פיזיקה

חנוכה תשנח  מכון גל עיני  חלק ב   חלק ג’

נדבר על המספר 137 – הקבוע של המבנה העדין. אחד מגדולי המדענים, סיר ארתור אדינגטון, היה אובססיבי לגבי מספר זה. הוא נסה לפתח ‘תורה’ מספרית שלמה כדי להסביר את המקור ואת המשמעות של המספר הזה. והוא לא היחיד שנסה להבין את סוד המספר הזה. אבל בסופו של דבר אף אחד לא מבין למה המספר הזה דוקא, ולמה כל כך הרבה תופעות בטבע קשורות ותלויות בו. לדוגמה, זה היחס בין מהירות האור למהירות האלקטרון. ז.א. שמהירות האור, מהירות הפוטון שאין לו מסה, היא פי 137 מהמהירות המקסימאלית של חלקיק שיש לו מסה. יש עוד הרבה-הרבה תופעות שהמספר הזה מגדיר אותן. אנחנו נחפש את המשמעות שלו בתורה.

אחד הדברים המדהימים, אולי המדהים ביותר – שנתמקד בו בשיעור אחר – הוא שמספר זה הוא היחיד שחוזר בתור גיל של אנשים שלש פעמים בתורה. אנחנו יודעים ששרה חיה 127, אברהם 175, משה 120, אהרן הכהן 123 (היום ההילולא שלו), אבל לא כל כך מכירים את הגיל 137. הגיל 110 חוזר אצל יוסף הצדיק ואצל יהושע בן נון (שיוצא מיוסף), אבל בתורה גיל זה מופיע רק פעם אחת – גיל יהושע כבר נמצא בנביא. אבל יש מספר-גיל אחד של שלשה אנשים שונים – שגילם כתוב במפורש בתורת משה, בחמשה החומשים – וזה המספר המסתורי, 137. ישמעאל חי 137 שנה, ולוי (בנו השלישי של יעקב) חי 137 ועמרם (אבי משה רבינו, נכדו של לוי) חי 137 – בשלשתם המספר כתוב בתורה. יש “כלל גדול בתורה” ש”בתלת זימני הוי חזקה” – המספר היחיד שחוזר שלש פעמים כאורך חיים בתורה הוא המספר המסתורי הזה של הפיזיקה המודרנית. רוצים להגיע לתיאוריה אחדותית אחת – התיאוריה של הכול – וכל הנסיונות סובבים סביב המספר הזה. למשל, תיאורית המיתרים מצפה שהמספר הזה יצוץ מתוכה. מספר זה קשור כנ”ל לכמעט כל תופעה במדע – אז כנראה התיאוריה של הכל קשורה אליו, אבל אף אחד לא יודע למה. מי שיצליח לפענח את המספר – סיכוי טוב שינצח במרוץ לתיאוריה אחדותית של הכל. זה שבתורה הוא היחיד שחוזר שלש פעמים, חזקה, בתור אורך חיים של אדם, זה מאד חשוב.

אנחנו עוסקים כעת בשיעורים של חיבור התורה והמדע – דבר ששייך לדור שלנו – והמספר הזה הוא המספר הטהור ששייך ליחסים בכל הבריאה, איתו ה’ ברא את העולם. זה הדבר הכי עמוק, והכי פשוט – הרבה דברים זה מתמטיקה מסובכת, אבל זה מספר פשוט. יש ענין שמעסיק מדענים ופילוסופים של המדע, ה”עקרון האנתרופי” – המון תופעות שמראות שהיקום נועד לאפשר חיים של אדם (כל מיני דברים שאם היו קצת שונים האדם לא היה יכול לחיות בעולם). הרבה תופעות בהקשר זה שייכות למספר 137. זה נושא שקשה לעיכול להרבה מדענים והם מתנגדים לו, אז הוא שנוי במחלוקת.

כ”ט תמוז הוא יארצייט של רש”י ו-א’ אב הוא היארצייט של אהרן. יש על הלוח 5 אותיות – ה י י נ ש. מה זה? בתורת משה יש חמשה חומשים, ונחפש את האות ה-137 בכל חומש. ספירת אותיות זה משהו מאד יסודי אצלנו – חכמים נקראים סופרים, וחז”ל מסבירים שזה בגלל שהם סופרים את כל האותיות שבתורה. כשאדם מאד אוהב משהו הוא סופר אותו שוב ושוב, והאהבה שלנו לתורה באה לידי ביטוי בכך שאנחנו סופרים את האותיות ומתבוננים בהן בכל אופן אפשרי. האותיות על הלוח הן האות ה-137 של כל אחד מהחומשים (כעת מתחילים את חומש דברים). היינש = שלמה, שמו של רש”י (רש”י ר”ת רבינו שלמה יצחקי = 861, המשולש של 41, והוא עולה בית המקדש, מתאים לתקופה זו בשנה. רש”י מכונה פרשנדתא = 1035, המשולש של 45 = ה פעמים אור של יום אחד דמעשה בראשית = ג פעמים משה) – זה לכבוד רש”י. זה נחמד, אבל איך זה קשור למספר 137 בו אנחנו עוסקים? לכל אות יש ממד גלוי וממד נסתר – האות הפשוטה והמילוי שלה. שמה של כל אות הוא מילה, שמורכב מעוד אותיות, אבל לא רואים אותן. המילוי חושף ממד שונה (לפעמים כתוב שהמילוי זה מה שמעובר באות – הפוטנציאל שיש בה). אותיות המילוי כאן – הא יוד יוד נון שין – עולות 137!

זו תופעה מדהימה, אבל מתמטיקה פשוטה. מזמן הרנסנס שפת המדע נעשית יותר ויותר מתמטית. לפני זה המדע היה פילוסופי, איכותי, אבל כל הפריצה של המדע – האפשרות לדון ולהוכיח וכו’ – התחילה כשהמדע נעשה מתמטי, קיבל שפה פשוטה. התורה היא איכותית. כשרוצים לחבר את התורה והמדע צריך איזה מכנה משותף, וזה כאשר מתחילים להסתכל בתורה עצמה בצורה מתמטית. לא רק גימטריא פשוטה – שזה אמנם ההתחלה – אלא נסיון להשתמש יותר ויותר במבנים מתמטיים בלימוד התורה, לחשוף מבנים כאלה בתורה. התבוננות כזו בתורה יכולה לעורר משהו במדען. אחרי שעושים את הקליק בין התורה והמדע צריך הרבה הסברה ולימוד, אבל יצירת הקליק היא באמצעות התבוננות מתמטית – חשיפת תופעות מתמטיות שקושרות בין התורה והמדע. כשרוצים לעשות בעל תשובה – צריך קודם לדבר בשפה שלו. אם אינך יכול לדבר בשפה שלו אינך יכול לתקשר איתו, אינך יכול לגעת בו, ואם רוצים להחזיר בתשובה את המדע צריך לדבר בשפה שלו, המתמטיקה. זה ענין מאד חשוב. שוב, ראינו שיש חמש אותיות, ה-137 בכל חומש, שעולות שלמה, אבל המילוי שלהן (רק כשכותבים את ה האותיות היינש, ולא ד אותיות שלמה למשל, כמובן) עולה 137. אין יחס הכרחי בין האותיות למילוי, אבל אפשר לחשב אותן. כאן האותיות עולות 375 והמילוי עולה 137 – יחד זה עולה 512 = ב”פ 256 (ממוצע האותיות וחלק המילוי), אהרן. התחלנו עם רש”י ועברנו לאהרן, שכעת יום ההילולא שלו.

אנחנו עושים פינג-פונג בין המדע לתורה, נחזור למדע – לבעל האובססיה הראשון ביחס למספר 137, אדינגטון. הוא היה מראשוני העוסקים בתורת היחסיות של איינשטיין, מי שהוכיח אותה תצפיתית (הוא טען שרק שנים מבינים אותה – איינשטיין והוא עצמו… פיינמן אמר שקומץ אנשים מבינים את תיאורית היחסיות, אבל אף אחד לא מבין את תאורית הקוואנטים). בנסיון שלו להבין את המספר 137 הוא קשר אותו לעוד מספר – 256. המספר 137, הקבוע של המבנה העדין, קושר יחד את מהירות האור, c, ואת הקבוע של פלנק, h. ז.א. שהוא מחבר יחד את תאורית היחסיות ואת תאורית הקוואנטים. אמרנו שאדינגטון היה אובססיבי להבין מספר זה, וכל שנות חייו האחרונים עסק בו – עשה גימטריאות… עסק בנומרולוגיה (חשבו שנשתבשה דעתו). הוא האמין שהמספר 137 נובע ממספר אחר – 256 (אהרן, 16 ברבוע). בזמנו חשבו שהמספר של קבוע המבנה העדין הוא 136, לא 137. טעו במספר אחד. כשיש מספר ברבוע – 16 ברבוע זה 256 – הוא מורכב מהמשולש שלו והמשולש של אחד פחות, במקרה של 256, 16 ברבוע, הוא מורכב ממשולש 16, 136, ועוד משולש 15, 120. הוא חשב שה’ ברא את העולם עם 16 ברבוע, והמשולש של 16 הוא 136. 16 עצמו הוא רבוע, 4 ברבוע, ו-4 הוא 2 ברבוע. מספר מרובע משקף התכללות, וכאן סוד ההתכללות חוזר שלש פעמים – בתלתא זימני הוי חזקה. זה המספר הכי נמוך שאפשר לעשות ממנו רבוע משמעותי (2), ושלש פעמים חזקה של התכללות – זה אהרן. לכן הוא חשב שזה המספר הבסיסי, המוחלט, של כל היקום. כשהגיעו למסקנה שהמספר הוא 137 ולא 136 הוא אמר שצריך לצרף עוד אחד, דהיינו ש-137 הוא באמת 136 “עם הכולל” (עשו בדיחה משמו –  ארתור אדינג-וואן, ארתור מוסיף-אחד, את הכולל). זלזלו בו כי גלש מפיזיקה לנומרולוגיה, אבל לאט לאט יותר מדענים מנסים להבין מספר זה דרך עיסוק טהור במספרים. אפילו כעת, אחרי כמעט מאה שנה, לא יודעים את משמעות המספר. חוזרים אחורה לצורת המחשבה שלו – כעת יש רנסנס של החשיבה על משמעות המספר הטהור 137 (הולך ומתקבל הרעיון שה’ ברא את העולם במספרים שרק אחר כך התלבשו באותיות). אם נמצא את משמעות המספר בתורה זה חיבור בין התורה והמדע. ראינו שהמילוי של האותיות ה-137 בתורה הוא 137, והממוצע בין האותיות למילוי הוא 256 – שני המספרים שהוא עסק בקשר ביניהם. אם היה כאן היה מאד שמח בכך (לא היה יהודי, אולי יכול להיות בגלגול הבא). הוא היה החסיד הכי גדול בעולם המדע – החסיד הגדול של איינשטיין (שהביא את תורתו לעולם יותר מכל מדען אחר).

הנושא היום הוא ש-137 זה מספר נשי. כל הנשים בתורה נכללות לשני אבי-טיפוס של נשים – לאה ורחל. הממוצע של לאה רחל הוא 137 (ההפרש בין 375 ל-137 הנ”ל = רחל). ראש וסוף לאה רחל (נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן) – ל ל – הוא סוד הלב היהודי כנודע, סוד האשה. בין ה-ל של לאה ל-ל של רחל – אותיות אהרח = רוח, רוח הוי‘ המפעמת בלב (רוח הוי‘ בתוך ל ל = ש = רוח אלהים נוטריקון רחל, כמבואר במ”א), וד”ל. לאה היא סוד אותיות המחשבה ורחל היא סוד אותיות הדבור (ובשרשן – עצם הנפש מלאה אותיות, ומבואר בדא”ח שבעצם הנפש יש שני שרשים, שרש אחד של אותיות המחשבה ושרש שני של אותיות הדבור, השרש של “העלם וגילוי” והשרש של “עצם והתפשטות”, לאה ורחל כפי שהן בעצם הנפש ממש). נשים שייכות לאותיות, לשפה – אותיות המחשבה ללאה ואותיות הדבור לרחל. עיני לאה רכות מתוך הבכי המתעורר מהתעמקות יתר באותיות המחשבה (בסוד אין מוסרין רזי תורה אלא למי שלבו דואג בקרבו), היא סוד עלמא דאתכסיא, ואילו רחל, עלמא דאתגליא, היתה יפת תאר ויפת מראה, היא היתה שמחה מקיום התורה והמצות בפועל ממש (רק לאחר מותה, בזמן הגלות, רחל מבכה על בניה, כמבואר בדא”ח). הממוצע בין שתי הנשים הוא 137.

למה הן שני אבי הטיפוסים של נשים בתורה? האריז”ל אומר שבתחלת הבריאה, כשה’ ברא את האדם, הוא ברא איש ואשה – אדם וחוה. האריז”ל אומר – חז”ל אומרים והאריז”ל מסביר – שהיו שתי חוה. רק אדם אחד, אבל שתי חוות. כשקוראים את התורה בפשט לא רואים שתי חוות, אבל איך שחז”ל מסבירים את הטקסט הם אומרים שהיו שתי נשים שונות עם אותו שם – חוה ראשונה וחוה שניה. יש כמה דעות מה קרה לחוה הראשונה אחרי בריאתה – כתוב שחוה ראשונה חזרה לעפרה, ואז הופיעה חוה שניה. האריז”ל אומר ששתי החוות הללו הן המקור של לאה ורחל. לאה ורחל הן שתי נשות יעקב. יעקב הוא שחזור ותיקון של אדם הראשון – “שופריה דיעקב כעין שופריה דאדם הראשון”. כמו שיעקב הוא שחזור של אדם הראשון, כך שתי נשיו באות לתקן את שתי נשות אדם – חוה ראשונה וחוה שניה. ההעמקה במספר 137 תתקשר לנו להרבה תופעות של 19 – חוה. לאחד המדענים הגדולים נאמר ש-137 בתורה זה קבלה, והוא (ואחרים) התפעל מגימטריא זו – זה תופס אפילו מדען, זה חכמת הקבלה בתורה, ממד הסוד של התורה ושל העולם כולו. העיסוק הראשון של הקבלה הוא “מעשה בראשית”, דבר שקשור למספר הסודי של הבריאה, 137. זו גימטריא פשוטה – 137 = קבלה – שמוזכרת בעשרות ספרי מדע (פופולאריים) על 137. קבלה זה הכח הנשי (גבר משפיעה ואשה מקבלת), וכאן רואים שהממוצע של שתי הנשים הכי חשובות, אבי הטיפוס של נשים-מקבלות, הוא קבלה. הן התיקון של חוה הראשונה וחוה השניה.

אשתו של הבעל שם טוב, מייסד החסידות, נקראה לאה-רחל. שם אמו היתה שרה. לפעמים היה כותב בקמיע את שמו – ישראל בן שרה (לפעמים היה כותב ישראל בן אליעזר). שם אשתו לאה-רחל, חיבור אותיות הדבור ואותיות המחשבה. זו אחת הכוונות המפורסמות של הבעל שם טוב, חיבור הדבור והמחשבה – ה תתאה ו-ה עילאה – בסוד “מי זאת עולה מן המדבר” (מי – בינה, זאת – מלכות, וזה עולה מהדבור בתורה ובתפלה מתוך כוונה – זה סוד עיקרי של תורת הבעל שם טוב). היו להם שני ילדים – היתה בת, אדל (ר”ת “אש דת למו”, כפי שהסביר הבעל שם טוב), ובן, צבי, שהמשיך שנה את הבעל שם טוב עד שמסר את ההנהגה לרב המגיד. אדל צבי = 137 (בהכאה פרטית של או”י ואו”ח – א פעמים י, ד פעמים ב, ל פעמים צ = 2718 = ברכת כהנים, סוד המספר המסתורי של המתימטיקה, e [= 2.718]).

השם חוה מופיע רק פעמיים בתורה, בכל התנ”ך – רמז מובהק לחוה ראשונה וחוה שניה, הראשונה היא שרש לאה והשניה שרש רחל. אדם מופיע הרבה, אבל השם חוה מופיע רק פעמיים. מהפעם הראשונה (“חוה כי היא היתה אם כל חי”) שהשם מופיע לפעם השניה (“והאדם ידע את חוה”) – קריאת שמה והיותה האם של שני הילדים הראשונים, קין והבל (בלידת שת כתוב רק “אשתו” ולא חוה) – יש בדיוק 256 אותיות! המספר שאדינגטון רצה לחבר ל-137, 16 ברבוע. את הרבוע הזה של האותיות ציירנו על הדף – מ-חוה עד חוה:

ח  ו  ה  כ  י  ה  ו  א  ה  י  ת  ה  א  ם  כ  ל

ח  י  ו  י  ע  ש  י  ה  ו  ה  א  ל  ה  י  ם  ל

א  ד  ם  ו  ל  א  ש  ת  ו  כ  ת  נ  ו  ת  ע  ו

ר  ו  י  ל  ב  ש  ם  ו  י  א  מ  ר  י  ה  ו  ה

א  ל  ה  י  ם  ה  ן  ה  א  ד  ם  ה  י  ה  כ  א

ח  ד  מ  מ  נ  ו  ל  ד  ע  ת  ט  ו  ב  ו  ר  ע

ו  ע  ת  ה  פ  ן  י  ש  ל  ח  י  ד  ו  ו  ל  ק

ח  ג  ם  מ  ע  ץ  ה  ח  י  י  ם  ו  א  כ  ל  ו

ח  י  ל  ע  ל  ם  ו  י  ש  ל  ח  ה  ו  י  ה  ו

ה  א  ל  ה  י  ם  מ  ג  ן  ע  ד  ן  ל  ע  ב  ד

א  ת  ה  א  ד  מ  ה  א  ש  ר  ל  ק  ח  מ  ש  ם

ו  י  ג  ר  ש  א  ת  ה  א  ד  ם  ו  י  ש  כ  ן

מ  ק  ד  ם  ל  ג  ן  ע  ד  ן  א  ת  ה  כ  ר  ב

י  ם  ו  א  ת  ל  ה  ט  ה  ח  ר  ב  ה  מ  ת  ה

פ  כ  ת  ל  ש  מ  ר  א  ת  ד  ר  ך  ע  ץ  ה  ח

י  י  ם  ו  ה  א  ד  ם  י  ד  ע  א  ת  ח  ו  ה

יש הרבה תופעות שצריך לנתח ברבוע. האלכסון מימין לשמאל – 16 אותיות עולה – תריג, מספר המצוות, אולי המספר הכי חשוב בתורה. האלכסון השני עולה תריג ועוד שסה (רק מספר הל”ת. גם תריג וגם שסה הם מספרי השראה, ומבואר שיש ב בחינות שסה, כנגד הימים והלילות של שסה ימות שנת החמה, שהם כנגד שסה העורקים הדופקים ו-שסה הורידים בגוף האדם). האם יש 137 ברבוע הזה? אם נמצא – נהיה מאד שמחים (גם אדינגטון יהיה מאד שמח למצוא 137 בתוך ה-256). אם לוקחים את ארבע הפינות – ברבוע של מספר לא-זוגי יש נקודה אמצעית, שאפשר לחשב פינות ואמצע של כל צלע, אבל כאן זה מספר זוגי, אז באמצע יש שתי אותיות. יש לנו 12 אותיות – 4 פינות (חליה) ו-8 נקודות אמצע (אה, חח, וו, מי) – שעולות בדיוק 137!

אמרנו ש-137 זה קבלה – אפשר לחשב ק גם כ-19, מספרה הסידורי, שאז עולה חוה. אם מחשבים כך, ב נשארת 2, ל זה 12, ו-ה נשארת 5 – גם שלש אותיות אלו עולות 19. יש כאן פעמיים 19 – חוה חוה, שתי חוות (חוה עולה 19 גם במספר סדורי, כי כל האותיות עד י).

עד כאן, נעשה הפסקה של רבע שעה ונמשיך.

הדבר הראשון שכתבנו על הלוח הוא פסוק חשוב ממשלי – “בית והון נחלת אבות ומהוי’ אשה משכלת”. חז”ל מלמדים אותנו שבכל אחד מהתורה-נביאים-כתובים כתוב ש”מהוי’ אשה לאיש” – שהמקום שהכי ניכרת בו השגחה פרטית זה נישואין. בתורה לומדים את זה מהנישואין של יצחק ורבקה, שבחסידות כתוב שזה הזיווג הכי שלם בתורה. בין כל האבות והאמהות רק אצלם זה זיווג של איש אחד עם אשה אחת. אצל יעקב היו שתי נשים ועם השפחות היו ארבע נשים (שתים שהן ארבע, יסוד ההתכללות כנ”ל). אברהם אבינו היה נשוי לגבירה, שרה אמנו, אבל היתה גם הגר וקטורה. הזוג היחיד שיש בו את היעוד המשיחי של אחד ואחת הוא יצחק ורבקה. סיפור הנישואין שלהם הוא המקום בו לומדים בתורה שהשידוך בא מה’ לבדו, ולא אף אחד אחר. חושבים לפעמים שהשדכן עושה את השידוך, או  מישהו אחר, אבל שם כתוב “מהוי’ יצא הדבר”. במקרה הזה השדכן הוא אליעזר, אבל “מהוי’ יצא הדבר”. בחלק השני של התנ”ך, הנביאים, כתוב עוד פעם שהשידוך בא ישר מה’ – זה בסיפור של שמשון הגבור. זה לא סיפור חיובי, הוא הלך אחרי עיניו והתאהב באשה פלישתית, ואמר להוריו שהיא ישרה בעיניו ושרוצה שיעשו שידוך בינו לבין הבחורה הפלשתית. אחרי זה היו עוד שידוכים שלו עם פלשתיות, בלי התערבות ההורים שלו, אבל בפעם הזו הראשונה רצה שהוריו יעשו את השידוך. הוריו אמרו – אין בכל עם ישראל בחורה יהודיה שטובה לך, שאתה רוצה בחורה פלשתית?! אבל הוא לא הקשיב להוריו ואמר ‘אני אוהב אותה, מה אני יכול לעשות’. בלית ברירה הם ירדו תמנתה ופגשו את הורי הבחורה ועשו את השידוך – סיפור מאד מוזר. מה הנביא אומר על זה? “ואביו ואמו לא ידעו כי מהוי’ היא” – זו הדרך בה ה’ רצה לקחת נקמה מהפלשתים, בהמשך הסיפור. למה לא לקח נקמה עם צבא של ישראל? זה מהדרכים הנסתרות של ה’. זה המקור השני שהשידוך מה’ – אפילו כאשר זה שידוך לא-כשר. אז הדוגמה הראשונה, בתורה, היא של השידוך הכשר המושלם – יצחק ורבקה. כל סוד היחוד בתורה נקרא יחוד מה ו-בן, שני שמות של ה’, יסוד זכרי ויסוד נקבי של היקום. יש דרוש של אדמו”ר הזקן שזה הסוד של יחוד יצחק ורבקה – האב-טיפוס של שידוך. הסיפור השני הוא של שידוך שמשון והפלשתית מתמנה, שהיה מה’ בשביל ששמשון בסוף ינקום בפלשתים. הפעם השלישית שזה כתוב בכתובים – שהשידוך בא מה’ ורק מה’ – היא הפסוק שכתבנו ממשלי, “בית והון נחלת אבות ומהוי’ אשה משכלת”. זה הפסוק היחיד שמזכיר בפירוש את האשה ומצמיד לה תואר. בשידוך הראשון היתה אשה צדקת, רבקה, ובשני אשה פלשתית שלילית, אבל בפסוק השלישי האשה מתוארת הכי חיובית. רבקה היא צדקת, ומכל הסיפור רואים כמה היא גומלת חסד ומתאימה לבית אברהם, אבל לא מופיע תואר מפורש על רבקה – כמה היא חכמה וכיוצא בזה. אבל בפסוק האחרון לא כתוב רק שהשידוך בא מה’, אלא משבחים אותה כ”אשה משכלת”. הפסוק אומר שיכול להיות בית גדול ויפה, הון של מליונים, אבל אי אפשר לרשת אשה משכלת, וזה יקר משניהם – וזה בא רק מהקב”ה.

צריך לנסות להבין מה זה “אשה משכלת”, השידוך האידיאלי, אבל קודם צריך לחפש את המספר 137 – שאנחנו מחפשים אותו בתורה. אשה (= 306 = ג”פ אמונה, ממוצע כל אות, חזקה של אמונה) משכלת (= 790) = 1096 = ח”פ 137, ממוצע כל אות (הסתברות נמוכה שבכלל יתחלק ב-8). יוצא ש”אשה משכלת” זו אשה שכולה קבלה – שמונה פעמים קבלה. נראה עוד דברים שעולים ח”פ 137 – אבל זו דוגמה יפה. זה אומר שהאינטליגנציה של האשה המשכלת – “בינה יתרה נתנה באשה יותר מבאיש” – מבינה את המספר 137. כל הגברים לא מבינים מה אומר המספר הזה, אבל האשה מבינה זאת. צריך להעמיק עוד מה זה “אשה משכלת” – הברכה הכי גדולה בנישואין (שהאשה יותר משכילה מהאיש – על זה מתפללים). אם מצרפים את כל החלק השני של הפסוק הזה (כל פסוק בתנ”ך מחולק לשנים,  משפט אחד ומשפט שני) – המשפט הראשון כאן הוא “בית והון נחלה אבות” והמשפט השני “ומהוי’ אשה משכלת”. אם מצרפים “ומהוי‘” – ומ = 46, המילוי הכי גדול של הוי‘, חלק המילוי של שם עב (קודם הזכרנו מה ו-בן, אבל מעליהם יש סג ו-עב), אז “ומהוי‘” זה עב, וכשמצרפים זאת ל”אשה משכלת” = 1168, מספר שמתחלק גם ב-16 = 16 פעמים 73, חכמה. ה”אשה משכלת” זה לא רק “בינה יתרה”, אלא גם הרבה חכמה – “חכמות נשים בנתה ביתה” (לא רק ז חכמות, “חצבה עמודיה שבעה”, אלא 16 חכמות [במספר קטן מספרי 16 מצטמצם ל-7]). החכמה היא לראות את הנולד, ומוסבר בתניא שהכוונה לראות את הבריאה המתמדת של הבריאה, איך הכל נולד יש מאין (= 411 = 3 פעמים 137; כשממלאים אשה משכלת: אלף שין הא מם שין כף למד תיו [אשה משכלת – 3 אותיות ו-5 אותיות, חתך זהב, וגם במילוי – 8 אותיות ו-13 אותיות, חתך זהב הבא, ודוק] = 1507 = 11 פעמים 137, נמצא שרק אותיות המילוי = 411 = 3 פעמים 137 = יש מאין!), כולל אני עצמי. המספר 137 הוא מספר של הבריאה, וכדי להסביר אותו צריך לראות את הבריאה המתחדשת בכל רגע.

הפסוק מדבר על שלשה דברים – בית, הון, אשה משכלת – שני הראשונים באים מההורים והשלישי בא רק מה’. הגר”א כותב שאלו שלשה סמלים – סמלים לדרכים בהן אנחנו עובדים את ה’. אם עובדים את ה’ בקיום מצוות זה כמו בית שאדם ירש מהוריו. כל המצוות שאנחנו עושים הן ירושה – קבלנו אותן מהורינו, מדור לדור. מצוות זה הקשר של חיים – מסגרת של חיים, בית. מה עם הון? הון זה תורה, דעת. גם זה בא מההורים, שנותנים לנו חינוך טוב. ידיעת התורה מסומלת בהון. המצוות הן הבית וידיעת התורה היא ההון, מה יש עוד? מה זה ה”אשה משכלת”? מאד ברור שהאינטליגנציה של האשה – שהיא בונה איתה את הבית ומשלימה את הבית – זה לא רק תורה ומצות. “אשה משכלת” זו העבודה של “בכל דרכיך דעהו” – לדעת את ה’ בכל פעילות בחיים, כל פעולה יום-יומית של חולין עולה לה’. זה נקרא “חולין על טהרת הקדש” – להחזיר את הבריאה לה’ (זה כולל את חיבור המדע לתורה). להראות שהכל שייך לקדושה, ואין יותר חולין – החול הוא אשליה, הכל קדש. זו ההבנה של אשה משכלת. הבית וההון אלו המצוות והתורה, אבל לראות שה’ הוא הכל והכל הוא ה’ – “גאט איז אלץ, אלף איז גאט” – זה החכמה של “אשה משכלת”. בנישואין יש הרבה פעולות של חולין, אבל האשה המשכלת מקדשת כל חלק של הנישואין. זה פשט – הסבר יפה של הפסוק הזה.

ועוד, ג הנ”ל רמוזים בפסוק “כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר” – המצוה היא נר והתורה היא האור, אבל דרך החיים היא “תוכחות מוסר”. כולם יודעים מה זה “מוסר” (דרך המוסר, ערכים, אתיקה) = אשה, האשה היא המוסר. אשה טובה יודעת איך לתת מוסר לבעלה. תחלת הנישואין היא קידושין, ובגמרא שם כתוב ש”אשה איקרי דרך” – האשה היא דרך חיים (“ראה חיים עם אשה אשר אהבת”). כשהבעל שם טוב היה נכנס לבית צוה להוסיף עוד נרות – את הבית מאירים בנרות. המצוה כאן היא בית והיא נרות, אבל הבית מואר באור – אור התורה. כשהאור ממלא את הבית זה התורה. אבל אפילו כשהבית מואר זה לא מספיק – צריך “דרך חיים”, וזה הסוד של “אשה משכלת”. כתוב “אעשה לו עזר כנגדו” – “זכה ‘עזר’ לא זכה ‘כנגדו'”. האשה המשכלת יודעת מתי טוב להיות “עזר” ומתי הטובה האמתית והפנימית היא להיות “כנגדו” ולתת לו מוסר. החכמה של “אשה משכלת” היא האיזון בין “עזר” ל”כנגדו” (תלוי בדרגת האגו של האיש באותו רגע – זו חכמה של המלך, “זה ישפיל וזה ירים”, מתוך רגישותו לגאוה ולשפלות, זה הכל איזון של המלכות, שפל ו-גאות אותם פועל הירח-המלכות-האשה). האשה היא מטוטלת שמווסתת את הבית, האיזון של “עזר כנגדו”. בכל אופן, “מהוי’ אשה משכלת” מקביל ל”דרך חיים תוכחות מוסר” (בעוד “בית והון נחלת אבות” מקביל ל”כי נר מצוה ותורה אור”).

נחזור למדע: יש אפקט שנקרא אפקט-זיימן – שקו אחד של קוי הספקטרום הנוצר מההקרנה היוצאת מאלקטרון מתחלק לשנים. המספר 137 הוא קובע את התופעה הזו, ועל שם התופעה הזו הוא נקרא הקבוע של המבנה העדין, ומכונה באות היונית “אלפא” בפיזיקה. בתאורית הקוונטים כל המתמטיקה חוזרת למספרים טבעיים, בלי שברים, כמו שעובדת התורה. אי אפשר להגיע לאפס המוחלט – יש את מה שהכי קרוב לאפס המוחלט, המדידה הכי קטנה.

יש ארבע מילים פשוטות בעברית שעולות 137. את הראשונה אמרנו קודם – היא הכי מפורסמת – קבלה. מלה אחרת היא מלה שקראנו בפרשת השבוע – מוצא (“ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם”). כשאדמו”ר הזקן מסביר זאת בלקו”ת הוא מתייחס לכך שבתחלה כתוב “את מוצאיהם למסעיהם” ואחר כך “מסעיהם למוצאיהם” – הוא מסביר שלנשמה יש מוצא ממנו היא יורדת למסע שלה בעולם, אבל התכלית של הנשמה היא לחזור למקורה, “ואלה מסעיהם למוצאיהם”. המלה הזו, מוצא, היא מלה של ארבע אותיות שעולה 137. התופעה הראשונה בה המספר הזה עלה בפיזיקה – התפצלות קו הספקטרום לשנים – שייכת לסוד של המוצא. 137 הוא הקבוע של המבנה העדין. זה הסוד של הנישואין – שהנשמה של האיש והאשה היתה אחד ב”מוצא”, ואחר כך זה מתפצל לשנים וצריך למצוא זה את זה. המספר הקבוע של היחס בין שני הקוים הוא 137.

137 הוא מספר ראשוני, אז צריך למצוא איזה מספר ראשוני הוא (יש סדרה של הראשוניים). יש מחלוקת בין המתמטיקאים אם מתחילים את הראשוניים מ-1 או מ-2. יש סיבות טכניות בלבד שכדאי להתחיל לספור את הראשוניים מ-2, אבל לפי השכל הפשוט והשכל של התורה מתחילים מ-1 – ההתחלה מ-2 היא החלטה שרירותית, כי 1 ממלא את ההגדרה של מספר ראשוני שמתחלק רק בעצמו וב-1. המתמטיקאים אומרים ש-1 הוא ‘מספר-על’, מעל הראשוניים והלא-ראשוניים – עוד קטגוריה. אבל השכל הישר אומר ש-1 הוא גם מספר ראשוני, וכך מתייחסים בתורה, וגם הרבה מתמטיקאים מתייחסים כך. אם סופרים את הראשוניים מ-1 אז 137 הוא ה-34. כשרוצים לחבר את התורה ואת המדע צריך למצוא מלה בתורה לכל תופעה במדע. עוד מלה בסיסית שעולה 137 מופיעה במרכבה של יחזקאל – הממד העמוק של הקבלה, “מעשה מרכבה”. יש בקבלה “מעשה בראשית” ו”מעשה מרכבה”. מעשה בראשית זה בריאה יש מאין, אבל המגיד אמר שצדיקים עושים דבר יותר גדול – להחזיר את היש לאין, זה מעשה מרכבה. המלאכים של המרכבה נקראים חיות ואופנים – אומרים בתפלה “והאופנים וחיות הקדש” – ו-אופן עולה 137. אלקטרון הוא לא ‘דבר’, אלא מציאות-מה הסובבת סביב הגרעין של האטום – כמו אופן שמתגלגל סביבו. אנחנו אומרים שהמלה הכי טובה של התורה לאלקטרון היא אופן. מה המלה שמתאימה לפוטון? פוטון הוא החלקיק הכי קטן. אור יכול להופיע כחלקיק או כגל. יש מלה שמופיעה רק פעם אחת בתנ”ך, בדברי ה’ לאיוב – כששואל אותו 50 שאלות רטוריות, סוד של “חמישים שערי בינה” בקבלה (דברים שלא מבינים למה ה’ עושה, וזו התשובה לבעיה של איוב שלא מבין את יסוריו) – ה’ שואל אותו “מי הוליד אגלי טל”. פעם יחידה בתנ”ך שמופיעה המלה אגל (טפה), שעולה 34. המלה אגל מורכבת מ-גל – כמו גל בים או גל אלקטרו-מגנטי (פעמים גל זה גלגל, שם נרדף לאופן) – אבל כשמצרפים את ה-א ל-גל נוצר אגל שפירושו טפה, חלקיק. “[אגלי] טל” קשור לאור – “טל אורות” – טפות של אור. מה יותר יפה מלקרוא כך לפוטון – מלה שמחברת את המושגים גל וחלקיק (טפות אור-טל זה הדימוי הכי יפה לחלקיק). אלו שתי מילים, שאחת עולה 137 והשניה 34 – 137 הוא המספר הראשוני ה-34. והנה יש כלל גדול בלשון הקדש שכל מלה עם א מתלבשת בתוך אותה מלה עם ע, ולעניננו אגל מתלבש בעגל, לשון עגול (וכך מסבירים הבלשנים שאגל לשון עגול כמו עגל). כאשר אגל, 34, מתלבש ב-עגל, 103, מקבלים 137, אופן! ולהעיר, לסדרת המספרים הראשוניים אין כלל במתמטיקה – אי אפשר לצפות מספרים ראשוניים בלי לחשב. נושא המספרים הראשוניים הוא הרדל”א של המתיתטיקה.

עד כאן – השאר, הקשר בין המילים שעולות 137 לבין התופעות, נסביר בהמשך.

… אמרנו שבשביל לקשר את התורה והמדע צריך לדבר בשפה של המתמטיקה – שפת המדע – למצוא תופעות מתמטיות בתורה. יש מושג “מספרי ברית”. חז”ל אומרים “גדולה מילה שנכרתו עליה יג בריתות יותר מן התורה שנכרתו עליה ג בריתות”. בברית הקשת, שה’ כרת עם נח, מופיעה המלה ברית 7 פעמים, ובברית על הארץ עם אברהם אבינו מופיעה המלה ברית פעם אחת. אם כן, לפי הסדר, מספרי הבריתות בתורה הם – 1, 3, 7, 13. 1 – הברית על הארץ, 3 – הברית על התורה, 7 – הברית על קיום העולם, 13 – ברית המילה. מה יהיה המספר הבא בסדרה זו? בשביל למצוא את המספר הבא בסדרה הזו מספיקים שלשה מספרים, אבל כאן יש לנו חיזוק של ארבעה מספרים. ההפרשים כאן הם 2, 4, 6 – אז ההפרש הבא יהיה 8, ולפי זה המספר הבא הוא 21. יש כאן סדרה ליניארית של הפרשים ומהם יוצאת סדרה רבועית של מספרים. אחרי 21 יהיה 31, 43, 57, 73, 91 (כתיבת וקריאת ה’ – הוי‘ וא–דני), המספר העשירי בסדרה, “העשירי יהיה קדש להוי'”. זו סדרה של מספרי ברית, כי יוצאת ממספרי הבריתות בתורה. זו הדרך ללמד מתמטיקה בתורה – ללמוד תופעות כאלה. הנוסחה היא n בריבוע פלוס n פלוס 1. אם n הוא 0 – המספר 1, אם הוא 1 – המספר 3, אם הוא 2 – המספר 7 וכו’.

צריך להסביר גם את זה – נוסחאות זה תופעה כמותית, וצריך להסביר את זה גם איכותית. אחת הדרכים האפשריות להסביר את זה, שיש שלש מצבים של תנועה – עמידה, מהירות קבועה, תאוצה. המספר עצמו – מנוחה, תאוצה – רבוע, מהירות קבועה – 1. יודעים שהעולם מתרחב, ורק בקוסמולוגיה המודרנית – בשנים האחרונות – מתברר שיש גם תאוצה להתרחבות היקום. חשבו שהיקום מתפשט במהירות קבועה, אבל כעת יודעים שיש תאוצה להתפשטות זו. בתחילה חשבו שהעולם עומד, אח”כ התברר שהוא נע, וכעת התברר שהתנועה גדלה כל הזמן.

דרך נוספת לכתוב נוסחה זו היא שני משולשים של n פלוס 1 (כי n ברבוע ועוד n זה שני משולשים של n). אם אני אומר את זה ככה זה מיד מתורגם לצורה גיאומטרית – זו הצורה של מספרי ברית. שני משולשים שמחוברים בקודקודים שלהם – משולש מלמעלה למטה ומשולש מלמטה למעלה – עם עוד נקודה אחת ביניהם. זו הצורה הגיאומטרית הסימטרית של מספרי ברית. מה אומרת הצורה הזו בקבלה? הזכר יורד מלמעלה למטה והנקבה עולה מלמטה למעלה ויש נקודה אחת שמאחדת אותן – הקב”ה, האחד המוחלט, נמצא ביניהם, “שכינה ביניהם”. אנחנו עוברים בין הכמות (מתמטיקה) לאיכות (הסבר של התופעה). הסמל הזה הוא סמל של נישואין. מה זה ברית? נישואין, ברית בין שתי נשמות, או בין הקב”ה והנשמה של אדם, שזה גם זכר ונקבה. כל ברית נקראת ברית הנישואין – שני הפכים שנעשים אחד.

הנושא שלנו הוא 137, איך זה קשור? ככל שהמדע נעשה יותר כמותי כך המתמטיקה היא השפה שלו, עד שמגיעים למספרים טהורים. 137 מורכב משלש ספרות – 1, 3, 7 – שלש הספרות הראשונות של סדרת מספרי הברית. משלשה מספרים כבר אפשר לדעת מה היא הסדרה הרבועית. אם יש לי רק 1, 3 ו-7 אני יודע את כל הסדרה, עד אין סוף. עשרת המספרים הראשונים בסדרה כתובים על הלוח. הנוסחה של שני משולשים ועוד 1 אומרת שכל המספרים כאן הם לא זוגיים. למספר לא זוגי יש נקודה אמצעית, והנקודות הללו כתובות כאן בשורה השניה. זו עוד סדרה – סדרת הנקודות האמצעיות של מספרי הברית. אם מחברים את המספרים לנקודות האמצעיות יוצאת עוד סדרה, שהנוסחה שלה – שלש פעמים משולש n ועוד 2 (אם לוקחים את המספר 6 – יוצא א–דני, אם לוקחים את המספר 7 – יוצא אלהים). נקח את המספר העשירי – הנקודה האמצעית של 91 היא 46. 91 ועוד 46 = 137. מה זה אומר? אמרנו שהצורה הגיאומטרית של מספרי ברית היא סמל של נישואין. מה יכולה להיות הכוונה של צירוף הנקודה האמצעית של זה? יש כאן התעצמות של הנקודה האמצעית, שמדגישה מחדש את החיבור של שני המשולשים – הנקודה המאחדת שלהם (כי מכל צד, כאשר סופרים, יוצא משולש פלוס 1, שזה המספר שמוסיפים כאן). הדוגמה העשירית למספר כזה היא 137. זה קשור למלה מוצא – השרש של הנשמה, של כל נשמות ישראל, של כל שתי נשמות שמתחתנות. מוצא מתחלק ל-מו, הנקודה האמצעית של צא, ו-צא. יש מושג של חמשה מוצאות הפה. על כל דברי ה’ להוות את העולם כתוב (בפרשת עקב, שנקרא בעוד שבועיים) “כי על כל מוצא פי הוי’ יחיה האדם” – זה כנראה הפסוק הכי חשוב של המלה “מוצא”. זה האותיות בהן ה’ בורא את הלחם – ובורא את הכל – הכל בא מה”מוצא”, “מוצא פי הוי'”. מוצא זה 137 בחלוקה ל-46 ו-91. “מוצא פי הוי‘” = 253 = משולש 22 (סוד כב אותיות, והוא סך כל כב אותיות הא-ב במספר סדורי).

הנושא כעת יהיה הקשר של המספר הזה לארץ ישראל. כל הנשמות היהודיות שואפות לארץ ישראל. יש מחלוקת בין הראשונים אם ישוב הארץ הוא מצוה מן התורה. הרמב”ן מונה את ישוב הארץ כמצוה. ברמב”ם לא מוצאים את ישוב הארץ כאחד מ-תריג מצוות, ויש לזה הרבה הסברים. מה שאנחנו מוצאים ברמב”ם שעם ישראל נקרא צבור רק בארץ ישראל, וכשעם ישראל נכנס לארץ ונעשה צבור יש לו שלש מצוות הצבור (מצוות שאין לעם ישראל בחוץ לארץ). הראשונה שבהן היא להעמיד מלך, השניה להכרית זרעו של עמלק (תחת הנהגת המלך), והשלישית בנין המקדש (המשך פעולתו של המלך, אחרי שניצח במלחמתו) – “משיח בונה מקדש” (בימי בין המצרים לומדים על המקדש). כל המצוות מתחילה מהראשונה – מצות המנהיגות, להעמיד מלך. בלי מלך אין נצחון במלחמה – אין נצחון אמיתי, נצחון מוחלט (כמו שרואים היום) – ואי אפשר לבנות את המקדש. הכל תלוי במלך. בתורה יש מצוה להעמיד מלך בפרשת שופטים (שנקרא עוד חמשה שבועות) – “פרשת המלך”. זה “שני” של פרשת שופטים. ספר תורה מחולק לפרשיות, כשיש רווח בין פרשיה לפרשיה (ואם לא כותבים את זה מדויק, עם הרווחים בין פרשיה לפרשיה, הספר פסול – הפרשיות הן לעיכובא, כמו שכל אות צריכה להיות כתובה בדיוק גם הפרשיות צריכות להיות כתובות בדיוק, זה חלק בלתי-נפרד מספר התורה, ודבר שרואים אותו בקלות ובבהירות). מתבקש לספור בכל פרשיה את המלים והאותיות. אם סופרים את כל הפרשיות בתורה, יש רק פרשיה אחת עם 137 מילים – פרשת המלך. הרבי אהב את הרמב”ם, ואצל הרמב”ם זו הסיבה העיקרית למה יהודים רוצים לבוא לארץ – רוצים מלך, וזו המצוה הראשונה בארץ ישראל. בארץ אנחנו מגיעים למודעות קולקטיבית – בחוץ לארץ זה אולי נמצא באופן לא מודע – וכשאנחנו מגיעים למודעות קולקטיבית אנחנו יכולים לקיים את מצוות הצבור, החל מהעמדת המלך. בפרשת המלך יש 137 מילים, וזו הפרשיה היחידה בתורה שיש בה מספר זה של מילים. ספירת המלכות מתחילה מרחל אמנו, ואז נעשית דוד המלך. אמרנו ש-137 עולה קבלה. בספר תורה צריך רווח בין אות לאות – אם שתי אותיות נוגעות הספר הוא פסול. יש רווח בין הפרשיות, בין המילים ובין האותיות. בפרשת המלך יש 137 מילים ו-506 אותיות. יש את פרשת “ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך” (ד”ה של המאמר האחרון של הרבי, המלך) – זו פרשיה של שני פסוקים, שיש בהם 137 אותיות (ו-37 מילים). זה רמז לבית המקדש אותו בונה המלך – בו נמצאת המנורה. למה המנורה מסמלת את כל המקדש? כי הקב”ה לא צריך את האור של המנורה, אלא שמהמקדש יוצאת אורה לכל העולם (החלונות במקדש נעשו כדי להוציא אור, ולא להכניס אור). ה-137 של המנורה זה המחשה של מספר זה ביחס לאור וה-137 של פרשת המלך זה החומר. 137 מחבר אור וחומר – פוטון ואלקטרון. מה זה ה-506? זה פעמיים המספר שהזכרנו לפני כמה דקות, “מוצא פי הוי‘”, המשולש של 253. יש כביכול שני פיות לה’ – תבונה ומלכות, לאה ורחל (שהזכרנו קודם), והוא גם סוד “ועלהו לתרופה”, היתר פה אלמים והיתר פה עקרות. יחד זה היהלום של 22.

כעת נראה דרך מתמטית יפה איך 137 מוליד את 506. פרשת המלך מתמקדת בשתי מלים – “שום תשים [עליך מלך]”. בכל הפרשה יש 137 מילים, אבל שתי המילים שהולכות יחד ומגדירות את המצוה הן “שום תשים”. שום = 346, תשים = 750. מה הכוונה? הזהר מסביר “‘שום’ לעילא ‘תשים’ לתתא”. “שום” זה צורת מקור – הרבה פעמים בתורה יש כפילות, קודם צורת המקור ואז המלה. המקור הוא למעלה מהזמן, והמלה עצמה היא בתוך הזמן (כאן לשון עתיד). זו דוגמה של “מוצאיהם למסעיהם” – צורת המקור היא המוצא והמלה שיורדת לזמן זה כבר מסע. הזהר מפרש שכאשר שמים מלך – המצוה של ארץ ישראל, של התודעה הצבורית בארץ ישראל – צריך לקיים “‘שום’ לעילא ‘תשים’ לתתא”. קודם לשים את ה’ כמלך למעלה ואז להמליך מלך למטה. זה מסביר את היחס בין רבי לחסידים – כל רבי הוא כמו מלך. קודם צריך להמליך את ה’ למלך – שם אתה נוגע בשרש נשמת הרבי – ואחר כך נמשכת המלכות לנשמה של הרבי למטה, למלך בשר ודם. שום תשים = 1096, מספר שהזכרנו קודם, “אשה משכלת“, ח”פ 137. שאלנו מה כל כך חכם במנטליות של האשה? רואים שכל פרשת המלך היא 137 מילים, אבל הביטוי העיקרי, “שום תשים“, עולה ח”פ 137, “אשה משכלת“. מי מבינה את הענין של העמדת מלך? זו מנטליות נשית, ספירת המלכות. הראש של חיבור המלכות לעילא והמלכות לתתא – זה החכמה של אשה משכלת.

נחזור לסדרה האחרונה על הלוח: 1, 4, 10, 26, 137. זו סדרת המספרים החשובים בקבלה. ה’ הוא אחד, אבל הוא “שם בן ד” – מתגלה בארבע אותיות, ארבעה עולמות וכו’. המספר הבסיסי של התכללות הוא 4 (שתים שהן ארבע). יש 1, ויש 4, והמשולש של 4 (מ-1 עד 4) הוא 10 – עשר ספירות, האות הראשונה של שם הוי‘, שעולה 26. יש בתורה 26 צרופי אותיות שונים היוצרים מילים שעולות 137! כל הקבלה היא “סוד הוי‘ ליראיו” – סוד הקבלה הוא הסוד של שם ה’. איך הגעתי למספרים האלה? אם יש לי חמשה מספרים יש סדרה של ארבעה ממדים, והבסיס כאן הוא 78 (ג”פ הוי‘, העולה לחם – מספר שקשור לברכת כהנים, בו מופיע שם הוי’ ג”פ). המספר הבא הוא 506. זו דוגמה מתמטית יפהפיה איך 137 מוליד את המספר 506. אפשר אחר כך להמשיך כמה שרוצים. נמשיך את הסדרה 13 מספרים. סיכום המספרים יתחלק ב-13 – זה כלל – אבל אי אפשר לדעת מה יהיה הממוצע, וכאן הוא 2 בחזקת 13, אחד. “הוי’ אחד” – הוי’ הוא ה-1, ו-4 (שם בן 4), שה-4 הוא 10 ספירות, ועולה 26.

שלשת החלקים היום היו: שמספר זה – 137 – הוא היסוד הנשי של לאה ורחל, שייך ל”אשה משכלת” שה’ נותן, הוא היסוד של הפיזיקה – איך משהו ממקור אחד יכול להופיע בשני קוים, זה “מוצאיהם למסעיהם”, והסברנו איך מספר זה קשור למצוה הראשונה של עם ישראל הנכנס לארץ ישראל (שישוב הארץ לפי הרמב”ם הוא היכי תימצי לקיום מצוות הצבור), העמדת מלך (שממנו ממשיכים לנצחון המלחמה, בנין המקדש, קיבוץ גלויות והפצת אלקות בכל העולם עד “לעבדו שכם אחד” [ר”ת אשל, מלה המופיעה רק פעם אחת בכל התנ”ך – “ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם הוי’ אל עולם”). ראינו שבפרשת המלך יש 137 מלים ו-506 אותיות, שהקשר ביניהם הוא בסדרה המדהימה הזו. ה’ יעזור שנגיע למלך ולנצחון ולמקדש, ואחר כך לקיבוץ גלויות (לפי הסדר ברמב”ם) ועד ל”לעבדו שכם אחד”.

הניגון השני בדיסק:

ניגון של 3/4 – אפשר לכתוב על ההבדל הזה. אפשר להביא את כל התורה על “שיר פשוט-שיר כפול-שיר משולש-שיר מרובע”, שזה הפירוש הפשוט בכך. אין בדיסק עוד ניגון של 3. רוב השירים הם 4 רבעים. יש כמה פירושים במוזיקה לשיר פשוט וכו’. בקבלה זה היסוד היסודות של כל הקבלה, שהכתר הוא שיר פשוט, חו”ב שיר כפול, חג”ת שיר משולש ונהי”ם שיר מרובע. בכתר אין קצב – אם הפירוש הוא קצב – ניגון פשוט בלי קצב. שיר כפול הוא שכל ושיר משולש הוא שיר של רגש – לכן כל הוולסים הם שלש – ושיר מרובע הוא על הקרקע, הוא השלמות. כל מה שאמרנו קודם בלב והמעין, ששרים אחד לשני – הם אומרים ‘לידר’ (כך אומר רבי נחמן), זו לא בדיוק מוזיקה אלא שירים. אולי יש מנגינה, אבל הדגש על המילים ששרים, ובתוך הלידר יש את כל החכמות. שיר מרובע הוא ניגון שהוא בעצם ניגון דיבורי – עולם הדבור. שיר משולש הוא שיר רגשי. שיר כפול הוא איזה שכל מופשט. כל זה אם הפירוש הוא קצב. יש פירוש אחר, שהולך על הרמוניה – עוד יותר פשוט. בשיר פשוט שרים רק את המנגינה, בלי שום הרמוניה – אצל חסידים הכי אוהבים את זה. שני קולות – שיר כפול. שלשה קולות בהרמוניה – שיר משולש. ארבעה קולות – בדרך כלל המקהלה המלאה – זה שיר מרובע.