורה? יתרו כהן מדין. הוא היה מדיני, פרש מכל העבודות הזרות[קצט] ולכן ודאי קיים כל מה שיכל לקיים ובכל זאת לא מל את נכדו. צפורה ידעה על חיוב המילה רק ממשה, לא מאביה (עיינו שם בהסבר המלא). בכל מקרה, יש מכאן הוכחה ברורה שבמדין לא היתה מילה וכך פוסק רבי אייזיק לגבי כל בני קטורה, כמו ההודים. למה? מה ההבדל? משום שישמעאל נולד לפני יצחק, ולכן היה בו משהו מהקדושה, אבל כיוון שאצל יצחק נעשה בירור גמור וכל הקודש, המשכת העצמיות, עבר ליצחק ממילא בכל אלו שנולדו אחריו אין קדושה כלל.

אפשר גם לפרש עוד משהו מאוד יפה בפסוק הראשון בפרשת תולדות: כל הפרשנים[ר] מתקשים מהו הכפל במלים “אלה תולדֹת יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק”[רא] שנאמר אחרי הסיפור של קטורה. לפי דרכנו הכוונה במלים “הוליד את יצחק” היא שהמשיך להוליד אותו מחדש, לא רק פעם אחת. הסיפור של קטורה היה שכל הקדושה והמשכת העצם היו מכוונות ליצחק וכל הפסולת הופרשה ונתנה לבני קטורה ולכן אין להם חיוב מילה כלל. לגבי עשו, כתוב שאברהם פחד לברך את יצחק בפרוש, רק הקב”ה ברך אותו, ולכן נאמר “‘כי ביצחק יקרא לך זרע’[רב]… ביצחק’ ולא כל יצחק”[רג]. אכן עשו ינק הרבה מאוד, אברהם אהב אותו.

כל ההסבר היה כדי להבין את סוד הקוץ שעל גבי האות י – המשכה מהחושך העליון לחכמה הגלויה על ידי ההפלאה, הרמז בעלמא. זה נקרא המשכת שרש הנשמה – “אַיִן מזל לישראל” – בסוד הזווג השלם של אברהם ושרה בגילאי קץ.

 

דילוג לתוכן