רפואה

מכון גל עיני

קטע משיעור בהקדמת הספר סוד ה’ ליראיו המנתח מערכות שונות בעולם ובזמן ובגוף האדם מזהה את ארבע המערכות: עמות-בשר-גידים (דם)-עור. הארבע מוקבלות לארבע אותיות שם הוי’:

שם הוי’ – יסוד כל התבוננות

עצרנו אתמול באמצע פרק ט, ודברנו על שני סוגי מערכות: מערכות רחבות ומערכות קטנות של ערכים. בכל מערכת – אם היא מערכת משוכללת, פרצוף אחד – חייב להיות שהחוט המחבר את הפרצוף הוא שם הוי’.

דברנו באריכות על הדוגמה של סדר הדורות. אפשר לקחת הרבה דורות, של כל תקופת התנ”ך, ולראות בהם שלמות שם הוי’ כפרצוף אחד. אפשר גם לקחת איש אחד ולראות גם בו את השלמות של שם הוי’, וכך הלאה. בכל פרט, במדה והמערכת של המושגים היא דבר שלם, צריך להתבונן עד שמשיגים שיש בו צורה יסודית של שם הוי’. אם מה שיצא אינו דבר שלם זה סימן לכך שאני בהתבוננות שלי לא תפסתי את כל גווני הפרטים שיש בו, ועל כן איני משיג את הדבר נכון. זהו שרש ההתבוננות. ככל שאדם רואה את הצורה היסודית של שם הוי’, בכל מיני משלים ודוגמאות, כך הוא נכנס יותר ויותר פנימה אל הסוד של שם הוי’, שהוא משהו מופשט לגמרי. לא שהכוונה היא שאדם יאסוף עוד ועוד דוגמאות של משלים ומערכות הבנויים על שם הוי’, אלא שכל משל ודוגמה נוספים מכניסים אותו פנימה, אל אמיתת הסוד של שם הוי’. לכן צריך להתבונן ברבוי אופנים שונים, כאשר החוט המקשר את כל המערכות הוא הסוד של שם הוי’. “זה השער להוי'”[שיג].

מערכות קטנות ומערכות רחבות (‘זעיר אנפין’ ו’אריך אנפין’)

הסברנו, שמערכת גדולה בקבלה היא כמו כל העולמות ביחד. אם נסתכל על כל העולמות יחד נראה גם בהם מערכת כללית ומערכת פרטית. אפשר לחשוב שארבעת העולמות – אצילות, בריאה, יצירה, עשיה – הם המערכת הכי רחבה, אבל באמת זה לא נכון. אלו רק העולמות הפרטיים, ויש למעלה מהם ארבע מדרגות של ‘אדם’, הנקראים אבי”ע דכללות: ‘אדם דאצילות’ הוא אור אין סוף שלפני הצמצום, ‘אדם דבריאה’ הוא אדם קדמון, ‘אדם דיצירה’ הוא הכתר של האצילות, ואילו ‘אדם דעשיה’ הוא עולם האצילות בעצמו[שיד].

כל הארבעה האלו יוצרים מערכת כנגד ארבע אותיות שם הוי’, וזו כבר מערכת הרבה יותר גדולה של שם הוי’. זו דוגמה. אפשר גם לעשות מערכת של שם הוי’ מריש כל דרגין, מעצמות ה’, עד הנקודה האחרונה של מעשה בראשית, והכל יהיה שם הוי’ אחד. יש שם הוי’ בכל פרט ופרט, עד הפרט הכי קטן.

אמרנו, שכאשר ההתבוננות מרחיקה לכת, כאשר היא רוצה לסקור בסקירה אחת הרבה ולהבין הכל על פי שם הוי’, היא נקראת ‘אריך אנפין’, ואילו התבוננות שמרחיבה פרט מסוים נקראת ‘זעיר אנפין’. המושגים המקבילים לכך במדע הם מיקרו-קוסמוס ומאקרו-קוסמוס. יש את החלל הגדול ויש את מה שמתרחש בתוך האטום, וכך היא גם החלוקה בין המדענים – יש מדענים שמתעסקים במערכות גדולות ויש מדענים שחוקרים את האטום ומתעסקים בדבר הכי קטן. ההתעסקות שרוצה לתפוס הרבה היא בחינת ‘אריך אנפין’, וכמו שיש את התופעה הזו בחול יש אותה גם בקדש.

מה זה ‘לתפוס’ בקדש? זה לא סתם לתפוס כמו שחוקרים את החלל. כל זמן שהחוקרים לא ראו את הסוד של שם הוי’ בתוך המערכת, איך הוא זה שמחבר את הכל יחד – לא ראו אור מימיהם. הם ראו רק עצמים של גוף. ברגע שרואים איך בכל הדבר הגדול הזה יש שם הוי’ אחד שמחבר את הכל מתחילים באמת לראות משהו.

מערכות של “השתלשלות” ומערכות של “התלבשות”

גם התבוננות על פי שם הוי’ יכולה להיות במישור ויכולה להיות בעומק. כמובן, הרבה יותר חשוב לראות איך סוד שם הוי’ חודר לעומק מאשר איך שהוא במרחב. לדוגמה נקח את מערכת הכוכבים, את הגלגלים[שטו]: נאמר ש’גלגל היומי’ שמעל לכל הכוכבים הוא כנגד האות י שבשם, ו’גלגל המזלות’ הוא כנגד האות ה עילאה, כוכבי הלכת הרגילים יהיו כנגד האות ו שבשם ואילו כדור הארץ כנגד האות ה תתאה, כך:

זו התבוננות נכונה על פי סוד. כאן בנינו מערכת נכונה של שם הוי’ בחלל, אבל זו רק מערכת של מרחב. אין בה שום עומק, רק מעלה ומטה.

נקח דוגמה נוספת: אם אני מתבונן באצבע, אז כתוב[שטז] שהעור שלה הוא כנגד האות ה תתאה, והבשר הוא כנגד האות ו שבשם, גידי הדם הם כנגד האות ה עילאה ואילו העצם היא כנגד האות י שבשם, כך:

זו דוגמה יותר טובה, למרות שגם היא רק דוגמה גשמית, ואפשר לראותה בכל אבר ואבר בגוף. זו דוגמא לשם הוי’ בעומק. אם אפשר היה להבחין גם בתוך החלל הגשמי שלנו בממדים של עומק היתה ההתבוננות הרבה יותר פנימית. בכל זאת, גם הדוגמה הראשונה שהבאנו היא כנגד שם הוי’. במקום לקרוא לה, כמו קודם, בשם התבוננות של שטח נקרא לה שם הוי’ של ‘השתלשלות’. ‘השתשלשות’ מתארת איך שם הוי’ משתלשל ממדרגה למדרגה, וזהו תאור יותר חיצוני. הדוגמה השניה שהבאנו, איך דבר אחד נמצא בתוך השני, זהו שם הוי’ של ‘התלבשות’. כל הקבלה של האריז”ל היא ה’התלבשות’ של שם הוי’, לא ה’השתלשלות’ שלו.

אלו שתי דוגמאות פיזיות – של ‘השתלשלות’ ושל ‘התלבשות’ – למה שלמדנו בסוף הפרק הקודם (פרק ח), שבסוד שם הוי’ יש את כל סודות ה’השתלשלות’ וכל סודות ה’התלבשות’. הסברנו שם, שלפי האריז”ל ‘השתלשלות’ היא ‘מעשה בראשית’ ואילו ‘התלבשות’ היא ‘מעשה מרכבה’, ושיש עוד ממד יותר עמוק – שם הוי’ של ‘השראה’. זהו גלוי בתוך אותו הדבר ממש, עד שכמעט אי אפשר לומר את זה – דבר שורה בתוך דבר והכל בהשראה אחת גמורה. זה הגלוי של הבעל שם טוב, של תורת החסידות.

בממד ה’השראה’ מתגלה כבר אחדות גמורה. ב’השתלשלות’ כל דבר עומד לעצמו, אלא שהוא יוצא מן השני בדרך של ‘עילה ועלול’. זה כמו שכתוב על הגוים, להבדיל, שהם עובדים לה’ כ”אלהא דאלהייא”[שיז], האלקים של האלקים, האלקים של הכוכבים והמזלות לאחר שהם כבר השתלשלו. כך זה בטבעות – הטבעת התחתונה מאד רחוקה מן הטבעת העליונה, אפילו שכל שתי טבעות מתחברות. ב’התלבשות’ אחד מחיה את השני ואז החיים חודרים מהאחד לשני. לכן הדוגמה שהבאתי מן האצבע אינה דוגמה אמיתית וטובה ל’התלבשות’, כי למרות שכל מדרגה בה היא פנימית לשניה, בכל זאת היא יכולה לעמוד גם בפני עצמה. אם אלו ארבעה דברים שונים היחס ביניהם הוא עוד הפעם יחס של ‘השתלשלות’, לא של עומק אמיתי. זהו רק עומק פיזי. בשביל שיהיה עומק אמיתי צריך שתהיה חיוּת מאחד לשני. ‘השתלשלות’ היא כח ואנרגיה משלשלים, אבל חיות מתלבשת. זהו הבדל בין ‘כח’ לבין ‘חיות’. אנרגיה במדע אינה חיות, היא כח, ולכן כל המדע יכול לתפוס רק ממד של ‘השתלשלות’, איך כוחות משתלשלים אחד מן השני, אבל מה זה חי באמת – הם לא יודעים בכלל [היו רוצים לדעת אבל לא יודעים]. דבר חי באמת שייך לשם הוי’ – “ואתה מחיה את כֻּלם”[שיח] – והוא השם ששייך לנו, עם ישראל. כח, לעומת זאת, שייך לשם אלקים והוא השם של הטבע – אלהים עולה הטבע[שיט].

מערכות של “השראה”

ניתן דוגמה למערכת שכנגד שם הוי’ של ‘השראה’. עצמות מהות מציאות כנגד כתר-חכמה-בינה, ואילו תפארת-מלכות הם כמו איכות וכמות. זהו שם הוי’ שיש בתוך כל דבר, כך:

זהו מבנה מאד עיקרי ויסודי של שם הוי’, ששייך לכל דבר ודבר. הבטוי בחסידות הוא תמיד ‘עצמות ומהות’ – הם הולכים ביחד, כמו האות י והקוץ שעל גבה. ה-י בעצמה היא המהות, היא החכמה של כח מה, ואילו הכתר הוא כמו העצם של הדבר, העצמות שלו. העצמות היינו ה’אנכי’ וה’אני’ האמיתי של הדבר. המהות שלו היא מה שאפשר לפנות אליו כ’אתה’, מה שאתה מתקשר אליו כשאתה פונה אליו לנוכח. כאשר אתה אומר ‘אתה’ אתה פונה ומתיחס אל המהות, אל הפנימיות, בתור ‘אתה’, ואילו המציאות שלו היא מה שחושבים עליו כעל ‘הוא’, בגוף שלישי – אותו אפשר לנתח במעבדה. זו הדרך החשובה ביותר כדי להבין את המושגים ‘עצמות-מהות-מציאות’.

‘עצמות’ אי אפשר לתפוס בכלל כי היא הדבר בעצמו. מתי כן אפשר להתיחס אל העצמות? רק אם אתה הוא בעצמו. רק יהודי יכול להתיחס אל עצמות ה’ כי יהודי הוא חלק מה’. על כך כתוב “כל עצם בלתי מתחלק”[שכ]. כאשר יהודי מתקשר לעצמות ה’ הוא רק מגלה משהו קיים, הוא מגלה שהוא חלק ממנו. זהו הסוד של מה שכתוב שיהודי הוא “חלק אלוה ממעל ממש”[שכא]. באמת, כמו שהאות י והקוץ שלה נכתבים יחד, כך כדי להגיע אל העצמות, אל ה’אנכי’, צריך לפנות אל ה’אתה’ בתפלה. כאשר יהודי אומר לה’ בתפלה ‘אתה’[שכב] הוא יכול להגיע להרגשת ה’אנכי’, לעלות בסוד הקוץ אל העצמות. חכמה נקראת ‘ראית המהות’. זו ראיה לנוכח ואם אתה בעצמך חלק מן העצמות ואז דרך ה’מהות’ אתה מגיע אל ה’עצמות’ [כמו שהסברנו בפרק ח, הקוץ אינו הכתר, אינו העצמות, אלא רק רמז אליו].

על ‘ראית המהות’ כתוב בזהר “בעין השכל דבלבך את חזי כולא”[שכג]. כך אומר רשב”י למשה רבינו, ‘רעיא מהימנא’: בעיניים לא ראית את ה’, כמו שכתוב “וראית את אחֹרי ופני לא יראו”[שכד], אבל בעין השכל שבלבך כן ראית. רשב”י מנחם את משה רבינו, אשר קבל בפניו על כך שלא זכה לראות את הפנים של ה’. הוא מנחם אותו שלא ידאג, שאף שלא ראה בעיניים – ראה בלב את הכל. לעתיד לבוא תהיה הראיה גם בעיניים ממש, כמו שכתוב “כי עין בעין יראו בשוב הוי’ ציון”[שכה].

באמת כתוב “לית מחשבה תפיסא ביה כלל, כי אם ברעותא דלבא”[שכו], שעל ידי הכח של תורה ומצות מתקשרים לעצמות ה’[שכז]. זה כל הגלוי של החסידות, שהנשמה היא “חלק אלוה ממעל ממש” וש”עצם אינו מתחלק”, וממילא “כאשר אתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו”[שכח]. לכן כתוב, שהגלוי הכי גדול הוא הגלוי של ה’יחידה’ שבנפש – “יחידה ליחדך”[שכט]. זו ההתקשרות לעצמות ממש, שהוא וה’ הם אותו הדבר.

נחזור לענין: המבנה של שם הוי’ שאמרנו כעת הוא שם הוי’ של ‘השראה’ – מערכת שאי אפשר לחלק בין פרטיה בכלל. הכל יחד בהשראה, אתה לא יכול לומר שיש כאן שכבות שמתלבשות אחת בתוך השניה. שוב, אמרנו שיש שם הוי’ של ‘השתלשלות’, כמו מערכת הגלגלים בשמים, ויש שם הוי’ של ‘התלבשות’, כמו בגוף האדם. הסברנו, שאם זו רק מערכת שם הוי’ של ‘התלבשות’ בגוף, יש בה עדיין דמיון למערכת של ‘השתלשלות’. זה נכון רק בלי לדעת שהמח של העצם הוא זה שמהווה את תאי הדם והוא מקור החיוניות שיש בדם [כמו שיודעים היום במדע]. אם כבר יודעים את זה – זו כבר ממש מערכת של ‘התלבשות’. זה לא סתם שהעצם נמצאת בתוך הגידים, אלא יש קשר חיוני בין העצם ובין הדם – הדם מחיה את הבשר והבשר מתלבש בתוך העור. אם אנחנו תופסים נכון את האחדות של החיות שיש בין חלקי האברים – זו כבר ‘התלבשות’, ולא רק ‘השתלשלות’ של אנרגיה. לעומת זאת, הדוגמה האחרונה שהבאנו – עצמות, מהות, מציאות, איכות, כמות – היא דוגמה של ‘השראה’. יש בתוך דבר אחד את כולם, באותו מקום ובאותו הזמן, בלי שום יכולת לחלק ולזהות שכבות בכלל, ובכל זאת אפשר לזהות בו שם הוי’.

אתה יכול לחלק באצבע בין העור ובין הבשר, אבל אתה לא יכול לחלק בין המהות שלה ובין המציאות שלה. שניהם שורים – באותו זמן ובאותו מקום – ביחד לגמרי, ובכל זאת יש בה ‘עצמות’ ויש בה ‘מהות’ ו’מציאות’ וכו’.

היחס בין מערכות רחבות וקטנות – האדם והיקום

כאשר אדם תופס מערכת רחבה מאד של שם הוי’ זו תפיסה בבחינת ‘אריך אנפין’, ואילו כאשר הוא תופס מערכת מצומצמת זו תפיסה בבחינת ‘זעיר אנפין’. הסברנו בשעור הקודם שזעיר אנפין הוא ‘איש’, ואיש הוא פרט. הוא נקרא בקבלה[של] ‘אדם העליון’, אבל אריך אנפין לעומתו הוא כמו כל היקום. כך הוא היחס בעולם האצילות, למשל[שלא]. פרצוף אריך אנפין עובר דרך כל עולם האצילות, מראשו ועד סופו – הוא תופס את כל העולם. לעומתו, פרצוף זעיר אנפין בעולם האצילות הוא כמו אדם שחי בתוך העולם. בתוך העולם של אריך אנפין יש פרט אחד, אדם אחד, שקוראים לו זעיר אנפין. לכן כתוב[שלב], שהאדם התחתון הוא כמו העולם הגדול. זהו אותו היחס שבין ה’אריך אנפין’, העולם, לבין ה’זעיר אנפין’, האדם.

בעולם האצילות פרצוף ‘זעיר אנפין’ הוא חשוב מאד, בגלל שיש בכל העולם רק אדם אחד. לא רואים שם מליונים, כמו אצלנו. יש שם את השרש של כל אותם המליונים שאצלנו, אבל לא רואים אותם. ככל שהעולמות יורדים הולכים הפרטים ומתקטנים, הולכים ומצטמצמים ביחס ליקום, ויחד עם זה הם הולכים ומתרבים בפועל. בעולם האצילות אין הרבה פרצופי זעיר אנפין. שם זה כמו אדם הראשון בגן עדן לפני החטא, כאשר יש רק אחד, והוא אחד כזה גדול שמגיע מסוף העולם ועד סופו[שלג]. בעולם יותר גבוה היחס בין הפרט, האיש, לבין כל היקום כולו הוא יחס סביר. בהתחלה הוא חצי ממנו, ביחס של “שלם וחצי”, ואכן כתוב שבעולם האצילות פרצוף זעיר אנפין מגיע עד לטבור של פרצוף אריך אנפין. כלומר, בעולם האצילות האדם [הפרט] תופס חצי מן היקום, ואילו בעולם הזה התחתון האדם הוא רק ‘טפה בים’ ביחס ליקום כולו. השוני הזה נגרם מירידת העולמות. יוצא לנו דבר יפה, שהיחס בין היקום לבין האדם בשרש, בין אריך אנפין לבין זעיר אנפין, הוא יחס של “שלם וחצי”.

שאלה: מה זה אומר שאצל הרמב”ם יש רק שלש מערכות – ‘עולם הברואים’, ‘עולם הגלגלים’, עולם המלאכים’?

תשובה: מערכות אלו הן רק כנגד אותיות הוה שבשם, בגלל שאין לרמב”ם את האצילות שכנגד האות י. לרמב”ם ולכל החוקרים יש רק את עולמות בריאה יצירה ועשיה, שבלשון המהר”ל נקראו ‘שכל, נפש, גוף’[שלד]. חסר במערכת זו השרש, האות י שבשם, עולם האחדות. זה מה שאמרנו קודם, שאם אין שלמות במערכת לא רואים בה את הסוד. הסוד הוא שם הוי’, והשלמות במערכת מתגלה רק כאשר מזהים את הסוד הזה – “סוד הוי'”.

בשרש, בעולם האצילות, קיים אותו היחס בין ‘אדם קדמון’ לבין העולמות שיוצאים ממנו. עולם האצילות עצמו יוצא מן הטבור של אריך אנפין. בתוך עולם האצילות, האדם, הפרט, הוא חצי מן היקום, ואילו כל היקום של עולם האצילות עצמו הוא החצי של ‘אדם קדמון’. “מן הטבור ולמטה”, בלשון כתבי האריז”ל[שלה].

שאלה: ‘אדם קדמון’ לא מגיע רק עד סוף עולם האצילות?

תשובה: לא. הארת הקו היא זו המגיעה עד סוף עולם האצילות, אבל רגלי ‘אדם קדמון’ מגיעות עד סוף עולם העשיה.

עד כאן היה הסבר הנושא הראשון בפרק ט. נוסיף עוד רמז: ראשי תבות שני הבטויים שלנו – אריך-אנפין זעיר-אנפין – הם המלה אז, “הוי’ קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז”[שלו].

מעט בכמות; זעיר באיכות

בהמשך הספר נלמד[שלז], כי מוסבר בחסידות שבבטוי השגור בפי חז”ל ‘מעט מזעיר’ ישנו הבדל בין הבטוי ‘זעיר’ לבטוי ‘מעט’. על פי פשט נראה היה לפרש בטוי זה מעט מן המעט, אבל מוסבר כי שנוי הלשון מורה על שתי מדרגות שונות. מה ההבדל? מוסבר, כי הבטוי ‘מעט’ מתיחס לכמות ואילו הבטוי ‘זעיר’ מתיחס לאיכות. ממילא מובן מה שהסברנו קודם, כי האות ו שבשם הוי’, שהיא בחינת זעיר, היא בבחינת איכות, בעוד המלכות, שכנגד האות ה תתאה שבשם, היא בחינת הכמות, ולכן היא נקראת ‘מעט’.

ממילא מובן עוד דבר, הקשור עם ראש חודש שבט [שחל היום]: האות של חודש שבט בספר יצירה[שלח] היא האות צ, החוש שלו הוא חוש האכילה, והקשר בין השנים מבוטא בפסוק “צדיק אֹכל לשֹבַע נפשו”[שלט]. השובע של הצדיק נקרא “טוב מעט לצדיק”[שמ]. כאשר הצדיק אוכל מעט – האוכל משביע אותו.

בהקשר שלנו, “טוב מעט לצדיק” היא בחינת “מצא אשה מצא טוב“[שמא]. הצדיק הוא מדת היסוד, ואכילה בלשון התורה – “כי אם הלחם אשר הוא אֹכל”[שמב] – ובלשון חז”ל[שמג] היא לשון נקיה לזווג. יש שני סוגי אכילות: אכילת החתן, היסוד, ואכילת הכלה, המלכות, כמו בפסוק “כן דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה פיה”[שמד]. אלו שני מיני אכילות, שני צדדי הזווג. אצל הכלה אכילה היא א כלה, בה האות א ניתנת לכלה, ואילו סוד הזווג אצל החתן הוא הפסוק “טוב מעט לצדיק”. הוא מתחתן עם ה’מעט’, עם המלכות, וזו בחינת “מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'” הטוב[שמה]. מהו ה’מעט’ הזה? זהו “מעט המחזיק את המרובה”[שמו]. זו האשה הטובה אל הצדיק, וזו האכילה מלמעלה למטה.

אכן, כנסת ישראל היא המלכות, ועליה נאמר הפסוק “כי אתם המעט מכל העמים”[שמז]. היא נקראת בו “המעט”, בעוד רשעים יש המון – “מהמון רשעים רבים”. אותם ‘רבים’ הם בחינת רשות הרבים[שמח], ואילו ה’מעט’ נמצא ברשות היחיד. למה נקראים ישראל ‘מעט’? לא מבחינת הכמות. הרי משה רבינו מברך את ישראל “יֹסף הוי’ עליכם ככם אלף פעמים”[שמט], ומובא במדרש[שנ] כי בני ישראל באו והתלוננו על כך – מדוע אתה מגביל אותנו מבחינת הכמות רק ל”אלף פעמים”? משה עונה להם, שזו רק הברכה שלו ואילו הקב”ה “יברך אתכם כאשר דבר”. כלומר, בלי סוף. אם כן, מבחינת הכמות ישראל הם בלי סוף. למה הם נקראים ‘מעט’? “לפי שאתם ממעטים את עצמכם”[שנא]. זו השפלות של המלכות. זו גם פעולת מיעוט כמותי, מיעוט במקום, אבל זו כמות ברמה מאד גבוהה.

השפלות באה למעט את תפיסת המקום. הדוגמה לכך בחסידות[שנב] היא אדם היושב בתוך חדר ופתאום נכנס אליו אדם נוסף, ועצם הכניסה שלו לחדר מפריעה לו. למה? כי הישות שלו מתפשטת, ממלאת ותופסת את כל המקום. הוא שמן מאד ואסור להזיז אותו ממקומו. זה נקרא שהאדם הוא בבחינת ‘הרבה’, הוא תופס הרבה מקום. לעומת זאת, ‘מעט’ זו הרגשת האדם כאשר הוא אינו תופס מקום, וזוהי שפלות. אין כאן שום תפיסת מקום, שום כמות. זהו ה’מעט’ של קדושת המלכות דאצילות, כנסת ישראל, עליה נאמר “כי אתם המעט מכל העמים”.

כל זה היה בהקשר לבטוי ‘מעט מזעיר’, אותו הסברנו כשתי בחינות שונות: ‘מעט’ בכמות כנגד המלכות ו’זעיר’ באיכות כנגד המדות. שניהם יחד כנגד האותיות וה משם הוי’ ב”ה.

קדושת האכילה

נוסיף עוד בענין חוש האכילה: כאמור, חושו של חודש שבט הוא חוש האכילה, ובעבודת ה’ ענינו הוא לקדש חוש זה. הזכרנו, כי הקשר בין חוש האכילה ובין האות צ הוא בפסוק “צדיק אֹכל לשֹבע נפשו”. הצדיק הוא בחינת הרוח, והוא אוכל את הנפש שלו – “צדיק אכל לשבע [את] נפשו”. הנפש היא המלכות.

הצדיק לא צריך לאכול הרבה, ואילו על הרשעים נאמר המשך אותו הפסוק “ובטן רשעים תחסר”. יש אמנם צדיקים שהם בבחינת שרפים שצריכים לאכול הרבה. אכילתם היא בגדר אש, “אש אֹכלת”[שנג], והם צריכים לשרוף הרבה, לאכול הרבה. יש ספורים על כמה מתלמידי הבעל שם טוב שהיו אוכלים המון, כי ברגע שהיו אוכלים האוכל היה נשרף מיד, ומיד היו צריכים עוד אוכל, עוד דלק. הכלל בזה הוא עד כמה האדם שורף באכילתו. אצלנו בדרך כלל הענין הוא למעט באכילה, אבל אותם צדיקים הרגישו שעל אותו האוכל עובד הגוף שלהם טוב. כך נאמר בגמרא[שנד] על רבא, שעד שלא אכל בשר שמן לא ירד לעומק הסוגיה. למה? הוא היה בבחינת שרף, שהגוף שלו מיד שרף את האוכל, ואפילו מאכלים גסים.

כאשר ישנה מדורה גדולה דולקת בה האש ביתר עוצמה דוקא כאשר שמים בה חתיכות עבות של עצים. אדמו”ר הזקן מביא בספר התניא[שנה] את לשון ספר הזהר[שנו], שכמו שאש לא נתפסת בעץ עבה וגס מדי וצריך לבטש ולחתוך אותו – שבט הן אותיות בטש – כך גם אדם גס רוח [גְּרָאבּ] צריך לבטש את עצמו. ככל שיבטש את עצמו יותר כך תדלק בו האש יותר. כך היא העבודה אצל סתם אדם, ולכן גם לא טוב לו לאכול דברים גסים. על עם הארץ נאמר כי אסור לו לאכול בשר[שנז]. לעומת זאת, על מי שאצלו ישנה אש גדולה לאכול דוקא דברים גסים. אם תשים באש גדולה חתיכות קטנות הן לא תשפענה עליה, הן מיותרות. בשביל אש גדולה צריך דוקא עצים גדולים וגסים.

לכן אומר הפתגם מן הבעל שם טוב, שיש אנשים שהם בבחינת שרפים בהתלהבות שלהם, ולהם צריך לתת הרבה בשר ודגים. כמובן, הדרך הפשוטה והנכונה היא הדרך של “מעט המחזיק את המרובה”, של אכילת הנפש. זו אכילת הזווג של הצדיק עם המלכות בבחינת “צדיק אוכל לשובע נפשו” [המלכות נקראת שׂוֹבַע, מלשון שֶׁבַע, הספירה השביעית. כלומר, “שֹבע” הוא בחינת נפשו].

לעתיד לבוא, בתחית המתים, אין “לא אכילה ולא שתיה… אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה”[שנח], אבל בימות המשיח ובית המקדש יש אכילה ושתיה, יש קרבנות. בשלב שאנו מחכים לו היום יש עבודה של קדושת האכילה. כתוב[שנט], שבזמן שהיו בני ישראל במדבר היה אסור לאכול בשר תאוה, רק בשר קרבן. כלומר, את חלק הבעלים בקרבן השלמים. לפיכך ניתן לומר, כי לעתיד לבוא חוזרת העבודה להיות כמו במדבר. הטעם המובא בתורה להיתר אכילת הבשר עם הכניסה לארץ הוא “כי ירחק ממך המקום”[שס], וכיוון שהמרחק מקשה על הבאת הקרבן לבית המקדש הותר בשר תאוה. כמו שאנו יודעים, העולם הולך וקטֵן עם הזמן, ויתכן שהמרחק לא יהיה כל כך גדול באופן פיזי מלהגיע אל בית המקדש, ואזי עיקר האכילה של כל אחד יהיה אכילת בשר קדש.

אכן, בזמן הבית השני, וכל שכן בזמן הבית הראשון, היו הרבה חסידים שכל אכילתם היתה “על טהרת הקדש”[שסא]. לא שאכלו קדשים, אלא שאת החולין שלהם אכלו על טהרת הקדש. כיום אין לנו בכלל טהרה ודיניה, אבל בזמן שהיתה קיימת מי שהיה אוכל בטהרה היתה זו אכילה על טהרת הקדש. זו היתה אכילה אחרת לגמרי. אם כן, כאשר יבנה שוב המקדש, שוב נחזור לאכול גם את החולין על טהרת הקדש. זו מדרגה שאיננו יכולים כלל לשער אותה. אחר כך, בתחית המתים, אין בכלל אכילה. זו תקופה בדוגמת משה רבינו בעת עליתו להר סיני[שסב].

זעיר – קטנות אור המדות

כל זה היה הסבר המושגים ‘זעיר’ ו’מעט’. המלכות נקראת ‘מעט’, עבודתה היא עבודת השפלות, ושפלות היא מושג של כמות. כלומר, להיות כמה שיותר מעט ולא לתפוס מקום. לעומת זאת, ‘זעיר’ הוא מושג של איכות. מה הכוונה? הוא בא לתאר כמה אור יש בדבר. פרצוף זעיר אנפין, מדות הרגש שבלב, מרגיש שלעומת המוחין אין לו הרבה אור.

נמחיש: היו מבין חסידי חב”ד כאלו שרצו לדכא התפעלות. למה? בגלל שמי שטעם פעם אחת בחייו את טעם ההתבוננות יודע שיש בה הרבה אור, שלעומתו אור ההתפעלות במדות – על אף שהן מדות של אהבת ה’ ויראת ה’ – הוא בבחינת ‘זעיר’. מי שידע פעם אחת מהו אור של התבוננות והסתכלות, של “לחזות בנעם הוי'”[שסג], גם אור מדות הלב הכי גדול יהיה בעיניו בעל איכות קטנה מאד של אור. לכן, אותם חסידים ניסו לדכא התפעלות, ובעקבות זאת כתב אדמו”ר האמצעי קונטרס שלם – קונטרס ההתפעלות – כדי לשלול גישה זו. אדרבה, עיקר התכלית הוא דוקא ההתפעלות, שכן היא – ורק היא – זו המתקנת את הגוף, וזו תכלית ירידת הנשמה אל הגוף בעולם הזה[שסד]. חייבים להגיע בסוף להתפעלות, אבל עובדה היא כי האור שבה הוא בבחינת ‘זעיר’.

זו דוגמה לקטנות מצד האיכות. להרגיש עם מעט אור זהו סימן לקדושה של זעיר אנפין. הוא מרגיש שהוא רק ‘זעיר’. אם היה מרגיש שהוא הרבה, כמו מי שמרגיש שהאהבה שלו היא אהבה בלי סוף, היתה זו אהבה של אותם מלכין קדמאין דמיתו, מלכי עולם התהו. זו אהבה של תהו, אבל אם אהבת ה’ מרגישה את עצמה ‘זעיר’ לעומת אור האמת שבמוחין, זו כבר אהבה של עולם התקון.

כך הוא גם היחס במלכות: אם המלכות מרגישה את עצמה ‘מעט’ בכמות, בשפלות, זוהי מלכות מתוקנת, אבל אם היא מרגישה את עצמה “המון רשעים רבים” במקום “טוב מעט לצדיק” – זוהי מלכות של הקליפה.

זהו אחד מהסודות של אשה צנועה. אשה צנועה מרגישה את עצמה ‘מעט’, ולכן היא גם מסתפקת במועט. הרגשת ה’מעט’ היא אחת מתכונות הצניעות. אם אין הרבה תפיסת מקום, ממילא אין צורך בדירה עם עשרה חדרים. זו מלכות של קדושה. זעיר אנפין של קדושה הוא מי שיודע כי האור שלו במדות הוא אור של ‘זעיר’. לכן נאמר בספר הזהר המשפט המפורסם “מאן דאיהו זעיר – איהו רב, מאן דאיהו רב – איהו זעיר”[שסה]. מי שמרגיש את עצמו ‘זעיר’ הוא הגדול, ומי שמרגיש את עצמו גדול – הוא הקטן.

שאלה: האם תורה ותפלה הן ביחס של ‘אריך’ מול ‘זעיר’?

תשובה: הן ביחס של ‘זעיר’ מול ‘מעט’. תורה ותפלה הן כנגד זעיר אנפין ומלכות, כנגד אותיות וה שבשם. כנסת ישראל היא המלכות, והיא נקראת תפלה[שסו], ואילו שרש התורה הוא זעיר אנפין. מצד עצמה התורה היא שכל, ועל כן “אורייתא מחכמה נפקת”[שסז] ומקורה הוא באות י שבשם, אבל ביחס לתפלה היא כנגד אות ו שבשם. אכן, לפעמים מובא בחסידות כי היחס בין תורה ותפלה הוא כיחס שבין האות י שבשם לבין האות ה תתאה שבו. יחס זה הוא בסוד הפסוק “הוי’ בחכמה יסד ארץ”[שסח]: ‘חכמה’ היא האות י שבשם ואילו ‘ארץ’ היא האות ה תתאה שבו. אותה המלכות שבסוף נעוצה בתחלה, ולכן יש לה שרש ומקור בכתר הכי גבוה, ברדל”א. עבודת התפלה היא במלכות, אבל המקום אליו היא מגיעה הוא בשרש הנעלם ביותר שבכתר.