נגינה

י תמוז תשעד – מכון גל עיני

מעלת האשה. קול הרמוני לעומת מלודי

א. לשיר אמונה

הבאת הגאולה "ברוב שירה וזמרה"

ברוכות הבאות. הרבי מליובאוויטש אמר שמביאים את המשיח, את הגאולה, "ברוב שירה וזמרה" – זה הביטוי. אלו בעצם המלים האחרונות ששמענו מפיו – "ברוב שירה וזמרה". זו הצוואה שלו, כביכול – ההוראה שלו איך להביא את הגאולה. אם כן, כל מי שעוסק בשירה – "ברוב שירה וזמרה" – ודאי יש לו תפקיד חשוב מאד בהבאת הגאולה לעם ישראל ולעולם כולו.

"ותשועה ברֹב יועץ" – עצה מנשמה כללית

יש פסוק במשלי עם המלה "ברֹב" – "ותשועה ברֹב יועץ". כשזקוקים לתשועה זה "ברב יועץ". יש בפסוק שני פירושים:

לפי פירוש אחד "ברב יועץ" היינו התייעצות עם הרבה יועצים שונים, הרבה אנשים שלכל אחד יש את נקודת המבט שלו, ההשקפה שלו והתובנות שלו.

אבל יש עוד פירוש, שהוא המקובל יותר, ש"רב יועץ" אינו ריבוי כמותי אלא ריבוי איכותי – מדובר ביועץ אחד, לא בהרבה יועצים, אבל שהוא יועץ לרבים, רבים מתייעצים איתו, רבים משחרים את פניו כדי לקבל ממנו עצה, ועל כן הוא נקרא "ר­ֹב יועץ". זה נקרא רבי. אפילו יש רמז שהנוטריקון של "רב יועץ" עושה את המלה רבי. הרבי הוא ה"רב יועץ" – האחד בדור שכל אחד ואחד יכול להתייעץ איתו, כי הוא "נשמה כללית", הוא מבין ללבו של כל אחד ואחד ומסוגל לתת עצה טובה לכל אחד ואחד.

אמונה – ה"רֹב יועץ" של עצות התורה

בתורה יש תריג מצוות – ריבוי בכמות. בזהר כתוב שכל מצוה היא עצה. הניב בזוהר למצוות הוא "תריג עיטין" – עיטין היינו עצות בארמית. כל מצוה היא עצה. יש תריג עצות – צריך לשמור את כל תריג המצוות ולקבל את כל רוב העצות שיש בתורה. אבל יש מאמר חז"ל "בא חבקוק והעמידן [את כל תריג המצות] על אחת, שנאמר 'וצדיק באמונתו יחיה'".

לפעמים הריבוי הכמותי – גם של מצוות ה' – יכול להכביד על האדם. המצוות הן אלקות, אבל העובדה שיש עלי כל כך הרבה חובות קודש יכולה להקשות עלי. לכן צריך להתבונן ולהרגיש איך שהכל נכלל בדבר אחד, במצוה אחת – "וצדיק באמונתו יחיה"[א]. זו עצה אחת שכוללת הכל – זה ה"רב יועץ", שכל העצות נכללות בעצה אחת. להאמין בה', בתורה בכלל, בקדושת כנסת ישראל, בקדושת ארץ ישראל – צריך להאמין. זה ה"רב יועץ" שצריך לכלול הכל.

"ברוב שירה וזמרה" – להכניס את האמונה בשירה

לאור זאת נחזור לביטוי "ברוב שירה וזמרה" – צריך הרבה שירים, הרבה גוונים, הרבה זמרים וזמרות, הרבה לשיר. אבל יש גם משהו של ריבוי איכותי. חוץ מזה שיש אולי הזמר הכי גדול או הזמרת הכי מפורסמת – צריך להכניס לתוך כל השירים שאנו שרים את הפסגה, הנקודה העיקרית, בשביל מה שרים. אנחנו רוצים לפתוח שהנקודה הכי פנימית ועיקרית של השירה היא להכניס את האמונה שלנו בתוך השירה שלנו – זה מה שיכול להביא את הגאולה.

אמונה, אמנות, אימון ומנא (כלי) – נחלת האשה

בכלל כתוב שעצם המלה אמנות – להיות אמנית – היא מלשון אמונה. אמנות היא ביטוי של אמונה. מי שיש לו חוש במשהו – שנולד עם חוש שירה או מוזיקה – גם צריך להתאמן. לא מספיק שיש כשרון מולד – צריך הרבה לעבוד, להתאמן. כתוב שבארמית המלה מנא – לשון כלי – קשורה לאמונה. האמונה היא שרש הכלים שיותר גבוה משרש האורות (כמה מושגים שאולי נפתח אותן). כי הכלי, מתי שהוא מוכן – תפקיד מיוחד של האשה – הוא ממשיך אורות ממקום הכי גבוה, בלי סוף, משרש הכלים, מעצם נקודת האמונה הפשוטה. רק מה? צריך הרבה להתאמן כדי לבטא נכון את אמונתנו במציאות שלנו. מי שיש לו חוש מוזיקה, בלי לעבוד ולהתאמן ולהתפתח לא יממש את הכשרון שלו.

כל המושגים האלה: אמונה, כלים (מנא), להתאמן, אמנות – הם נחלה מיוחדת של האשה. יש בזהר ביטוי "איהו אמת ואיהי אמונה". הוא, הגבר, הדמות הזכרית, הוא אמת – יותר שייך לשכל, ללימוד. אבל איהי, דמות האשה, היא אמונה. ביטוי האמונה הוא תפלה וביטוי האמת הוא תורה, "אין אמת אלא תורה". האמונה באה לידי ביטוי בתפלה, בהשתפכות הנפש, כאשר פונים לה'. "ויצא יצחק לשוח בשדה" – שיחה חפשית עם הקב"ה, כמו שרבי נחמן מדבר על זה הרבה מאד. כל השתפכות הנפש בתפלה, "תפלה לאל חיי", שייכת לנשמת האשה. היא מנחילה זאת, מעבירה זאת, לכל עם ישראל, גם הבנים, כל העם.

"בזכות נשים צדקניות" – החדרת אמונת הגאולה בשירי הערש

אם מקשרים את השירה לגאולה יש אמרה מפורסמת בחסידות, שחוץ מזה ש"בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים", בפרט מה שהנשים עשו שהביא את הגאולה היה לשיר לילדים שירי ערש על הגאולה, על ביאת המשיח בקרוב. כך, במשך שנים ארוכות שרו לילדים, וכך השרישו בלב העם את האמונה בגאולה, הציפיה החזקה שתבוא הגאולה, הגעגועים לגאולה.

שירת ריה"ל – געגועים לארץ ושאיפת שחרור מהגלות

מהמשוררים הגדולים של ימי הבינים אולי הכי מפורסם הוא רבי יהודה הלוי. עיקר השירה שלו – איני יודע אם עדיין חובת בגרות, אבל כך היה תמיד – הוא כמו השיר "לבי במזרח ואנכי בסוף מערב". הלב שלי בארץ ישראל. אני עדיין בגלות, ב"סוף מערב" – ספרד, שהיתה "סוף מערב" של אז, לפני שגילו את אמריקה – אבל הלב שלי, העיקר, הגעגועים שלי, במזרח, בארץ ישראל.

אפשר לומר שאפילו היום, כשאנחנו חיים בארץ ב"ה, יש עדיין תרבות תל אביבית, נקרא לה, שהיא ב"סוף מערב" של גבולות הארץ של היום, אבל "לבי במזרח" – בירושלים, במזרח ירושלים, מקום המקדש. בכלל, כל יהודה ושומרון. "לבי במזרח" אף על פי ש"אנכי בסוף מערב".

בהמשך אותו שיר ריה"ל אומר "ציון בחבל אדום ואני בכבל ערב". אז ארץ ישראל היתה אצל הצלבנים, תחת שלטון הנוצרים, לכן "ציון בחבל אדום", ואני בספרד, שהיתה בשלטון המוסלמים, ולכן "ואני בכבל ערב", כבול בערב. מה זה אומר? שהגעגועים העזים לארץ ישראל הולכים יחד עם הרצון של היהודי להשתחרר מהשעבוד – לא רק השעבוד הפיזי, אלא בעיקר השעבוד הרוחני, המנטאלי – מאדום וערב. באמצעות אותם כלים טובים שאנחנו עושים, שמתאמנים להביע בהם את האמונה והגעגועים שלנו לציון, כך להשתחרר מהתרבות הזרה.

מה הווארט? לא לחקות את התרבות הזרה – של אדום ושל ערב – באמנות שלנו, בשירה שלנו. צריכים למצוא יחוד יהודי אמתי, שהוא לצאת מאדום וערב. כך אמר גדול המשוררים שלנו, אולי מאז דוד המלך, "נעים זמירות ישראל" – רבי יהודה הלוי.

שירת אמונה לתינוקות שנשבו

אם כן, המסורת שהנשים ממשיכות היא לשיר את שירי הערש לילדים – שהם בעצם כל הדור, במיוחד הדור שלנו, בו כולם מכונים "תינוקות שנשבו". מי שלא זכה לחינוך טוב, יהודי, מקורי – נקרא "תינוק שנשבה". למי הוא נשבה? לאדום, לערב, לתרבות זרה. הוא תינוק, גם כשיהיה בן שבעים ושמונים קוראים לו תינוק – הוא עוד לא התבגר כיהודי. אותו תינוק זקוק לאמא שתבוא ותשיר לו שיר ערש, ותוכן שיר הערש הוא הגעגועים לארץ.

הגעגועים לרצון המקודש

מהי הארץ, חוץ מהארץ הגשמית שכולנו אוהבים אותה בגשמיות ממש? כתוב "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה". ארץ הקדש היא הרצון המקודש. יש רצונות מקודשים, טובים, לקיים את רצון ה' – למה ה' ברא את העולם בכלל, ושם אותנו כאן כנציגים שלו. אנחנו נציגים להביא את האור שלו לעולם, וצריכים כלים כדי להביא את האור – בלי כלי האור מסתלק ומתעלם.

ב. געגועים־נענועים־שעשועים

לנוע מתוך געגוע – מסעו של ריה"ל

יש ביטוי שמגעגועים באים נענועים ומנענועים באים שעשועים. זה מושג עמוק בחסידות[ב]. קודם צריכים להיות געגועים. אם הגעגועים מספיק עזים וגם מספיק אמתיים, אוטומטית הם מניעים נענוע. נענוע היינו שאתה קם ומתחיל ללכת לקראת היעד אליו אתה מתגעגע.

מי הדוגמה הכי טובה בהיסטוריה? אותו רבי יהודה הלוי, שמתוך כל שירי ציון שלו – "לבי במזרח ואנכי בסוף מערב" – בסוף חייו הגעגועים התגברו עד כדי כך שהוא סכן את חייו והתחיל לנוע לקראת ארץ ישראל. הוא הגיע עד מצרים, גם בסכנות גדולות מאד, ומשם הוא הפליג לארץ. בדיוק איפה הוא ומה קרה בסוף לא מאה אחוז ידוע. יש אגדה מכמה מאות שנים אחרי זה שהגיע עד שערי ירושלים או עד הכותל המערבי, תוך כדי שהוא שר את השיר שלו "ציון הלא תשאלי", ובא פרש ערבי ורמס אותו. לפי הסיפור הזה רבי יהודה הלוי הוא מנפגעי הטרור הערבי. אבל שוב, מבחינה היסטורית זה לא מוסמך מאה אחוז – כך אומרת האגדה. בכל אופן, מתוך הגעגועים הוא התחיל לנוע.

גם אצלנו, צריך ששירי הערש האלה יהיו כל כך חזקים ואמתיים שישרישו לתוך הלב כל כך הרבה רצון להגיע ליעד – היעד של ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל, בלי שעבוד לתרבות זרה – שהגעגועים יביאו לנענועים. אם זוכים הנענועים הופכים לשעשועים, כאשר מגיעים ליעד. רבי יהודה הלוי כנראה לא זכה להגיע לשעשועים – אבל היו לו נענועים, והכל מתחיל מגעגועים.

שירי געגועים ושירי שעשועים – לשקף בשירה את הקשר לה'

במסורת החסידית יש שני סוגי שירים ששרים – או שירי געגועים או שירי שמחה וריקוד. צריך את האיזון הנכון בין שני הסוגים. השמחה היא כמו "סוף מעשה במחשבה תחלה", שכבר רואים את השעשועים של היעד. השעשועים של היעד נקראים "החתונה הגדולה" בין הדוד העליון, הקב"ה, והרעיה, אנחנו. בחתונה שרים שירי שמחה, לא געגועים.

כל פעם ששרים שיר שמחה הוא בעצם שיר של חתונה. צריך להיות ברור מי החתן ומי הכלה, מה אנחנו מצפים – החתן והכלה הם ה' ואנחנו, כמו בשיר השירים. "כל השירים [נוסח אחר: הכתובים] קדש ושיר השירים קדש קדשים", למה? כי רומז לאהבה בתענוגים – "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" – השעשועים בין הדוד והרעיה, הקב"ה ואנחנו.

אם שרים גם שיר שמחה וגם עם מילים של אהבה צריך להיות מאד ברור מה רוצים להביע, מה תכלית האהבה. תכלית האהבה, שוב, היא בין ה' לעם ישראל. זה מתבטא בזעיר אנפין בין כל חתן וכלה שמתחתנים (כך כותב הבעל שם טוב באגרת הקדש המפורסמת שלו) – הם בקטן דוגמה של ה' ועם ישראל. מאד חשוב שאם כבר שרים שירי שמחה עם מילות אהבה – שהם ישקפו את הפנימיות של שיר השירים בתנ"ך.

אבל יש געגועים. געגועים הם לפני החתונה, גם לפני שמכירים את בן הזוג העתידי – רק מאמינים שלכל אחד יש את הזיווג האמתי שלו. שואפים לזה ומתחילים לנוע לקראת זה. אלה שירי געגועים. לכן צריך הרבה געגועים וגם הרבה שמחה.

געגועים ושמחה – "רצוא ושוב"

יש ביטוי שדבר חי – כל מה שיש לו חיות האמתית – יש בו תנועה של "רצוא ושוב". כתוב "והחיוֹת רצוא ושוב" ומפרשים "אל תקרי 'חיוֹת' אלא 'חיוּת'" – בכל דבר חי יש דופק.

יש את שיר השירים ויש את ספר הזמירות שלנו, "נעים זמירות ישראל" – ספר תהלים. ספר תהלים חותם "כל הנשמה תהלל יה הללויה". חז"ל דורשים "אל תקרי 'נשמה' אלא 'נשימה'", שעל כל נשימה ונשימה צריך להלל את ה'. הפשט הוא שאין לי זכות לנשום, לא מגיע לי כלום, ועל כל נשימה צריך להודות ולהלל את ה'. זה גם אומר שהסיכום של ספר תהלים – ספר השירים של דוד המלך – הוא כמו נשימה, שיש בה נשימה ונשיפה. באמת יש ארבעה חלקים במעגל הנשימה – שאיפה-בלימה-נשיפה-מנוחה – יש כאן מעגל, מחזור שלם של רצוא ושוב, געגועים ובסוף שמחה.

געגוע – נוגע ואינו נוגע

המלה געגועים היא מלה מאד יפה ומיוחדת בלשון הקדש, שהשער שלה – שתי האותיות העיקריות של המלה – הוא גע. זהו גם השער של נגיעה. כלומר, געגועים הם כמו נוגע-נוגע, אבל כמו שיש ביטוי "רצוא ושוב" יש ביטוי "נוגע ואינו נוגע" – מגע עדין, שלא מלחיץ. לא צריך להלחיץ, גם כשמדברים על אידישקייט, במיוחד עם קהל שעדיין "תינוקות שנשבו", אסור להלחיץ – הכל צריך להיות עם נגיעה עדינה של "נוגע ואינו נוגע". זה גם רמוז במלה געגועים.

"גאֻלת עולם"

אם מחפשים בתנ"ך ביטויים שראשי התיבות שלהם הם גע – השער של געגועים – אין הרבה. אכן יש צירופים נדירים של שתי אותיות אלו בכמה ניבים מקורים בתנ"ך. יש שני ניבים כאלה שמופיעים בסמיכות בתורה – אחד בפרשת בהר והשני בפרשת בחקתי הסמוכה.

הביטוי הראשון הוא "גאֻלת עולם" – "גאֻלת עולם תהיה ללוים". הפשט שם שאם לוי מוכר את ביתו בעיר חומה הוא יכול לגאול אותו לעולם מהקונה אותו, והוא לא נחלט לצמיתות לאחר שנה. אם יהודי סתם מוכר בית בעיר חומה יש לו שנה לגאול, ואחר כך הוא של הקונה ואין למוכר זכות לגאול אותו בעל כרחו של הקונה. אבל אצל הלויים לא כך – "גאֻלת עולם תהיה ללוים" כי הבית שלו הוא הנחלה שלו, אין לו שדות כמו לכל יהודי, ולכן יש לו זכות לגאול לעולם.

בכל אופן, הביטוי הוא מאד יפה – "גאֻלת עולם תהיה ללוים". מי הם הלוים? המשוררים. כל מי ששר, עושה מוזיקה, אוטומטית הוא לוי או לויה. שוב, כל השרים שייכים לשבט הלוי, וכתוב שיש משהו מיוחד ללויים, למשוררים, שהם זכאים ל"גאֻלת עולם". נדרוש לעניננו, כמו שאמרנו בהתחלה, שתוכן שירת הלוים – התוכן הפנימי – צריך להיות געגועים ל"גאֻלת עולם".

"גאון עֻזכם"

מה הביטוי הבא של גע, כעבור לא הרבה פסוקים? "גאון עֻזכם". הביטוי הזה מופיע בתוך התוכחה, היפך הברכות, שיש בפרשת בחקתי. אם הולכים קרי – במקריות – עם ה', בלי אמונה בהשגחה הפרטית של ה', אחת הקללות היא "ושברתי את גאון עֻזכם". מהו "גאון עֻזכם"? בית המקדש. בית המקדש, עליו כתוב "לבי במזרח", כמו בסוף הבית הראשון של השיר שם – "הדביר נחרב". הדביר הוא בית המקדש, ובפרט קדש הקדשים (כמו שיר השירים שהזכרנו קודם), ושם נמצא "לבי במזרח". אותו מקום, כשאינו חרב, נקרא "גאון עֻזכם" – הגאון והעז של עם ישראל. זה גם ביטוי מאד חשוב שראשי התיבות שלו הן גע.

געגועים ל"גאֻלת עולם" ולבנין "גאון עֻזכם"

לפי זה אפשר לדרוש שגעגועים – גע כפול – הם געגועים לגאולת עולם, שנזכה לגאולת עולם, שיבוא גואל צדק, מלך המשיח, ויגאל אותנו ואת כל העולם גאולת עולם. גאולת עולם היא גאולה לתמיד וגם גאולה לכל העולם כולו. גם לעם שלנו, קודם כל, בהיותנו הנציגים המיוחדים של הקב"ה, השליחים להביא את הגאולה, אך הגאולה היא לכל האנושות. רק מה? שהגאולה באה מכח הלויים, המשוררים, ותכלית "גאולת עולם" היא להגיע ל"גאון עזכם" – לבנות מחדש את השבר, מה ש"מפני חטאינו" נשבר גאון עזכם וצריך לבנותו מחדש. זה דרוש על מלה געגועים. שוב, הגעגועים צריכים להביא אותנו לנענועים ובסוף נזכה לשעשועים.

ג. מעלת האשה – "ארץ קדמה"

איש ואשה – מח ולב – אמת ואמונה – יום ולילה

נחזור ל"לבי במזרח": כתוב שבכלל היחס בין האיש והאשה הוא יחס בין מח ללב. כמו שאמרנו קודם, שכתוב "איהו אמת ואיהי אמונה", הוא אמת והיא אמונה – האמת היא משהו יותר שכלי, שייך למח, והרגש שייך ללב, משהו יותר נשי. כך כתוב, שהאשה היא יותר הרגש, הלב, אבל דווקא האמונה – שהיא הכח הכי גבוה בנפש – שייכת ללב. האמונה היא בכל אופן סוג של רגש, רגש קדש, והמקום שלה הוא בלב, לא במח.

האמונה היא תכונה נשית, ועל האשה השרה – מי ששר את השירים, "ובלילה שירֹה עמי" – להחדיר אותה בכל ישראל. הזכרנו קודם את הביטוי "תפלה לאל חיי" – תפלה כביטוי האמונה – והפסוק הזה מתחיל "יומם יצוה הוי' חסדו [יחסית בחינת 'זכר חסדו'] ובלילה [זמן של אמונה, 'ואמונתך בלילות'] שירֹה עמי". מה עושים כשמאמינים? שרים. שוב, במיוחד האשה שרה.

כתוב בפסוק "שירֹה" – קוראים שירו, אבל כתוב שירה, בגימטריא תפלה. שוב, כתוב "ובלילה" – זמן של אמונה, הזמן של הירח, שהוא גם סמל נשי (כל עם ישראל, אנחנו משולים ללבנה, מונים ללבנה ועתידים להתחדש כמו הלבנה), ואז "ובלילה שירה עמי תפלה לאל חיי".

כתוב בחסידות שהעצם של הנשמה – המדרגה שנקראת היחידה שבנפש – נמצא בלב, לא במח. בכל אופן, "לבי במזרח" – הלב הוא בחינת האשה ביחס לראש, למח, שהוא בחינת האיש. זה כלל גדול. כתוב שזה רמוז פעם ראשונה בתורה כבר בפסוק הראשון: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – שמים הם יותר מח וארץ יותר לב.

זוגיות בששת ימי בראשית

כל מה שה' ברא הוא ברא בזוגיות – "זכר ונקבה בראם", איש ואשה. הזוג המקורי, שכולל את כל הזוגות של כל התורה כולה – לכן התורה מתחילה ב-ב, זוג, שנים – הוא שמים וארץ. כל מה שיבוא בהמשך, בכל ימי בראשית, הוא בזוגות:

כבר ביום הראשון יש עוד כמה זוגות – אור וחשך, יום ולילה, ערב בקר.

אחר כך, ביום השני, יש מים עליונים ומים תחתונים.

ביום השלישי יש עץ החיים ועץ הדעת, שני סוגי עצים.

הכי חשוב, שהזכרנו קודם, הזוג של שמש וירח ביום הרביעי. לירח, המאור הקטן, יש גם כוכבים – היא מטופלת בהרבה ילדים. לכל אמא צריכים להיות הרבה כוכבים, ש"זה הקטן גדול יהיה" – הכוכב יכול להיות הרבה יותר גדול מהשמש במציאות, רק שבינתים רואים אותו קטן. יום רביעי הוא שמש, ירח וכוכבים.

ביום חמישי יש כבר לויתן ובן זוגו, "ויברא אלהים את התנינים הגדולים", שחז"ל אומרים שהם רק שנים – ואפילו השנים הם יותר מדי, אם היו פרים ורבים זה היה הורס את כל העולם. מה ה' עשה? רש"י מביא זאת בפשוטו של מקרא, ל"בן חמש למקרא", שה' הרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא – היא שמורה לסעודת הצדיקים כשיבוא משיח. הזכר בינתים סתם מסתובב – כנראה שהוא בשמים, לא בדיוק במציאות שלנו. כמו שנסביר, כל פעם שיש זכר ונקבה – הזכר הוא בחינת שמים והנקבה בחינת ארץ. זו הנקודה שאנו רוצים כעת להסביר.

ביום הששי יש כבר את אדם וחוה, "זכר ונקבה בראם".

האשה–הארץ–הלב

שוב, כל יום של מעשה בראשית הוא זוג, והזוג הראשון – "הכל הולך אחר הפתיחה" – הוא שמים וארץ. יש ווארט, אמרה באידיש, ש"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – המלה הַארץ באידיש היא לב. זו המלה השביעית בפסוק – "כל השביעין חביבין" (וגם המלה החותמת את הפסוק הראשון – "הכל הולך אחר החיתום").

שירי ארץ ישראל שרו בעיקר זמרות. יש משהו מיוחד שאשה מעוררת לחבת ציון, אהבת הארץ, כי אשה קשורה בעצם לארץ. שוב, הארץ היא הלב – הלב של עם ישראל. הביטוי של הלב הוא הקשר שלנו, של העם, לארץ ישראל – שארץ ישראל תהיה באמת ארץ ישראל, ארץ של עם ישראל. זו ראשית הגאולה.

שוב, יש געגועים, נענועים – כמו רבי יהודה הלוי, שנע לארץ – ובסוף שנזכה לשעשועים, למשיח, "גאולת עולם", "גאון עזכם" (הפיכת הגעגועים לשעשועים).

מחלוקת בית שמאי ובית הלל בקדימת השמים או הארץ

יש מחלוקת מאד מפורסמת בין בית שמאי לבית הלל לגבי מה ה' ברא קודם – שמים או ארץ. כמו שהסברנו, שמים וארץ רומזים לזכר ולנקבה, האיש והאשה. כאן בית שמאי מייצג את המבט הזכרי יותר על המציאות, ש"שמים קדמו" – קודם ה' ברא שמים ואחר כך ארץ. משמע כך שהארץ טפלה לשמים, קצת ת"פ של השמים. אבל בית הלל מייצג כאן את 'זכויות' (לשון זכות-הזדככות) האשה, והוא טוען – ואנחנו יודעים שהלכה כבית הלל, לא כבית שמאי – ש"ארץ קדמה".

לבית שמאי יש כהוכחה את הפסוק הראשון של התורה, לכאורה כדעתו, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – שמים לפני ארץ. לבית הלל יש את סוף הפסוק שפותח את הסיפור השני של מעשה בראשית – "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, ביום עשות הוי' אלהים [פעם ראשונה שמופיע שם הוי', שם הרחמים, בתורה] ארץ ושמים". בסוף הפסוק כתוב ארץ לפני שמים. באותו מקום שכתוב לראשונה שיש גילוי של רחמים במעשה בראשית – מה שבאמת בורא ומקיים את העולם הוא מדת הרחמים של ה', ולא מדת הדין (שם אלקים) – הארץ קודמת לשמים.

מה בית הלל אומרים לגבי הראיה של בית שמאי, שבפסוק הראשון השמים קודמים לארץ? אומרים שתקרא הלאה עוד שתי מלים – שאחרי כך כתוב "והארץ היתה", הארץ כבר היתה מקדמת דנא, עוד לפני השמים שכתובים בפסוק הראשון. גם בפסוק שפותח את הסיפור השני יש התחלה, בה כתוב "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" – השמים קודמים לארץ. נראה שיש פה סתירה מרישא דקרא לסיפא דקרא – מתחלת הפסוק לסוף הפסוק. בהתחלה כתוב "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" ואחר כך "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים" – אז מה קדם, השמים או הארץ?!

"יעמדו יחדו"

בגמרא יש דעה שלישית, חוץ מבית שמאי ובית הלל – דעת חכמים שאומרים שהשמים והארץ נבראו ביחד, כאחד ממש. כדי לומר דעה צריך ראיה מן המקרא, איזה פסוק שהוא אסמכתא לדעה זו. לבית שמאי ובית הלל יש פסוקים מתחלת התורה ממש, אבל לדעה השלישית של "נבראו כאחד" האסמכתא מפסוק בספר ישעיהו – "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קֹרא אני אליהם יעמדו יחדו". דווקא מסוף הפסוק הזה – "קֹרא אני אליהם יעמדו יחדו" – לומדים שהם עמדו יחד, "יחדו".

שלש דעות – שלבים בעלית האשה

אם כן, יש בעצם שלש דעות – שמים קדמו, ארץ קדמה, יעמדו יחדו (שנבראו כאחד). בקבלה כתוב שהדעה הכי 'נמוכה', הכי קרובה למציאות, היא "שמים קדמו" – דעת בית שמאי. יותר גבוה מזה – "יעמדו יחדו". אבל הכי גבוהה היא דעת בית הלל – "ארץ קדמה".

אלה שלש דרגות של עלית האשה: בעולם הזה שיעור הקומה של האשה, כמו בגשמיות, קצת יותר נמוך מהאיש (בדרך כלל). אבל כשיבוא מלך המשיח הם יהיו "שוין בקומתן". כל תולדות העולם הן עלית האשה – עלית כח האמונה ביחס לאמת ("איהו אמת, איהי אמונה"). כשיבוא משיח יהיו שוים – "שוין בקומתן". אחר כך, בתקופה השניה של משיח – תחית המתים, עולם הבא – האשה תתעלה יותר גבוה מהאיש לגמרי, ועל זה נאמר "אשת חיל עטרת בעלה". זה "ארץ קדמה", ה"סוף מעשה במחשבה תחלה" – כך מוסבר.

בכל אופן, יש את הפסוק בישעיהו "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים קֹרא אני אליהם יעמדו יחדו". צריך להתבונן כאן בהכל.

קדימת הארץ–האשה בשכלול

יש בחז"ל אמירה – כדי ליישב את הסתירה בין "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם" ל"ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים" – שלבריאה שמים קדמו אבל לשכלול ארץ קדמה. לראשית הבריאה, יש מאין, השמים קדמו לארץ. אבל התכלית היא לא רק שהדבר יהיה אלא שישתכלל, שיתוקן – תיקון נקרא שכלול. לשכלול ארץ קדמה. זה בדיוק מה שכתוב בפסוק הזה. "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", בבריאה שהיא עדיין יחסית מציאות גלמית השמים קדמו לארץ, אבל "ביום עשות" – עשיה לשון תיקון ושכלול – "הוי' אלהים ארץ ושמים". השכלול צריך את שם הוי', שם הרחמים. כדי לברוא יש מאין מספיק שם הדין, שם אלקים, אבל בשביל לשכלל-לתקן צריך את "ביום עשות הוי' אלהים". שם "ארץ ושמים" – הארץ קדמה.

אם נתרגם את זה לאיש ואשה, האשה מתתקנת-משתכללת לפני האיש, והיא סימן הדרך לאיש שגם עליך להשתכלל. זה רמוז בכך שגם מבחינת בגרות – גם בגרות פיזית – האשה משתכללת לפני האיש. היא בת מצוה בגיל 12 והאיש מפגר אחריה עד גיל 13 (לפחות…). בכל אופן, האשה משתכללת יותר מהר.

קול האשה מוביל (מלודיה); קולות הגבר מלוים (הרמוניה)

גם בכח האשה להעביר מסרים – כעת אנחנו מדברים על העברת מסרים דרך אמנות השיר, להעביר רגש, שהוא נחלת האשה (הַארץ, לב, רגש) – יש יותר שכלול אצל האשה מאשר אצל האיש. בכלל, ה' ברא את העולם כך שאחד מסימני בגרות הוא שכלול הקול. הקול של האשה הוא סופרנו, והסופרנו הוא זה שמוביל את המלודיה. כלומר, בכלל שירה, שלשת הקולות הגבריים – טנור, בריטון, בס – רק מלוים, כמו בכלי מיתר. האשה היא עולם האצילות בשירה שלה. יש ארבעה עולמות. הגברים הם העולמות התחתונים שמלוים. לכן השירה של האשה מושכת ביותר. לכן גם אסור לגבר (זר) לשמוע אותה (בעולם הזה, כל עוד שיש יצר הרע בעולם). כי היא השיא, שם עיקר המלודיה, שכלול הקול של האשה.

לכן האשה ששרה צריכה מאד להבין שאצלה עיקר השיר, עיקר המלודיה, עיקר המסר והאמונה אצלה – כך ה' ברא אותה. כשזה יתגלה לעתיד לבוא במלוא הדרה ויפיה, קול הסופרנו של האשה, זה בעצם הסוד של "אשת חיל עטרת בעלה" – אז יתגלה לגמרי כמה שהיא העטרה והוא סך הכל תומך, מלוה, עושה הרמוניה נכונה. חושבים שעל האשה לעשות את ההרמוניה בבית, אבל בעצם היא המלודיה והגבר צריך לעשות את ההרמוניה.

היפוך יוצרות בתיקון–שכלול

המלה האחרונה של הסיפור הראשון של מעשה בראשית היא "לעשות". כמו שבפסוק הבא אחריו – פתיחת הסיפור השני – כתוב "בהבראם… ביום עשות", בריאה ואז עשיה, כך בפסוק הקודם: "אשר ברא אלהים לעשות". יש בריאה ויש עשיה – ה' ברא את העולם בשביל לעשות. מה הכוונה? שוב, חז"ל אומרים ש"ברא" היינו בריאה יש מאין, חידוש המציאות לגמרי, אבל "לעשות" פירושו לתקן. יש מה שה' בעצמו מתקן, "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים", ויש מה שעלינו לתקן. כמו שחז"ל אומרים בפירוש "אשר ברא אלהים לעשות", שה' ברא את האדם הזכר ערל וצריך לעשות לו ברית מילה – לעשות אותו, לתקן אותו. התיקון הזה הוא השכלול.

הרבה פעמים בתיקון משהו יש היפוך יוצרות, כמו הסיפור המפורסם של רבי נחמן על "בן המלך ובן השפחה שנתחלפו". בסוף צריכים רק לדעת איך להפוך נכון את המרכיבים השונים (את מה שהיה למטה לשים למעלה ואת מה שהיה למעלה לשים למטה) בתוך הכסא המפואר, כדי שהכל יתחיל לשיר מעצמו – זה בדיוק המשל שלו שם.

הדבר הזה בא לידי ביטוי בשני הפסוקים הללו – קודם כתוב "אשר ברא אלהים לעשות" ואחר כך "אלה תולדות השמים והארץ בהבראם [כמו 'בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ', השמים לפני הארץ. אבל] ביום עשות הוי' אלהים [כשה' עצמו בא לקיים את 'לעשות', לתקן ולשכלל] ארץ ושמים" – העשיה היא הפוכה, "ארץ ושמים". זה גופא התיקון, להקדים את הארץ לשמים – להקדים את הרגש לשכל, להקדים את האמונה והגעגועים לארץ עוד לפני האמת הצרופה של השמים. במדת האמת יש ממד של דין – האמת היא כך ולא אחרת, לא גמישה כמו הרגש.

תהית העני–המקבל – למה אני?!

נחזור לפסוק הראשון: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" ואחר כך כתוב "והארץ היתה" – רמז שהארץ היתה מקדמת דנא. אבל כתוב שם "והארץ היתה תהו ובהו". למה היא היתה תהו ובהו?

יש אמרה של אחד הרביים בחב"ד – הרבי המהר"ש, רבינו שמואל, האדמו"ר הרביעי בחב"ד. הוא היה מסתובב בעירות ודורש בפני יהודים פשוטים, וגם היה מאד מתרגש מהמצוקות והגורל של היהודים הפשוטים בעירות. פעם אחת הוא דרש שחייבים להיות בעולם עשירים ועניים, כי כאשר יש עשירים ועניים יש זרימה של שפע מהעשיר לעני, וזרימת השפע היא מה שמקיים את כל המציאות. בלי זרימת השפע מהמשפיע למקבל כל סדר ההשתלשלות של כל העולמות לא יכול להתקיים – לכן צריך להיות כך. אבל, תוך כדי שדרש, הוא פרץ בבכי ואמר – אבל העני אומר, למה אני צריך להיות העני?! צריך להיות בעולם עשיר ועני, בשביל זרימת השפע, אבל העני בוכה – והרבי בכה איתו יחד – למה הגורל שאני צריך להיות העני?!

באמת אחד היעודים של משיח הוא "אפס כי לא יהיה בך אביון" – שלא יהיו יותר עניים, ואף על פי כן העולם יתקיים בשעשוע (על פי פשט, "בך" לא יהיה אביון אבל באחרים, באומות העולם, יהיו אביונים, ועדיין יהיה סדר של השפעה, של השתלשלות ממשפיע למקבל, מישראל לאומות העולם. אבל יש דעה בחז"ל שבסוף כולם יהיו יהודים ואז כבר לא יהיה אביון בכלל…). אבל בינתים, בשביל סדר ההשתלשלות, צריך עשירים ועניים. יש עוד סודות של הויה בקבלה וחסידות – יש התלבשות והשראה. כשנגיע להשראה אמתית לא נצטרך את זרימת ההשתלשלות מלמעלה למטה, משפיע ומקבל, עשיר ועני. בכל אופן, בינתים זקוקים לעשיר ועני.

עשיר–עני, שמים–ארץ, איש–אשה

כתוב שהעשיר והעני הם גם שמים וארץ – "והיה ביום ההוא אענה נאם הוי' אענה את השמים והם יענו את הארץ", קודם ה' נותן את השפע לשמים, לשכל, והשכל משפיע על הלב, על הרגש ("מח שליט על הלב"). לכן השמים והארץ – יחסית האיש והאשה – הם גם יחסית עשיר ועני (ולאחר החטא של האכילה מהפרי האסור נתקללה האשה, מי שפתחה בחטא, "והוא ימשל בך").

אם נחזור לזה שפתאום בוכים – אבל למה אני צריך להיות העני?! אפשר לתרגם – הרי הגבר קם בבקר ואומר "שלא עשני אשה" – מה אני אומרת? למה ה' עשה אותי אשה?! יש נשים שמברכות "שעשני כרצונו", ויש עוד כמה מנהגים שונים. אמנם ובאמת לעתיד לבוא האשה תעלה כל כך – "שוין בקומתן" אצל משיח ואחר כך "אשת חיל עטרת בעלה" – אבל בתחלת הבריאה, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", אז "והארץ היתה תהו".

מה פירוש תהו? הארץ תוהה. כשיש קדימת שמים לארץ האשה תוהה, למה אני ארץ? למה אני למטה? למה אני צריכה לקבל מהשמים? ש"השמים יענו את הארץ"? הלואי שלא יענו את הארץ, לשון עינוי, שרק ישפיעו טוב לארץ. בכל אופן היא תוהה, "והארץ היתה תהו".

זה גם ווארט שצריך להתבטא בשירה של הארץ. בכלל, יש "פרק שירה" שכל אחת צריכה להכיר, ויש שם שירת הארץ (יש גם שירת השמים). אנחנו אומרים שהשירה המיוחדת לאשה, להנחיל לעם ישראל, היא שירת הארץ – שירי ארץ ישראל, שירי געגועים ל"גאולת עולם", ל"גאון עזנו".

"משה נתנבא ב'זה'" – הקדמת הארץ לשמים

כתוב שהנבואה של משה רבינו יותר גדולה מהנבואה של כל הנביאים כולם. למה? כי כל הנביאים נבאו ב"כה אמר הוי'", באספקלריא שאינה מאירה – רק דמות, כמו, בערך. אבל משה רבינו נתנבא ב"זה הדבר אשר צוה הוי'", בזיהוי ברור, שהוא מצביע ואומר "זה הדבר", זה הרצון של ה', הארץ. הארץ היא הרצון האמתי של הקב"ה.

גם בזה יש רמז, שמשה רבינו מקדים את הארץ לפני השמים, כדעת בית הלל, וכך הוא מתרץ או מיישב או מנחם את תהית הארץ – "והארץ היתה תהו". מה הרמז? שהמלה "זה" היא ז לפני ה – רמז שהמלה ה-ז של התורה באה לפני המלה ה-ה, "הארץ" לפני "השמים". הנבואה שלו היא תיקון, "ביום עשות הוי'" – מדת הרחמים, "זה הדבר אשר צוה הוי'" – ומה צוה הוי'? להקדים את הארץ, המלה השביעית, הרגש (האות זין ראשי תיבות – נעים זמירות ישראל), "הארץ", למלה החמישית, "השמים".

ד. "יעמדו יחדו"

דרשת חז"ל ופירושי הרד"ק

נחזור ונסיים בפסוק בישעיהו: כתוב "אף ידי [יד שמאל, בניגוד ל'ימיני' בהמשך] יסדה ארץ וימיני טפחה שמים". הפסוק מתחיל כדעת בית הלל, וחז"ל אומרים שאכן יש להביא מכאן ראיה ש"ארץ קדמה" – קודם "אף ידי יסדה ארץ" ורק אחר כך "וימיני טפחה שמים" – אבל בסוף הפסוק כתוב "קֹרא אני אליהם יעמדו יחדו", ומשם לומדים חכמים שנבראו יחד, "שוין בקומתן", השכל והרגש, האיש והאשה. שוב, מתחלת הפסוק משמע כדעת בית הלל.

אחד מגדולי מפרשי התנ"ך הוא הרד"ק, רבינו דוד קמחי, גדול המדקדקים בלשון הקדש. הוא מביא עוד שלשה פרושים – חוץ ממאמר חז"ל – לסוף הפסוק, "קֹרא אני אליהם יעמדו יחדו". בכך הוא מאפשר לפרש את תחלת הפסוק כפשוטו, "ארץ קדמה", כדעת בית הלל. פירוש אחד הוא מביא בשם אביו, פירוש שני בשם האבן עזרא – עוד אחד מגדולי מפרשי התנ"ך – ופירוש שלישי בשם עצמו, איך הוא מבין את המלים "קֹרא אני אליהם יעמדו יחדו".

התפצלות השמים והארץ מתוך ההיולי

הפירוש בשם אביו: הוא אומר שאבי פרש שראשית הבריאה היא חומר גלם היולי, שמה שעתידים להיות השמים והארץ היו יחד, בצורה לא מוחשית, אלא באופן היולי לגמרי. היתה מציאות של ערבוביא בין שמים וארץ (כמו המושג "אור וחשך משתמשין בערבוביא") – בלי שכלול, בלי צורה מוגמרת עדיין. מה היה? הטבע של מרכיב השמים הוא לעלות והטבע של מרכיב הארץ הוא לרדת. ברגע הראשון, כשהשמים והארץ נבראו יחד, החלק של השמים בתוך הערבוביא שאף לעלות והתחיל לעלות, כמו גאז שעולה, רוח. אבל החלק היותר גשמי של ההיולי הראשון, שיש לו כבידה, התחיל לרדת. השמים עולים והארץ יורדת.

"שמים לרום וארץ לעֹמק"

יש פסוק במשלי "שמים לרום וארץ לעֹמק ולב מלכים אין חקר". המפרשים אומרים שלכל שלשת הדברים האלה "אין חקר" – אי אפשר להבין ולחקור עד סוף את רום השמים ואת עומק הארץ ואת לב המלכים.

גם יפה, שאם משוים שמים וארץ לאיש ואשה, גם לשירה גברית ושירה נשית, אז נותנים לגבר-לשמים את אין הסופיות של הרום, להתרומם, אבל דווקא לאשה, להארץ, ה"אין חקר" שלה – מה שאי אפשר להבין באשה – הוא העומק שלה. זה שבח מאד יפה. כמו שיש "שמים לרום" כך יש "ארץ לעֹמק" – יתכן שהעומק של הרגש הוא עוד יותר "אין חקר" מאשר הרום של השכל. כמה שהשכל מרומם וגבוה, אבל העומק של האישיות, של הנפש, הוא הארץ – הלב, האשה.

אחר כך באמת הפסוק ממשיך, מה שסמוך ל"ארץ לעֹמק", הוא "לב" – "לב מלכים אין חקר". יש רמז מפורסם ש"לב מלכים אין חקר" שוה ישראל בגימטריא. כתוב שכל ישראל מלכים, כולנו מלכים, ו"לב מלכים אין חקר". זה בא בהמשך ל"שמים לרום וארץ לעֹמק".

פירוש אבי הרד"ק: "יעמדו יחדו" – לעצור את ההתרחקות במקום המדויק

שוב, מה אומר אבי הרד"ק? שאחרי השניה הראשונה של הבריאה – מה שהיום קוראים המפץ הגדול – התחיל להיות פירוד, החלק שנקרא שמים עולה והחלק שנקרא ארץ מתחיל לרדת. אז ה' אמר – עמוד! עמדו! "יעמדו יחדו". הגיעו למצב שהיה אידיאלי מבחינת ה', בורא העולם – הכל מושגח, ה' רצה שהשמים יעלו והארץ תרד, אבל עד גבול מסוים – ואז עצר אותם. ה' רצה שהשמים יגיעו עד כאן ותו לא והארץ עד כאן ותו לא.

אם השמים והארץ הם איש ואשה צריך להגיע ליחס אידיאלי – יחס שמעודד מציאת חן אחד בעיני השני. אם יתרחקו יותר מדי, זה יגרום לא רק לאי-מציאת חן אלא הסתפקות כל אחד בפני עצמו – כמו סטיה מינית ח"ו. צריך להגיע למצב של יחס אידיאלי שרוצים להתקרב בו. שיתרחקו כך שרוצים להתקרב, כמו סוד המחול – "אז תשמח בתולה במחול" – שמתרחקים בדיוק כמה שצריך כדי לעורר רצון להתקרב, ולא ריחוק יותר מדי.

זה פירוש מופלא של אביו של הרד"ק על "קֹרא אני אליהם יעמדו יחדו". "אף ידי יסדה ארץ", "נטה שמאלו וברא ארץ", "וימיני טפחה שמים", "נטה ימינו וברא שמים", ואחר כך – כשהגיעו למרחק האידיאלי – "קֹרא אני אליהם יעמדו יחדו", לעמוד במקום. אז יכולים לעמוד יחד, כמו חתן וכלה תחת החופה המאחדת אותם. כל זה פירוש אחד, של אבי הרד"ק.

פירוש האבן עזרא: הארץ והשמים עומדים הכן למלא את רצון ה'

אחר כך הוא מביא את פירוש האבן עזרא: ה' ברא את השמים והארץ כפי שברא – בכל שלשת הפירושים שהרד"ק מביא "קֹרא אני אליהם יעמדו יחדו" הוא שלב ב', אחרי הבריאה המקורית – ואחרי שה' ברא את שניהם הוא אומר שברגע שאני צריך אותם לשרת אותי הם עומדים לרשותי, לקיים את רצוני, כמו שהגשם ירד מהשמים והארץ תצמיח את הצמח שלה, שזו בעצם הגאולה שצומחת מהארץ דווקא.

מכאן נלמד עוד משהו מאד חשוב, שהגאולה תצמח מהאשה דווקא – כתוב "אמת מארץ תצמח" (האמת הוא איש – "איהו אמת" – והוא צומח דווקא מהאשה, מהארץ. חז"ל אמרו "הכל [אם הבעל יהיה צדיק או רשע] מן האשה", ולעניננו אפשר לקרוא את זה "הקֹל מן האשה", כמו בפסוק "הקל קול יעקב" ש"הקל", חסר כתיב, רומז לקול תפלה בעוד ש"קול", מלא כתיב, רומז לקול תורה – עוד אסמכתא לדעת בית הלל שארץ, האשה, קדמה), המשיח נקרא צמח, "צמח שמו ומתחתיו יצמח", מהארץ ולא מהשמים.

שוב, אומר האבן עזרא ש"קֹרא אני אליהם יעמדו יחדו" – ברגע שאני קורא להם לעשות משהו מיד שניהם עומדים לפני כעבדא קמיה מריה (כעבד נאמן המסור ונתון לאדונו), על מנת לקיים את רצוני. זה עוד פירוש – יש כאן שלשה פירושים יפהפיים, מגוונים ושונים זה מזה, למלים "קֹרא אני אליהם יעמדו יחדו". כאן הפירוש – בראתי את השמים והארץ, שניהם עבדים נאמנים, וברגע ש"קֹרא אני אליהם" אז "יעמדו יחדו" הכן לעשות את רצוני.

פירוש הרד"ק: שויון בהתחדשות התמידית

הפירוש השלישי, של הרד"ק עצמו: בלשון החסידות קוראים לפירוש שלו התחדשות תמידית. אני בראתי את השמים ואת הארץ, "אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים", אבל כדי שהשמים והארץ יתקיימו רגע אחרי רגע צריך לחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית – זה הפירוש להבנתו של הרד"ק. ש"יעמדו יחדו" היינו 'יתקיימו יחדו', וה"יחדו" שלהם – שהוא בעצם השויון שלהם – הוא בכך ששניהם כאחד בכל רגע זקוקים לקריאה שלי, למאמר שלי, כדי לקיים את המציאות שלהם.

אם נחזור לאיש ואשה, מה בעצם השויון? שה' בורא אותי (האיש) וה' בורא אותי (האשה) בדיוק באותה מדה, וכל המציאות שלנו היא טפלה ואפסית ובטלה לגבי האין האלקי שמהוה אותנו ומחיה אותנו ומקיים אותנו בכל רגע תמיד. אם רק נכיר את המקור המשותף, שהוא בעצם השותף השלישי בנישואין, נהיה אחד גמור, "יחדו" גמור, כי שנינו זקוקים בדיוק באותה מדה לאין – ה"אַין מזל לישראל" (כפירוש הבעל שם טוב, שהאין האלקי הוא המזל לישראל) – שצריך כל הזמן להוות ולהחיות ולקיים אותנו.

אז שוב, יש פה שלשה פירושים מופלאים, חוץ מפירוש חז"ל – דעת חכמים שנבראו יחדו. גם לפי פירוש אביו של הרד"ק יוצא כך, שבהתחלה נבראו כחומר גלם אחיד, היולי, ואז התחילו להתרחק אחד מהשני עד שה' קרא להם לעצור.

מאמר חז"ל ושלשת הפירושים כנגד עולמות אבי"ע

ניתן לפירושי הפסוק התבוננות, מבנה, על פי חסידות:

הפירוש של חז"ל ל"יעמדו יחדו" הוא שנבראו יחד – מצב משיחי של "שוין בקומתן" – יהיה בשבילנו כעת הפירוש בעולם האצילות. איך השמים והארץ נאצלו? נאצלו כאחד (בקבלה זה המצב של אבא ואמא, שמים עליונים וארץ עליונה, בעולם האצילות, שעליהם נאמר "כחדא נפקין וכחדא שריין" – נאצלים כאחד ושורים כאחד. והוא עיקר ענין ה"אצילות" מלשון אצל וסמוך).

הפירוש שבתחלה הבריאה היא חומר גלם היולי, מתחילים להתרחק, ואז אומרים די להתרחקות – זה סוד השם הקדוש שדי, שמפרשים "שאמר לעולמו די". קצת פלא שבפירוש הרד"ק הוא לא מביא שפירוש אביו מתאים לאותו מאמר חז"ל ששם שדי הוא "שאמר לעולמו די". בקבלה כתוב שהשם הזה (בצירוף השם אל – אל שדי. בכל עולם השם אל קודם לשם הפרטי של אותו עולם, בסוד הארת עולם האצילות בכל עולם משלשת העולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה, וכידוע הפתגם של הרב המגיד ממעזריטש, תלמידו וממלא מקומו של מורנו הבעל שם טוב – "אצילות איז אויך דא", אצילות הוא גם פה, בכל מקום, בכל עולם) הוא השם של עולם הבריאה. לכן הפירוש הזה מתאים לעולם הבריאה – שקודם הכל היולי, מתחיל להתפשט, ואומרים די להתפשטות, "יעמדו יחדו".

ההתחדשות התמידית, שזקוקים לדבר ה' כדי לקיים את הבריאה בכל רגע, היא פעולת שם הוי'. מבואר בספר התניא ששם הוי' (כשם תאר, לא כשם עצם, שאין לו פירוש כלל) הוא לשון מהוה תמיד. שם הוי' (אל הוי' – "אל הוי' ויאר לנו", בחינת "יוצר אור") מאיר בעולם היצירה, אחרי עולם הבריאה. בעולם היצירה יש כבר צורות מעוצבות (לא כמו בעולם הבריאה שהמציאות בה היולית – גם כאשר השמים והארץ מתרחקים זה מזה כל זה היולי עדיין ביחס למציאות המעוצבת של עולם היצירה) והחידוש הוא התחדשות ההתהוות של הצורות בכל רגע תמיד (מה שנקרא בלשון החסידות "חידוש הישנות", לא כמו בעולם הבריאה ששם הבריאה יש מאין הוא כמו בפעם הראשונה, "בראשית ברא אלהים וגו'").

פירוש האבן עזרא, שמה שמחבר את השמים ואת הארץ – וכך ביחס לחבור האיש והאשה – הוא הנכונות לקום מיד כשמקבלים פקודה מהמפקד, בלי שום שוני ביני לבינך. אנחנו חילים מסורים של מפקד, וברגע שהמפקד רק קורא לנו, מזמין אותנו, מיד קמים על מנת לעשות את הרצון שלו, לקיים את הפקודה שלו (יש סיפור מפורסם בחב"ד שנכונות זו – לקום ולקיים מיד, בלי שום ספק ופקפוק, את פקודת הרבי – מופיעה בתוקף ובספונטאניות אצל האשה יותר מאשר אצל האיש, ועליו ללמוד ממנה, והיינו כדעת בית הלל ש"ארץ קדמה", כמו שגם משמע מהפסוק שלנו שמתחיל "אף ידי יסדה ארץ" ומסיים "יעמדו יחדו", כלומר שמה שבפועל עומדים יחדו הוא בעצם בא מהשפעת טבע האשה על האיש). זה תיקון עולם העשיה. השם הקדוש של עולם העשיה הוא שם א-דני (אל א-דני) – שם שאומר שה' הוא האדון שלנו, המפקד, אני העבד שלו והוא האדון שלי.

אם כן, שלשת הפירושים האלה ממש מקבילים לשלשת העולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשיה – כל הפירושים נכונים בעת ובעונה אחת. צריך ללמוד מכולם איך צריך להיות שיתוף הפעולה המלא בין השרים והשרות.

ברכת השראה

המלה שיר היא מלשון השראה – צריכים הרבה השראה. השראה מקבלים כשלומדים תורה בכלל, ובפרט חסידות, וגם כאשר אדם מתפלל מתוך ההארץ שלו, תפלה לבבית, וגם מתוך התהיות שלו ("והארץ היתה תהו"), "ובלילה" – זמן של חשך, מצבים שיש תהיות וחשך – שהאדם פותח אז את הלב שלו ושר לה', הכל עם אמונה חזקה. צריך להשריש את האמונה בלבבות הילדים, שהיום היינו כל עם ישראל, כולנו תינוקות. שה' ישמע את התפלות שלנו, את השירה שלנו, ושיהיה הרבה כשרון מבורך להביע בשירה נעימה את שירת "גאֻלת עולם", "גאֻלת עולם תהיה ללוים" (שעולה בגימטריא "בראשית ברא" וגם "כתר מלכות"), למשוררים ולמשוררות של עם ישראל. בשורות טובות.

ברכה לרווקות שכאן: שהארץ תמצא מהר מאד את השמים שלה. מי קדם למי נמשיך להתבונן, אבל ההלכה כבית הלל.

ה. שאלות ותשובות

השראה מחוית ההוה – מעבר משירי רווקות לשירי נישואין

שאלה: דברת על געגועים-נענועים-שעשועים. רציתי לשאול או לבקש – כתבתי המון שירים כרווקה, התחתנתי עכשיו, ופתאום משהו לא מתאים. יש הרבה שירים מתוך געגועים חזקים להתחתן, למצוא את שאהבה נפשי, ופתאום זה מקום חדש שאין לי מתוכו שירים. אני גם לא יודעת אם אני יכולה להתחבר לשירים של פעם, וגם הייתי רוצה לכתוב משהו ואיני מצליחה.

תשובה: קודם כל, בין יש ליש יש אין באמצע – זה שיש חלל באמצע זה טוב, סימן שאת בדרך להגיע ליש החדש. כשרבי יהודה הלוי היה בספרד, בסוף מערב, הוא כתב את השיר הזה "לבי במזרח ואנכי בסוף מערב" – שאולי הוא השיר הכי מפורסם שלו. כשהוא הפליג בים – ובטוח הגיע עד מצרים – יש מחברת שלמה של שירים שכתב, שנקראים "שירי ים". בשירים האלה הוא מתאר את כל הבריות המשונות שהוא חוה וראה בנסיעה שלו. זה כאילו שירי חולין, שנקראים שירי ים. כלומר, הוא שר את השירים בדיוק לפי החויה העכשוית שלו. הוא קבל השראה – אמרנו ששיר הוא השראה – וצריכים לקבל השראה בדיוק ממה שה' מראה לי.

כתוב "מהוי' מצעדי גבר ודרכו יחפץ". בגעגועים שלו היו שירי געגועים, בנענועים היו שירי נענועים, על מה שראה בתנועה שלו, ומי שזוכה להקים בית בישראל זה יכול להיות שירי שעשועים, עם הרבה ילדי שעשועים. שיהיו הרבה ילדי שעשועים, הכוכבים שהזכרנו קודם.

העלאת השירים שלפני התשובה

שאלה: מה עם השירים ששרנו לפני התשובה, שאנשים מכירים אותי דרך השירים האלה. הם כמו כרטיס הביקור שלי. אבל איני יודעת אם הם בדיוק שירי געגועים או נענועים…

תשובה: הדבר הראשון, שהכל בהשגחה פרטית. אם מכירים אותך כך – כנראה שכך ה' רוצה. זה לא אומר שאת חייבת כעת לשיר אותם שירים. אדרבא, את צריכה כעת להביא לצבור "פנים חדשות באו לכאן". הביטוי "פנים חדשות באו לכאן" הוא הלכה לגבי שבע ברכות של חתן וכלה. סימן שברגע שמוצאים את בן הזוג ומתחתנים – ואמרנו שעיקר בן הזוג הוא הקב"ה, שמכירים אותו ומתחתנים אתו (חוזרים בתשובה) – צריך "פנים חדשות באו לכאן". אם מישהו זוכר את הפנים הישנות – לא נורא.

[הקהל מצפה.]

לעניות דעתי לא צריכים לעשות מאמץ למחוק זאת. זה מה יש. ה' רוצה להעלות את הקיים. גם שירים שהיום לא הייתי שרה, יש בהם איזה ניצוץ – צריך להיות מה שנקרא עבודת הבירורים. יש משהו, איזה ניצוץ, נקודה טובה שם, והבירור נעשה בדרך ממילא. כל עוד זה עדיין בזכרון של הצבור, זה נקרא שהצבור עדיין עסוק בלא-מודע בבירור הזה. אם את כבר במקום אחר, אז את כאילו מושכת – גם, בלא מודע – את מה שהיה טוב שם להתעלות. זה עדיין בתוך הזכרון של הצבור, אז לאט-לאט זה מתעלה. התשובה שלך היא לא בשבילך בלבד – היא בשביל כל הצבור, הכל הולך יחד. אנחנו מקשה אחת, המנורה – כל עם ישראל הוא מנורת זהב, מקשה אחת. כשחלק אחד מתעלה הכל מתעלה יחד איתו. לכן דווקא טוב שזוכרים את העבר, שעל ידי כך כל מי שעדיין נמצא באותו מקום גם מתעלה איתך. אבל את צריכה כעת "פנים חדשות באו לכאן".

מקור כלי הנגינה

שאלה: לגבי שימוש בכלים של מוזיקה, יצירה ואמנות. אולי בגלל שהגענו מגלות עכשיו, ואין לנו מספיק גוף, אנחנו משתמשים הרבה בכלים שלא אותנטיים של העם היהודי – עוד מחפשים את הכלים האלה. איך אפשר להשתמש בכלים של תרבות אדום וערב, לקדש מה שאפשר, לזהות מה לא שייך לנו?

תשובה: אי אפשר לומר שהכלים לא יהודיים – הנבל והכנור. קודם הזכרנו את הפסוק האחרון של ספר תהלים, של "נעים זמירות ישראל", דוד המלך – "כל הנשמה תהלל יה הללויה". קודם כתובים בפרק הזה עשרה מיני כלי נגינה, כלי זמר. במשפט שהרבי אמר, "ברוב שירה וזמרה", "שירה" מתייחס לשירה בפה ו"זמרה" מתייחסת לנגינה בכלים – גם כמו נשמה וגוף, שירה בפה וזמרה בכלי זמר. בפרק האחרון של תהלים יש עשרה מיני כלי זמר – זה הביטוי בקבלה.

האשה, מאז שירת הים, מרים הנביאה – שהיא משוררת – הוציאה את הנשים בתופים ובמחולות. באמת כתוב באותו פרק "הללוהו בתף ובמחול" – "אז תשמח בתולה במחול". אז תוף – תוף מרים – הוא בהחלט כלי יהודי. דרך אגב, הרבי רצה שלכל אשה בעולם יהיה בבית תף מרים – מבצע. זה כלי יהודי במאה אחוז.

הכלים הכי מפורסמים של דוד המלך, נעים זמירות ישראל, הם נבל וכנור. לא משנה מה הם בדיוק הנבל והכנור של פעם, העיקר שהם כלי מיתרים בדומה לנבל ולכנור של היום. לא בכדי שהכנרים הכי גדולים בעולם כולם יהודים – זה ודאי כלי יהודי, גם הכנור שלנו היום. הגם שהגוים כותבים מוזיקה לכלי הזה, אבל הוא כלי מאד יהודי. אם כי שגדולי הכנרים הם גברים, אבל אמרנו קודם שבקול – קול הכנור, הסופרנו, הוא הקול הנשי ('הקֹל מן האשה'). הויולה והצ'לו והבס הם יותר הגברים, אבל הכנור והנבל הם האשה – הכי חשוב. יש אפילו רמז שנעשה יחד – כמה שוה נבל (82) ועוד כנור (276)? 358. מישהי מכירה את המספר הזה? משיח. כתוב שלהביא משיח צריך נבל וכנור, נבל ועוד כנור שוה משיח. וכך כל הכלים ששם.

איך מתחילים את השנה היהודית? עם שופר (זה באמת כלי יהודי מזוהה לגמרי, אין שופרות בין כלי הנשיפה של תזמורת פילהרמונית) – "מצות היום בשופר". הכל הולך אחר הפתיחה, "מרשית השנה ועד אחרית שנה" – כל השגחת ה' על העולם יוצאת מקול השופר. קול התקיעה של השופר ("הללוהו בתקע שופר") הוא קול פשוט, כמו ההיולי, שעדיין השמים והארץ יחד, לפני שמתחילים להתפשט ולהתרחק זה מזה. אחרי השופר ממשיכים עם שאר הכלים המנויים שם (שהם אבי הטיפוס של כל כלי הנגינה הנמצאים בעולם כולו).

בירור סגנונות השירה בכח "עשה טוב"

לגבי האופי של השיר – יש הרבה דברים שבאמת לא יהודיים. אבל יש גם הרבה דברים שהם בגלות, ניצוצות שגם התרבות הגויית ינקה. אומרים שיש הרבה מרכיבים במוזיקה המערבית שבאים אפילו משירי הלויים בבית המקדש. צריכים לעשות הרבה בירורים. מה שיברר באופן ממילא הוא שאת הכל אני משקיע בלבטא את האמונה שלי.

יש פסוק "סור מרע ועשה טוב", אז חושבים שקודם צריך במודע לסור מהרע ואחר כך במודע לעשות טוב. אבל אחד מהפירושים של הבעל שם טוב לפסוק זה הוא שלא תמיד אפשר להבין מה הרע – כמו במוזיקה – אז איך סרים מהרע? אומר הבעל שם טוב על ידי "עשה טוב". רק תשקיע ב"עשה טוב", וה"סור מרע" יהיה אוטומטי על ידי כך. אי אפשר לדעת בדיוק מה המרכיב הגויי ומה המרכיב היהודי – צריך להדגיש את הפן היהודי.

אפילו כתוב אצלנו – כדאי לתת בסוף לכל אחת את הדיסק עומקא דלבא, שם יש דבר תורה – שבלא-מודע של יוצר (כאן יש גם יוצרות מוזיקה), נמצא כל מה ששמעתי, כל מה שגדלתי עליו לפני שחזרתי בתשובה או התקרבתי. הכל אצלי במקיף, איני יכול להשתחרר מזה לגמרי (כמה שבאמת צריכים להשתדל להשתחרר מהשפעות זרות של אדום וערב כנ"ל, אבל גם רבי יהודה הלוי היה מושפע, ביודעין ובלא יודעין, מהשירה הערבית של אותו זמן), זה נמצא אצלי גם אחרי שאני חוזר בתשובה. רק מה? אני מתפלל לה' שיברר מתוך זה – בדרך ממילא – את הנקודות הטובות.

כך זה פועל – אם אני מקדיש את המוזיקה ואת כל מעשי לקודש (צריכים להשקיע הרבה כוחות נפש, הרבה להתאמן, להכיר ותהתעצם עם הרבה מאד ניגונים מקוריים יהודיים וחסידיים), זה קורה בדרך ממילא. זה רצון ה' – ה' הוביל אותי בדרך שלי, בכל המקומות שהייתי, והשעשוע שלו בי הוא מה שיצאתי משם והתקרבתי אליו באהבה ובשמחה (בלשון הבעל שם טוב – "הרע כסא לטוב").

שיהיו געגועים ונענועים ושעשועים.