רפואה

מכון גל עיני ז שבט תשעט

אכילה לרפואה

אותיות התורה – אֹכֶל שבתוך המאכל

נמשיך לקרוא באות קסה את דברי המגיד עם ביאור ר’ הלל[פח]:

ושמעתי ממנו כל האוכלין אוכל אדם לרפואה[פט] כי פעמים כתי’ בפסוק [על מה שנח הכניס לתבה:] מכל מאכל אשר יאכל ולמה נק’ מאכל [בפשטות היינו המאכל הגשמי. יש כאן הבדל בניסוח – רבי הלל השמיט את זה שאין טעם, והכוונה כאן שהטעם הוא מהרוחניות.] אמנם המאכל הפשוט אין בו טעם אפס שיש בתוכו דבר טוב דהיינו טעם ברוחני’ מזה המאכל גנוז אוכל הרוחני וזה המאכל איננו שום מאכל כלל אפס שהוא כלי להאוכל הרוחני, ובזה שהוא אוכל מאכל פשוט הוא מתאכל הרוחני’. וזהו ל’ מפעיל שהוא יוצא לשני. גם כאן דבר היוצא לשני שהוא מאכיל את האוכל הרוחני. אמנם הוא התורה האותי’ כלי [כמו שהוסבר קודם שהמחשבה נותנת טעם.] כן בשרש האותי’ דהיינו בשרש בש”ר בי”ת שי”ן רי”ש יש באלו האותי’ טעם בשר וכן לח”ם למ”ד מ”ם חי”ת יש טעם לחם.

כאן יש בדברות המגיד קטע שבכלל אין במגיד דבריו ליעקב:

ושמעתי מאדמו”ר שזהו פירוש צ’ דצלם, ל’ דצלם, ם’ דצלם, בפסוק כי בצלם אלהים עשה את האדם והחכם עיניו בראשו.

לא כל כך ברור הקשר, ואפשר לחשוב שבאמת לא שייך – אך נראה שכן שייך.

אמנם האותי’ עצמן הן נק’ אוכל שהם אותי’ האוכל עצמו והיא התורה והתורה היא רפואה כי כן כתי’ רפאות תהי לשריך וזהו כל האוכלין אוכל אדם לרפואה כלומר האוכל עצמו [דהיינו הפנימיות.] אוכל אדם לרפואה.

חיות מעולמות עקודים–נקודים–ברודים

נקרא ברבי הלל:

[פי’ הדברים נלע”ד בדא”פ באופן זה היינו ע”ד המבו”ל שהמאכל הפשוט הוא בחי’ לחם מן הארץ והחיות שבו הוא מעולם הנקודים בדרך נפילה כנ”ל [אחר כך יפרט לשלש בחינות, כמו שלמדנו קודם.] וגם חיות והארה מעולם התיקון, אבל לחם מן השמים החיות שבו הוא מעולם העקודים כנ”ל

[יש כאן חידוש:] אך אעפ”כ גם במאכל הפשוט מלובש החיות מעולם העקודים ג”כ ולכן גם במאכל הפשוט יש טעם הנרגש לחיך קודם שילעוס בשיניים הוא הטעם הרוחני שנמשך מעולם העקודים אבל הטעם הנרגש אחר הלעיסה בשיניים הוא חיות מעולם הנקודים [אחר כך יסביר שזה מהכתר דנקודים.] והוא פועל בחי’ השביעה כנ”ל [קודם אמר שהראיה גורמת לשביעה, וכעת מוסיף עוד משהו:] וכמאמר דוק בככי ותשכח בנגרי כו’ [הגמרא[צ] אומרת “דוק בככי ותשכח בניגרי”, ומפרש רש”י: “אכול הרבה ותמצא האכילה בפסיעותיך, שיחזק כחך”. כאן ר’ הלל מפרש ששייך בפרט לפעולת הלעיסה.] וד”ל

עשרה מאמרות ועשרת הדברות – העלם וגלוי

ונק’ המאכל הפשוט עם החיות המלובש בו בשם מאכל ל’ מפעיל ע”ש שעל ידו מתאכל רוחני’ החיות הנמשך מעולם העקודים והרוחני’ של החיות שמעולם העקודים שמלובש בו נק’ בשם אוכל אמנם החיות זה הרוחני שמעולם העקודים המלובש במאכלים היא בחי’ התורה [כנ”ל.] כי גם התורה היא המשכה מבחי’ עולם העקודים כמאמר תורה מן השמים [והסביר קודם ששמים היינו עקודים.] נתנה וידוע דבאורייתא ברא קוב”ה עלמא א”כ גם בשעת הבריאה ירד אור התו’ ונתלבש בכללות העולמות בדצח”ם שבהם להוותם מאין ליש והצי”א [והצירופי אותיות.] של השמות של כל נברא כמו בשר או לחם הם כלים לאור התו’ (ועי’ בלק”א ח”ב [שער היחוד והאמונה.] ספ”א ז”ל שנשתלשל מעש”מ שבתו’ שיש בהם כח וחיות לברוא יש מאין ולהחיותו לעולם דאוריי’ וקוב”ה כולא חד עכ”ל כו’ וד”ל [רוצה לחדש כאן שתורה אינה רק עשרת הדברות של מתן תורה, אלא גם עשרת המאמרות של מעשה בראשית.]) רק בשעת מ”ת נתגלו צי”א דעשה”ד שבהם מאיר אור התו’ בגילוי [מה שאין כן במאמרות.] אבל גם בעש”מ עם כל החילופים ותמורות היוצאים מהם מלובש אור התורה בהעלם שלכן יש בהם כח להוות מאין ליש כנ”ל בשם הלק”א כו’,

[יש כאן סוד של חש–מל, העלם וגילוי, שתיקה ודבור: כתוב “עשרה עשרה הכף בשקל הקדש”[צא] – גם ווארט שהמגיד מביא[צב] – עשרת הדברות ועשרה מאמרות (שבתחלה אור התורה גלוי בדברות ונעלם במאמרות) ששקולים ומכוונים זה כנגד זה, ומתחברים כאחד על ידי הארת הדברות במאמרות בסוד “וידבר [אלהים את כל הדברים האלה] לאמר”, פסוק הכותרת של עשה”ד[צג]. “עשרה עשרה הכף” – האות כ = 20, “עשרה עשרה” (ורומז לשני הפרצופים שבכתר עליון, י”ס דעתיק כנגד עשרת הדברות וי”ס דאריך כנגד עשרה מאמרות); “כף” (מילוי האות כ) = 100, עשרה פעמים עשרה, ודוק. אם כן, לגבי גילוי אור התורה היחס בין הדברות למאמרות (כך בתחלה, וכן גם עתה כל עוד שאור הדברות לא מתגלה לגמרי במאמרות. בכל דור ודור פועלים צדיקי הדור יותר ויותר חיבור ואיחוד בין הדברות למאמרות על ידי איחוד התורה והמדע, כפי שמתגלים כ”א באותו דור) הוא חש-מל. מדגיש, כפשט התניא, שמציאות העולם גם היא תורה. ממילא, כמו שהרבי כותב בשיחות[צד], לא יתכן שהעולם יתנגד לתורה – כי כל המציאות שלו תורה, רק שבהעלם.]

אכילה מתוקנת – רפואה גשמית ורוחנית

והנה כל מיני קלקול שיכול להסתעף מחמת המאכל הן בגשמי’ שיוכל ליפול בחולי ר”ל הן ברוחני’ שמגשם אותו [כשאדם אוכל גראב, בגסות, כמו שכולם אוכלים – יכול להזיק לו, לקלקל גם בגשמיות, לבוא לידי חולי, וגם ברוחניות, שנעשה גראב. כך מפורש בתניא[צה], שמדי יום, מרוב אכילה, אדם הנעשה יותר מגושם.] הכל הוא מצד החיות שמעולם התהו המלובש בו שנפל בבחי’ יש דנוגה שמזה נעשה בו תערובות פסולת והפסולת הוא המקלקל [היות שהחיות בתוך הפסולת – הפסולת גורמת לקלקול, גם בגשמיות וגם ברוחניות.]

אבל אם נזהר במאכלים לא למלאות תאוותו [לא לאכול כמו א גראבע-יונג] ר”ל כמ”ש צדיק אוכל לשובע נפשו [הפסוק של חדש שבט.] ובכוונה נקי’ בכדי להמשיך אורות הרוחני’ המלובש במאכלים מעולם העקודים בכדי להשביע נפשו האלקי’ באורות אלו [יש הרבה כוונות האכילה באריז”ל, וכאן כוונה הכי טובה – שאין שם – תורף כל מה שלומדים. צריך קודם כל לא למלאות תאוותו, אבל הכוונה הפנימית צ”ל להמשיך מעולם העקודים, להמשיך מן.], אז נק’ אכילה זו בשם עבודה אלקית בשעת מעשה אפי’ קודם שלומד בכח האכילה ההיא [“בכל דרכיך דעהו”[צו], ולא רק “כל מעשיך יהיו לשם שמים”[צז], כמו שמחלקים תמיד בחסידות[צח]. “דעהו” במדרגה מאד יותר גבוהה, של עקודים.] כי כן נעשה שנמשך אורו’ רוחני’ שמעולם העקודים בנפשו בתוס’ מוחין ומדות [מוסיף לו גם שכל וגם רגש.] כו’ כמאמר חמרא וריחני פקחין ועד לא אכילנא [בשר של שור.] כו’ דעתאי בהא שמעתא [כפי שגם מובא בתניא[צט].]

ואז [אם אוכל נכון] לא די שלא יקלקל ח”ו [זהו עיקר גילוי החסידות – קשור לרבי דוד מלעלוב, שבהתחלה סיגף עצמו, כמו הרבה צדיקים, והחסידות גלתה שאפשר ומוטב לעבוד את ה’ לא  על ידי שבירת הגוף אלא באכילה עצמה.] אלא יכול להשלים החסרונות ולרפאות הקלקולים דמעבר [גם בגשמיות, ומתכוון כאן בעיקר ברוחניות.] וזהו כל האוכלים אוכל אדם היינו כאשר אוכלם כמו אדם [ולא כמו בהמה.] בבחי’ הביטול דחכ’ כח מ”ה [בגימטריא אדם.] בשעת מעשה ואז האוכל נעשה רפואה כו’ וד”ל)]:

עד כאן קטע שני. שוב, השמיט לגמרי את הקטע של הצלם שיש בדברות המגיד.

מדרגת דור המדבר – “אין” שלמעלה מפסולת ה“יש“

נמשיך לקרוא (הרב הקריא מתוך דברות המגיד):

והנה אמרו דור המדבר אין להם חלק לעוה”ב כי עוה”ב הוא הבא תמיד [עולם הבא הוא תבונה, כמו שיתבאר – המשכת מוחין תמידית לז”א.] כנאמר בס’ הבהיר[ק]. ולע”ל הוא דבר אשר איננו תמיד כ”א לע”ל [לעתיד לבא = “שמע בקלה“[קא], שרה אמנו היתה במדרגה זו. באמת, איך מסבירים בקבלה עולם הבא ולעתיד לבא? תבונה ואמא עילאה. אמא עילאה היא לעתיד לבא, בחינת שרה[קב], גימטריא מדויקת. תיכף נסביר שעולם העקודים הוא אברהם, יש כאן יחוד (בדרך כלל מוסבר שאברהם ושרה הם או”א עילאין. ואכן אבא עילאה הוא בחינת עקודים, בחינת אין), רק שהוא צריך לשמוע בקול שרה. יצחק ורבקה הם כבר תיקון עולם הנקודים (שביחס לאו”א עילאין היינו סוד ישסו”ת). יעקב ונשיו עולם הברודים.] והוא המאכל [כאן לכאורה היה צ”ל אוכל, אבל בכל זאת כותב מאכל שמתאים יותר לסגנון המשפט, “והוא המאכל של אוכלי המן” וברור כוונתו מההמשך, “במאכל הרוחני כו'”.] של אוכלי המן במאכל הרוחני שאין בו שום פסולת

כי במאכל יש בו פסולת והפסולת אשר בו מקלקל הטעם. [יש כאן ווארט חשוב:] אמנם הטעם בעצמו גובר על הפסולת [איזה טעם? אם מדובר בטעם העליון של העקודים – אין כאן התייחסות לפסולת כלל. אבל מדובר במדרגה השניה של הטעם, הטעם שעל ידי לעיסה, הוא הגובר על הפסולת.] כי מלתא דעבידא לטעמא [בדברות המגיד מוסיף: אפילו באלף] לא בטיל כי כן בטעם לא היו ביטול [כאן כותב ממש מתוך האריז”ל. על פי פשט מדבר בטעם של האוכל, רק כשהזכיר את הטעמים התחתונים – של סג דא”ק – התייחס לטעמי המקרא. הרבה פעמים טעמים הם בכתר. לפעמים[קג] טנת”א הם י–ה–ו–ה, ולפי זה הם מכוונים לחכמה-בינה-ז”א-מלכות, אבל יש שהטעמים בכתר, הנקודות בחכמה, התגים בבינה והאותיות בז”ת[קד]. בכתר של התהו, שמשם הטעם שעל ידי לעיסה כנ”ל, לא היה בטול, אלא רק פגם.] והטעם הוא הרוחני’ שבתוכו [כאן הוא כולל גם את הטעם העליון שמעולם העקודים.]

ובכל דבר ודבר יש בו פסולת אפי’ באבנים יש בו המראה הירוק [הרבה פעמים ירוק הוא סימן של היפך החיים.] אשר הוא חלק מיתה [בהערות בדברות המגיד מביא גם גרסה של המותרות, אבל כנראה צ”ל מיתה.] שבתוכו כידוע לבוני אבנים [בדברות המגיד כתוב ל’מביני אבנים’, נשמע יותר מסתבר, אבל אפשר ליישב שניהם. אם מביני אבנים, אולי אפילו הכוונה לאבנים טובות.] שכן המח’ יש בו סיגים כנאמר [בישעיהו, קוראים בהפטרת שבת חזון.] כספך [הפשט שם על שחיתות, שערבו סיגים בכסף, אבל הוא דורש:] הוא המח’ ל’ כוסף שכוסף לשרשו [ה”רצוא” לאלקות.] הי’ לסיגים [הסיגים הם הרגשת היש, מה שאנחנו קוראים מודעות עצמית, גם כשהוא חושב מחשבה של כוסף לה’ – יש לו הרגשה של ‘יש מי שאוהב’.].

ואמנם הרוחני’ שהוא טעם האי”ן שבתוכו אין בו סיגים [כאן כבר ודאי מדבר על העקודים, לא מעולם התהו כלל, ללא שום סיגים.] כי כן דבר האי”ן אם הי’ בו סיגים הי’ נק’ יש [על כך כותב במה שראינו שבאין של כתר דתהו יש קצת יש, יש סיגים.] כי כן דבר היש אשר הוא מחובר כבר בפסולת ואוכל [כל דבר יש הוא בבחינת “אף“, אוכל-פסולת יחד, כנ”ל.] ודבר מחובר בוודאי יש בתוכו ישות [יתכן שמתכוון שכל שני דברים שמתחברים – חייבת להיות איזו ישות שמחברת אותם.]

התלבשות האור באש

וכן בכל דבר השרש הוא האין [כאן משהו חדש – עד כאן דובר על אוכל, ופתאום עובר לאור ואש:] כנאמר [בחבקוק[קה]] ונוגה לאש תהי’ [כאן הוא מחבר יחד כמה פסוקים: הפסוק בחבקוק הוא “ונגה כאור תהיה” אך בישעיהו כתוב “ונגה אש להבה” ובמרכבת יחזקאל, “ונגה לאש”] שאש בעצמו איננו אור אפס שנמשך לתוכו אור. והאור עדיין איננו אש [יש אור פשוט שעדיין אינו אש.] (ושמעתי ממנו שזהו סוד יחוד אור מים רקיע [בדברות המגיד כתוב פחות טוב – מים אור רקיע – לא לפי הסדר.]) והוא [האור] עדיין אין [יש רמז יפה: יוצא כאן שאין-אור, לפני שמתלבש באש, הוא בחינת המן, לחם מן השמים. אין אור מן עולה משיח (נסדר את שלש המלים בסדר של מספרים עולים: אין מן אור (61 90 207). המספר הבא בסדרה הוא 412 = בית – עד כאן בית משיח = 770). אור–מן אותיות ארמון, אין–ארמון שוה משיח, בינתים… כנראה שאחר כך יהיה לו ארמון, כאשר נקדם את הסדרה הנ”ל מקום אחד ונקבל בית משיח. באמת, בעולם העקודים (“השמים שמים להוי'”) ה”אין” האלוקי הוא הוא הארמון, על דרך דרשת מורנו הבעל שם טוב בכ”ד.]

ודור המדבר לכן שאלו היש ה’ כו’ כלומר אם יש בתוכו היש [תערובת, שבאה מעולם הנקודים.] או האין [מעולם העקודים.] כי י”ש שם בתוך האי”ן [בדברות המגיד כאן הלשון שהיש בא מהאין, והוא יותר נכון. יש כאן רמז לגימטריא המופיעה בכתבי ר”א אבולעפיא[קו] – ש-תהו (בחינת דור המדבר, “ימצאהו בארץ מדבר ובתהו ילל ישמן”) בגימטריא יש מאין. כאן יוצא שאם כבר מעורב היש והאין זהו עולם התהו, עולם הנקודים.].

אמנם המרגלים מש”א וזה פריו [צ”ל “פריה”[קז]. הם רצו להוציא דבה על הארץ, אז למה מראים את הפרי היפה?] כי הפרי הי’ קטן לפי דורם [הפרי הוא מאכל פשוט, והם בדרגת המן.] כי היו מעולם גבוה יותר [בדברות המגיד ממשיך: ‘כי היה יש, והם מעולם יותר גבוה’. מכאן משמע שדור המדבר הם מעולם העקודים, לא מעולם נקודים, עולם התהו, כנ”ל. וצ”ל ששרשם האמתי בעקודים שהוא ‘תהו יציב’ כנודע אצלנו, אף בחטאם ירדו מעקודים לנקודים, תהו בלתי יציב, שביר, ומתו במדבר. המרגלים מתו מיד חוץ מיהושע וכלב שעלו לעקודים וחיו, ודוק.].

משה רבינו ודור המדבר

אמנם משה רצה לתקן זה ולא עלתה בידו [איך? רצה להמשיך מהעקודים לתוך הנקודים – להמשיך את הטעם העליון בתוך הגשם. לא הצליח כי לשם כך צריך דעת עליון, והיתה לו יחסית רק דעת תחתון, הדעה שלו, לא הדעה של ה’:] כי השי”ת אמר שלח לך לדעתך [חידוש מאד גדול, תמיד חושבים שדעת משה רבינו היא דעת עליון – “דעת משה“, “דעת המכריע“, “אחדות פשוטה” וכו’, כל הרמזים של 819 – אבל אם ה’ אומר לו “לדעתך”[קח] ולא לדעתי ברור שזו דעת תחתון, שאינה מספיקה כדי לחבר ולהמשיך ממש את אור העקודים, האין בעצם, לתוך מציאות היש. לכן נשארים שני דברים נפרדים, ולכן הוציאו דבה על הארץ, כי הפרי לא היה לפי מדרגתם, שרשם האמתי.] אמנם ד”ע לא הי’ בזה כ”א ד”ת והסכמה עליונה לא הי’ [לא היתה דעת עליון, ששייכת ל”אל עליון” – הפשט שזו הדעת של ה’, ובהרבה פסוקים “עליון” היינו ה’. דעת תחתון היינו הדעה של התחתון ודעת עליון הדעה של העליון. “דירה בתחתונים” היינו שדעת עליון תשרה בדעת תחתון, חבור העקודים והנקודים, חבור אברהם ויצחק בסוד העקדה (“עקדת יצחק” על שם עולם העקודים, עלית עולם הנקודים לדרגת העקודים, בסוד “מטי ולא מטי” שאינו נשבר, ואז אור העקודים, אור האין האלוקי, המן, “לחם מן השמים”, יוכל לרדת לתוך העולם התחתון).] (וזהו סוד כי אל דעות הוי’ [הפסוק שממנו לומדים שיש שתי דעות[קט]. לפי זה, המשך הפסוק “ולו נתכנו עלִלות”[קי] הולך על עלילת המרגלים, שחייבים מרגלים, שבהם יש עשרה, “עדה”, חייביא, אך על פי שני עדים, יהושע וכלב, יקום דבר ה’.])

וזהו דור המדבר אין להם חלק לעוה”ב [תבונה]. אמנם בעולם היותר גבוה לע”ל [בינה עילאה] יש להם חלק. ואשר נכנסו לא”י [דור יותר נמוך. מתחיל עוד נושא חדש וחשוב – אין להם אור ויש להם חיים. על הדור שנכנסו לארץ.] נאמר ואתם הדבקים בה’ אלקיכם חיים כולכם [לא מסביר כאן, רק רבי הלל יסביר – החיים של הדור השני למטה מהאור של הדור הראשון. שייך לאור החיים הקדוש, שמחבר אור וחיים – כבר תיקון שלם.]. אמנם לע”ל יתוקן [בדברות המגיד: ארץ ישראל. תוספת חשובה, שצריכים לתקן את הארץ כדי שדור המדבר יוכל להיכנס.] שגם דור המדבר יוכלו לכנוס בתוכה כנאמר ואכלתם אכול[קיא] שיאכלו האכול [הכוונה “האוכל”, כמו שכתוב בדברות המגיד.] בעצמו ולא המאכל וישבעו והוא לחם המלאכים וזהו גורם ללמוד תורה כי לא נתנה אלא לאוכלי המן והללתם את שם ה’ אלקיכם והם אמרו [במדבר.] בלתי אל המן עינינו דהיינו לחכמים [מתאים לפירוש האוה”ח, שמחלק בין ה”לכם”, לשון נוכח, ל”ולקטו”, לשון נסתר.] הנק’ עיני העדה טוב המן ולא ליתר האנשים [התלונה היתה שהמן טוב לחכמים, אבל לא ל’עמך’, כי אין בו טעם, אין בו פסולת.]. והנה האוכל הרוחני הוא האי”ן עליו נאמר למעני למעני אעשה [עוד חידוש, שצריך להסביר את כוונתו.].

אור–חיות–כח – עקודים ונקודים

את תחלת הביאור כבר למדנו, נמשיך את החלק הבא:

והנה עד”ז [יש את ארבע המדרגות הנ”ל לגבי האוכל:] גם ביסוד האש הפשוט [האש הטבעי, כמו המאכל הפשוט שהכוונה היא למאכל הגשמי] יש בו ג’ בחי’ כמו הנ”ל במאכלים [ג’ הבחינות של תהו – מיתה-בטול-פגם. בכלל, מה הקשר בין אש ומאכלים? אש אוכלת – אכילה היא שריפה. מצינו הרבה פעמים בחז”ל[קיב] שלשרוף היינו לאכול. זהו גם הסבר יפה לתופעה הנ”ל מהמסורה שההתבוננות בלשה”ק מתחילה משרש אכילה – כמו שהיסוד הראשון בארבעת היסודות הוא יסוד האש. בחז”ל יש “אש אוכלת” ו”אש שותה”, רמז מובהק שאש היא ר”ת אכילה שתיה, כמבואר אצלנו ב”סוד הוי’ ליראיו” שער “שש אשות הן”. נקרא בפנים:] ואפ”ל שזהו בחי’ אור וחיות וכח [מכניס כאן עוד שלישיות עיקריות וחשובות בדא”ח. כאן ג הבחינות אור חיות כח כוללות את כל ארבע המדרגות הנ”ל הנ”ל בסוד האוכל, כי במלה חיות-חיים כולל גם את דרגת הבטול, השביעה מהראיה של האוכל, וגם את הפגם, הטעם שעל ידי לעיסת האוכל, גם המוחין דתהו וגם את הכתר דתהו, בעוד “אור” הוא עקודים ו”כח” המדות דתהו, המלכים שמתו.] שבכל הנבראים ובחי’ כח הוא חיות המדות [דתהו] שמלובש בהם [הכח שלך הוא מה שמקבלים מהמלכים דתהו שמתו. כנראה גם “כי הוא הנתן לך כח לעשות חיל”[קיג].] ובחי’ חיות [“חיל” כולל גם כח וגם חיות, כמו “בן איש חי” (קרי)-“בן איש חיל” (כתיב)[קיד].] הוא שפע החו”ב וכתר [גם השביעה מהראיה וגם הטעם שעל ידי הלעיסה.] הנמשך בהם כו’ מבחי’ עולם העקודים ואור הוא חיות שמן עולם העקודים שבכל הנבראים כו’ ובמאכלים הוא טעם הנרגש לחיך תומ”י כנ”ל

אורעקודיםטעם המורגש לחיך מיד

חיותכח”ב דנקודיםהשביעה מהראיה (חו”ב) וטעם המורגש בלעיסה (כתר)

כחז”ת דנקודיםכח שמקבלים מהמאכל

ההגהה הראשונה של רבי נתן שפירא לשער העקודים באוצרות חיים היא שעקודים-נקודים-ברודים הם כנגד אברהם-יצחק-יעקב, ובמאמר כאן עיקר הכוונה הוא להתקשר לעקודים, לאברהם. איך הוא פרסם אלקות? על ידי אוכל. יצחק אהב אוכל, שם הרגיש את העולם הבא שלו, “ואכל מכל”, אבל אצל אברהם יותר מזה – המצוה המיוחדת שלו (ה”זהיר טפי” שלו) היתה הכנסת אורחים והאכלתם, דרך זה פרסם אלקות, “ויטע אשל”[קטו] ואחרי שאכלו ושתו אמר להם “וכי משלי אכלתם וכו'”[קטז], “ויקרא שם בשם הוי’ אל עולם”קיד, “חסד אל”[קיז], “אל הוי’ ויאר לנו”[קיח]. בכלל אברהם הוא אור – עד אליו העולם היה מגשש באפלה, ועליו נאמר “ויאמר אלהים ויהי אור ויהי אור”[קיט].

יתכן שהקבלת העולמות לאבות עשויה להסביר גם את הצ”ע שמשאיר בסוף. מסביר יפה את מה שהוא כותב – שהאור הוא מעולם העקודים, היינו שהאור הוא אברהם. עקודים רומז לעקדה, לעקדת יצחק, אבל הפשט הוא שאברהם מאמץ את מדת יצחק – “עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה”[קכ] – הם מתחלפים וגם יצחק עולה בסוד העקודים במה שפשט את צווארו על גבי המזבח באהבה רבה ועצומה, מדת אברהם אביו. מתקשר גם לענין של “אלהי אברהם”, שהוא העיקר, כפי שלמדנו במאמר השובבי”ם[קכא] – מסביר מאד יפה מה שכותב כאן.

[מוסיף חידוש:] והוא נמשך ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים שהוא המזלות שהם שרשים הרוחני’ ואורו’ הפנימי’ המלובשים בבחי’ כלי העקודים הנק’ שמים כנ”ל וד”ל וזהו [הפסוק שמביא בפנים המאמר:] ונוגה לאש תהי’ כנ”ל וד”ל.

עקודים–נקודים–ברודים – אור–מים–רקיע

וזהו ג”כ יחוד אמ”ר הנ”ל כי שרש כל הנשמות עבמחה”ק שהוא בחי’ עולם העקודים או א”ק [בדרך כלל מחשבה הקדומה היא “מחשבה הקדומה דא”ק”, אבל היות שעקודים במדה מסוימת נחשב מחובר לא”ק – נקודים כבר יצא מא”ק ועקודים הם “מטי ולא מטי”[קכב] (יוצא מהפה דא”ק ושוב נכנס בחזרה כו’). גם נקודה שלא דברנו – שכל הסוד של עקודים הוא “מטי ולא מטי”, שייך לכאן, יוצא וחוזר פנימה, כל הזמן ב”רצוא ושוב” מלמעלה למטה. נקודת ה’אין’ מתגלה ומתעלמת, כמו ברק, לכן גם נחשבת בדרגת המחשבה הקדומה דא”ק.] כנ”ל וכאשר נתעורר שרש זה לבוא לידי גילוי נק’ אור וכאשר מתלבש בעולם הנקודים נק’ מים [זהו חידוש, כי רוצה להסביר כאן סוד אור-מים-רקיע.] וכאשר מתלבש בעולם התיקון נק’ רקיע [וכך ה’ ברא את העולם בעשרה מאמרות, אור-מים-רקיע, הכל מרוכז בשני הימים הראשונים של מעשה בראשית.],

[חותם בסיום יחודי, כנ”ל:] וענין זה אינו מובן אצלי עדיין בשלימות עד יערה עלינו רוח ממרום כ”ז נלע”ד בדא”פ כו’ וד”ל) [אולי לא ראה את ההגהה הנ”ל לאוצרות חיים שעקודים-נקודים-ברודים הם כנגד האבות. אם אברהם הוא האור, יצחק צריך להיות מים ויעקב רקיע. רקיע–יעקב מתחלפים ב-איק–בכר, חילוף של ב–ר.]

עקודיםאוראברהם

נקודיםמיםיצחק

ברודיםרקיעיעקב

יש ה אותיות מנצפ”ך כנגד חמש גאולות[קכג] – גאולת אברהם-יצחק-יעקב-מצרים-משיח. זהו נושא שלגמרי מתחבר כאן, בכמה וכמה אופנים. גאולת אברהם היא ך סופית – “לך לך“[קכד]. גאולת יצחק היא מם, “מצאנו מים“[קכה] (ועוד פסוקים[קכו]) – גאולה של מים. “הצילני נא”[קכז] – נן – היא גאולת יעקב. גאולת מצרים היא “פקד פקדתי”[קכח], כפי שלמדנו במאמר שובבי”ם. גאולת משיח היא “צמח צדיק”[קכט], ה-צ של שבט. צ עולה גם מים, סימן שיש קשר מיוחד בין גאולה ה”צמח צדיק” – צמח צדק, שעולה מנחם מענדל, מתחיל מ“מ – לגאולת יצחק.

ארבע אותיות סופיות הן ארוכות וה-ם היא היחידה הסתומה – סוד ה-ם של הצלם, שהוזכר בדברות המגיד, שתכף נחזור אליו. לפי זה, כל עולם התהו שנשבר הוא עולם של מים. איך יודעים? כי באמת בהתחלה היה “מים במים”[קל], “וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים”[קלא] – עוד לפני שיש תיקון, “והארץ היתה תהו ובהו”, היה מים. יש משהו מאד תוהי במים – עושים למים תיקון בשלבים.

הוא עצמו – לא כותב בפירוש, אבל רוצה להקביל את שלישית אור-מים-רקיע לאור-חיות-כח (אך אין ההקבלה מכוונת לגמרי כמו שיתבאר). אור הוא אור, החיות הולכת יחד עם מים והכח יחד עם רקיע. חיות עם מים – “מים חיים”. אבל חילק את החיות לשתי מדרגות – חו”ב דתהו וכתר דתהו – יחסית שתי בחינות מים, כמו “מים עליונים” ו”מים תחתונים”, רק שבהתחלה הכל היה מים, עוד לא התחלק, לפני הרקיע (שמחלק את המים).

אמרנו שכל הפירושים כאן יותר גבוהים מהכתוב בדרך כלל בקבלה. בקבלה, אור-מים-רקיע היינו כתר-חכמה-בינה, המשכת הזרע. הזרע בכתר, ברצון, הוא אור פשוט. כשנמשך לאבא-חכמה הופך להיות מים, זרע האב. כשנכנס לאמא, לרחם האם, הופך להיות רקיע-העובר. כאן עושה מזה שלשה עולמות – כלומר שעקודים הוא כתר, נקודים חכמה וברודים בינה. המים בעצם כוללים כאן לא רק כתר וחו”ב דתהו, אלא את כל עולם התהו – לא מקביל בדיוק לאור-חיות-כח דלעיל. רקיע הוא עולם התיקון – יעקב, בעל עולם התיקון. כל התהו כאן הוא מים, כנגד יצחק. לפי הפירוש הפשוט המים היינו חכמה, אבל לפי המתפרש כאן הם עולם התהו, עולם הנקודים שנשבר. בז”ת דנקודים היתה מיתה ומה שכתוב “ימותו ולא בחכמה [מים, שכנגד עולם הנקודים]”[קלב] היינו שבכח”ב דנקודים לא היתה מיתה אלא בטול לפגם כנ”ל.

השאלה כאן היא איפה האין נמצא. יש “והחכמה מאין תמצא” שהיינו כתר-עליון, ויש אין שהוא הכתר של החכמה. בדרך כלל עולם הנקודים הוא שם סג, אמא, ו-עב הוא עקודים. מפורש בעץ חיים[קלג] שעקודים הוא עב, נקודים סג וברודים שם מה (שבא לתקן שם בן, אליו נפל סג). אבל אפשר גם לומר כנ”ל שהחכמה היא עולם הנקודים – כי ה-י של שם הוי’ הוא נקודה – כמו שלפעמים הטעמים בחכמה והנקודות בבינה אבל לפעמים הטעמים בכתר והנקודות בחכמה כנ”ל (שער שלם בע”ח, ומוסבר אצלנו בחסדי דוד). אז עולם התיקון בבינה. כתוב “החכמה תחיה”[קלד] – גם בפסולת של מיתת המלכים יש חיות כנ”ל, חיות שנקראת מיתה. וממילא אפשר לפרש “ימותו ולא בחכמה” הנ”ל גם בז”ת דנקודים שמתו, שאף על פי שנשברו ומתו (וגם נקברו בעולמות התחתונים בי”ע כמבואר בע”ח) עדיין יש בהם חיות (סוד קיסטא דחיותא, הבל דגרמי), לא מתו לגמרי. אם מלכי התהו לא מתו לגמרי ק”ו שצדיקים לא מתים. ה’צדיקים’ של עולם התהו (צ = מלך כנ”ל) מתים וחיים בו זמנית (היינו מה שעולם התהו = “וימלך וימת“, בו זמנית). יתכן שזה הדבר שלא כל כך מובן לר’ הלל, שמים, בחינת חיים, היינו יצחק, עולם הנקודים (הוא הסביר ששמים היינו עקודים, ואף על פי ששמים הם “שם מים”, המים ירדו מהשמים, מעולם העקודים לעולם הנקודים, עולם התהו שנשבר. גם המן=מים ירד מן השמים – “הנני ממטיר לכם לחם מן השמים” – אך לא בדרך של נפילה ושבירה). מה שהסביר קודם שאפילו במיתה יש חיות יכול להיות מפתח ליישב.]]

דור המדבר

ודור המדבר לכן שאלו היש ה’ בקרבינו אם אין כלומר אם יש בתוכו היש [שהוא החיות מעולם הנקודים כנ”ל] או האין [שהוא בחי’ החיות מעולם העקודים כנ”ל], אמנם המרגלים מש”א וזה פריו כו’ כי הפרי הי’ קטן לפי דורם שהם מעולם יותר גבוה [אפ”ל ע”ד המבו’ בכתבי החסידות שהיו מבחי’ לאה [מזכיר זאת כאן לראשונה – כבר צטטנו קודם.] עולם המח’ ואפשר לכן קיבלו החיות מעולם העקודים ולא רצו להשפיל א”ע לקבל חיות מלחם דא”י שהוא בחי’ לחם מן הארץ], אמנם משה רצה לתקן זה ולא עלתה בידו כי השי”ת אמר שלח לך לדעתך אמנם דעה”ע לא הי’ בזה כ”א דעה”ת והסכמה עליונה לא הי’ (וזהו סוד כי אל דעות הוי’) [נלע”ד כי אם הי’ הסכמה מדעה עליונה בזה ושרש ד”ע הוא למעלה מהשתל’ דעקודים נקודים [יש משהו יותר גבוה גם מאברהם ויצחק, השכינה שמעליהם, הרי “האבות הן הן המרכבה” לשכינה.] הי’ פועל שיתגלה האור [של אברהם, של העקודים.] למטה בא”י [השייכת ליצחק, “גור בארץ”[קלה].] כמו למעלה בעקודים והי’ מספיק להם החיות הנ”ל כו’ וד”ל]

וזהו דוה”מ אין להם חלק לעוה”ב [שהוא בחי’ תוס’ אורות הנמשכים מעולם הנקודים לעולם התיקון שנק’ עוה”ב מפני שנמשך תמיד] אמנם בעולם היותר גבוה לע”ל יש להם חלק [כי לע”ל הם אורות הנמשכים מעולם העקודים זה נמשך בהם כי היו מאוכלי מן כו’ וד”ל] ואשר נכנסו לא”י נאמר ואתם הדבקי’ בה”א חיים כולכם היום [משא”כ דוה”מ מקבלים בחי’ אור ולא בחי’ חיות כנ”ל [מדייק ההבדל שהוזכר קודם.]]

אמנם לע”ל יתוקן שגם דוהמ”ד יוכלו ליכנס לתוכה כנאמר ואכלתם אכול שיאכלו האכול בעצמו ולא המאכל [והיינו מפני שיתגלה ד”ע לפעול גילוי האורו’ דעקודים בא”י הגשמי [כמו התוספת של דברות המגיד הנ”ל.] ולכן ישבעו במורגש כי האורות יהיו נמשכים בבחי’ הראי’ דחכ’ כמאמר הנה אלקינו זה כ”א מראה באצבעו [ואומר ‘זה’.] ולכן ישבעו במורגש כי הראי’ תמשיך האור בתוך פנימי’ הכלי כו’ וד”ל [לעיל הסביר שהשביעה מראית המאכל הגשמי היא מחו”ב דתהו. כאן הראיה היא מחכמה דעקודים, וד”ל.]] והוא לחם של המלאכים וזהו גורם ללמוד תו’ כי לא נתנה תו’ אלא לאוכלי מן והללתם לה’ אלקיכם והם אמרו בלתי אל המן עינינו דהיינו לחכמים הנק’ עיני העדה טוב המן ולא ליתר האנשים,

ירידת הטל – קדימת האתערותא דלעילא

והנה אוכל הרוחני הוא האין עליו נאמר למעני למעני כו’ [פי’ הדברים נלע”ד בדא”פ כי הנה האורות הנמשכים מעולם העקודים הוא בחי’ טל השמים [מושג חדש, שלא הזכיר עד כה.] והוא נגלה בבחי’ אור פשוט בלתי התחלקות הגם שבפנימיות יש אורות מחולקים והיינו כמו במקורו כנ”ל, וכ”ה המן שנמשך מן הטל כידוע כו’ [גימטריא מאד יפה: הוא אומר שהמן הוא אוכל שנמשך מן הטל – אכל–טל שוה מן, בדיוק כפי שכתוב כאן. ועוד גימטריא: טל–מן = 129, “הוי‘ הוא האלהים“. למעלה ראינו ששלש הדרגות של לחם, “לחם מן השמים” “לחם הפנים” “לחם מן הארץ” = 1290, היינו י”פ טל–מן. לעתיד לבא, סוד המן כנ”ל, כאשר יתגלה לעין כל כי “הוי’ הוא האלהים” ואין עוד אז כל דרגות הלחם תהיינה בבחינת טל–מן. הרי לחם = טל–טל = ג”פ הוי‘, שם בן יב אותיות היוצא מברכת כהנים: “יברכך הוי‘ וישמרך. יאר הוי‘ פניו אליך ויחנך. ישא הוי‘ פניו אליך וישם לך שלום”.] ובחי’ זאת מתגלית תמיד בלי מעה”ת כידוע דטל לא מעצר כו’ [טל בחסידות הוא אתערותא דלעילא בלי אתערותא דלתתא – זהו ההבדל בין טל וגשם/מטר. גשם הוא ע”י אתערותא דלתתא וטל בלי. הוא אומר שמדרגת העקודים מתגלה תמיד, בלי התעוררות ממעשה התחתונים.]

וזהו למעני למעני מצד חפץ חסד הראשון הגם שאין אתדל”ת כמו בתחלת ההשתל’ [המדרגה של “תחלת ההשתלשלות”, שמתייחס בפשטות לממד הזמן, קיים תמיד בעולם העקודים, לכן כל הזמן יש המשכה ממנו. תמיד מסבירים פשט שאתערותא דלעילא בלי אתערותא דלתתא היה חד-פעמי (“כד סליק ברעותיה למברי עלמא”), ועכשיו באתערותא דלתתא תליא מילתא, “באתערותא דלתתא אתערותא דלעילא”. כאן אומר לא ככה – יש בגשמיות טל, ויש ודאי מקבילה ברוחניות. מה שהיה בתחלת הבריאה עדיין נמצא.] ולכן הוא ג”כ לחם המלאכים שאין להם אתדל”ת [הם נקראו “עומדים”, עומדים במדרגה אחת ללא התקדמות אמתית שנעשה על ידי אתערותא דלתתא, סוד “משנה מקום [אתערותא דלתתא] משנה מזל [אתערותא דלעילא]”.],

והנה בחי’ טל הנ”ל נותן כח ועוז לעורר באתדל”ת שהוא לימוד התורה והמצות וזהו לא נתנה תורה אלא לאוכלי מן [תורה היא הכח לעורר מלמטה, על ידי לימוד תורה – כמו שכתוב במתן תורה שעליונים ירדו למטה ותחתונים עלו למעלה[קלו] – היכולת לחבר עליון ותחתון ע”י קיום מצוות. אבל קודם צריך להיות המשכה מלמעלה בלבד, טל.] שנמשך בהם ע”י המן כח ועוז לעורר באתדל”ת שהו”ע נתינת התו’ כו’ [קודם צריך מן ואחר כך נתינת התורה.] וד”ל ולכן גם אז [בתחלה, כשה’ נתן תורה.] נאמר [בפרשת בשלח, קודם מתן תורה.] הנני ממטיר קודם מ”ת ואמר [שייך לתורה שלמדנו באור החיים:] למען אנסנו הילך בתורתי כו’ וד”ל [כלומר, נתינת המן היא בשביל להמשיך את הכח והעוז לעורר באתערותא דלתתא, בחירה חפשית – כפי שהסברנו – שבכל אופן תלוי באדם. המן הוא הקדמה לתורה, ולכן הקדמה ל”אנסנו הילך בתורתי”.]].

“למעני למעני אעשה“

כל הקטע הזה נגמר ב”למעני למעני אעשה”. השאלה אם בכתב היד הזה יש באמת איזה סדר של אמירת המגיד. יפה שהקטע הראשון בפרשת בשלח בדברות המגיד על “למעני למעני אעשה”, ומשמע הפוך:

מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו. פירוש כי השי”ת לפעמים עושה נס בשביל עצמו [לפרסם את עצמו.], למעני למעני אעשה [שקודם אמר שזו המשכה מעקודים.], ופעמים עושה בשביל צדיק [בזכותו.], והנה ישראל שבאותו הדור ידוע שאינן ראוים לאותו נס, שלא היה להם זכות [כמו שלמדנו בשובבי”ם, “רק רע כל היום”[קלז], יודעים את מצבנו.], וצעקו לה’ שיעשה למענו למען פרסום גדולתו ואלהותו יתברך, ואמר השי”ת מה תצעק אלי, דהיינו צעקתך שהיא שאעשה למעני, דבר אל בני ישראל ויסעו, [אתם באמת ‘על הפנים’, “רק רע כל היום”, אבל יש לכם זכות:] בזכות אברהם [פלא, אצלנו אמרנו שעקודים היינו אברהם, ומשם חסד חנם, ללא התעוררות מלמטה – אבל יחסית לה’ עצמו זו זכות של ישראל, שיש לנו כזה אבא.] כמו שנאמר במדרש כי באברהם נאמר וישכם אברהם בבקר, וכאן נאמר לפנות בקר, אם כן אין להם אלא ליסע, כי הגם שאין להם זכות מפאת עצמן, יש להם זכות אברהם אביהם, ואינם צריכים לצעוק שאעשה למעני [זהו מדרש נחמד, כי לפעמים כתוב שזכות אבות תמה[קלח] אך ברית אבות לא תמה[קלט], או שלא נשאר כלום (הפשט) – אבל כאן כתוב שמספיק אברהם. מתחבר לכל מה שלמדנו בשובבי”ם – מאד כדאי להיות קשור לאברהם אבינו, “וישכם אברהם בבקר”[קמ].].

לכאורה סותר משהו אחר, שכתוב “מה תצעק אלי…”, “הוי’ ילחם לכם ואתם תחרִשון”[קמא], “בעתיקא תליא מילתא”[קמב] – זה לכאורה “למעני למעני אעשה”[קמג]. למה כותב כאן שזה אברהם (כפי המדרש)? איך הולך יחד עם הזהר? כי “עתיקא” בהחלט יכול להיות כמו שמסביר את עולם העקודים. אם האור של אור-מים-רקיע היינו הכתר, עתיקא. אברהם הוא בחינת עתיקא, האבא הראשון. “למעני למעני אעשה” עולה ביאת המשיח (776), כמבואר בשער “ביאת המשיח” בסוד ה’ ליראיו. אברהם זכה לארבע מאות עלמין דכסופין (אתערותא דלעילא ללא אתערותא דלתתא), “ארבע מאות שקל כסף”, סוד “למעני למעני [אעשה]”.

“מה תצעק אלי” “הוי’ ילחם לכם וגו'” נאמר לפני קריעת ים סוף, עוד לפני ירידת המן. הקשר של פרשת בשלח ללחם מתחיל מ”הוי’ ילחם לכם ואתם תחרשון” – ה’ יתן לכם לחם, מן, אבל אתם צריכים לחרוש, כווארט הידוע של רבי מאיר מפרימישלאן. כשאדם שותק הוא חורש חריצים במח שלו – שותק עם התבוננות. כמו האותיות שהסביר רבי הלל, מחשבות שעושות כלים לכוכבים. יש כאן “למעני” ולא “למעני”, אברהם אבינו ורבי מאיר מפרימישלאן (אברהם אבינו רבי מאיר = 780, טל במשולש, י”פ לחם) – כולם יחד..