פיזיקה

א כסלו תשמה מכון גל עיני

מערכת מהלך המים

בקבלה יש מערכת שלמה של מהלך המים. היא מתחילה מה'תהום' ומגיעה אל הים עם כמה שלבים באמצע. יש מעין סתום בתוך התהום ויש מעין גלוי על פני הארץ. מן המעין הגלוי שעל פני הארץ עוברים המים אל הנהר דרך נחל נעלם, ולאחר מכן מתפצל אותו הנהר לנחלים רבים המתפשטים ממנו. לבסוף, "כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא"[פד]. למה הוא לא מתמלא? כי "נעוץ סופן בתחלתן"[פה], והמים שמגיעים אל הים חוזרים כביכול אל תוך התהום. המעגל נסגר ומתחיל לחזור חלילה.

כל מהלך המים הוא משל בקבלה לספירות, לכוחות הנפש ולכל האורות העליונים. בספירות ה'תהום' הוא הכתר, ובנפש הוא העל-מודע, כמו התהום שנמצא בתוך הארץ ואינו נודע. המים שבתוך התהום אינם ממש מים גשמיים, הם כח רוחני אין סופי של מים הטמון בתת-הקרקע [לא מעניננו כעת להסביר זאת באופן מדעי]. שוב, בנפש זהו העל-מודע.

מתוך אותו ה'תהום' – וליתר דיוק, מן ה'מעין' שבתוך ה'תהום' – עולים המים דרך 'גידי הארץ', שהארץ מלאה בהם, ובתוכם הופכים המים ממים רוחניים למים גשמיים, מים חיים מתוקים, המופיעים לראשונה על גבי הקרקע במעין הגלוי. המעין הגלוי נובע בתחלה 'טפין-טפין', והוא המשל לספירה השניה בקבלה – ספירת החכמה. המעין, אם כן, הוא 'ראשית הגלוי'[פו] [יש אפילו בטוי בתורה 'מעין החכמה', והוא אף שם של ספר קדום מאד]. המעין הוא גם מלשון עין – "עין המים"[פז] – והכוונה היא ל'ראשית הגלוי' שבחכמה, ההברקה הראשונה שבאה כברק המבריק. לכן העין היא תמיד משל בקבלה לספירת החכמה.

כל המדרגות שבין המעין הסתום שבתהום ובין המעין הגלוי שבארץ – הגידים שבתוך הארץ – הן הצינורות שמעבירים את האור מן העל-מודע אל תוך המודע, הממוצע. בלשון הקבלה[פח] נקראו הגידים הללו ה'דיקנא', שערות הזקן של העל-מודע, והם מניקים טפות של אור אל תוך המודע.

מן המעין הגלוי עוברים המים אל הנהר. הנהר מתרחב ומתארך, כשעיקר הכח שבו הוא להתרחב. המעין נותן בו את הזרם החזק ביותר של טפין-טפין דרך נחל נעלם, נתיב נעלם, שביניהם. בלשון הקבלה נקרא הקשר הזה 'יסוד אבא' – הקשר שבין אבא לאמא, בין חכמה לבין בינה. הנהר הוא כבר אמא, בינה, והוא נקרא 'רחובות הנהר'[פט]. נהר הוא מלשון נְהִירוּ, מלשון אור רחב, וכן מלשון משיכה (כמו בפסוק "וְנָהֲרוּ אליו כל הגוים"[צ]). הנהר הוא המשל בקבלה ובחסידות לבינה.

שוב, המקשר בין המעין ובין הנהר – בין החכמה והבינה – הוא נחל נעלם שעל גבי הקרקע, בעוד שגידי הארץ הם נחל נעלם תת-קרקעי. כל ממוצע שמחבר בין שתי מדרגות עיקריות נקרא נחל. הנחל שלפני החכמה – הגידים שבארץ, המקשרים בין הכתר ובין החכמה – רמוז בפסוק מספר משלי: "נחל נֹבע מקור חכמה"[צא]. הוא נחל שנקרא 'מקור חכמה', לפני החכמה. הנחל המחבר חכמה ובינה נקרא 'נתיב הנעלם'[צב] שמיחד את אבא ואמא, מחבר בין המעין הגלוי ובין התפשטות הנהר. אחר כך יש הרבה נחלים שיוצאים מן הנהר הגדול, והם עיקר המושג נחל. כל הנחלים האלו – ששה נחלים – הם כנגד שש מדות הלב הנולדות מאמא, מן הבינה. הם – חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד – הבנים של אמא, הנחלים המתפצלים מן הנהר, וכולם הולכים אל הים – אל המלכות, שמקבלת את הכל בסוף. המלכות כנגד האות ה תתאה שבשם הוי'.

ההסבר עד כאן מאפשר להבין בכללות את כל מערכת המים, שיש בה עוד הרבה-הרבה פרטים. זהו אחד מהמשלים העיקריים מן המציאות הגשמית לכל מערכת הנפש והספירות. נסכם את מערכת המים בציור:

הכל מכוון כנגד חמש המדרגות שבשם הוי' ב"ה: התהום כנגד הקוץ שעל גבי האות י, המעין כנגד האות י, הנהר כנגד האות ה עילאה, הנחלים כנגד האות ו והים כנגד האות ה תתאה. זו התמונה בכללות, כדי שנוכל כעת להתבונן ביתר פרטיות.

"תהום רבה" – ה'יש האמיתי'

נתחיל לקרוא מתוך הכתוב:

אנחנו יודעים ומאמינים שכל מה שנמצא בעולם נברא 'יש מאין', אבל מעל אותו 'אין' ישנו 'יש אמיתי'. בלשון הראשונים ובעלי ספרי המחקר, כמו הרמב"ם בספר 'מורה נבוכים'[צג] ועוד, הבטוי הוא "מחויב המציאות" – דבר שמציאותו מחויבת וש"מציאותו מעצמותו"[צד]. כל דבר בעולם הוא 'אפשרי המציאות'. כלומר, אפשר לצייר אותו בדמיון – או שהוא קיים במציאות או שלא. אבל יש רק דבר אחד שמציאותו מחויבת – הקדוש ברוך הוא.

המושג "מחויב המציאות" נקרא בחסידות ה'יש האמיתי'. מה היא אמת? דבר אמיתי הוא דבר שלא ניתן להשתנות, לא יתכן שהוא לא יהיה. לכן דבר שה'יש' שלו הוא אמיתי הוא דבר שהמציאות שלו מחוייבת. לכל דבר ודבר, גם למעלות הכי גבוהות, יש איזה רמז בגשמיות. ה'תהום' הוא דבר שהמציאות שלו נעלמת, ומאד קשה לתפוס אותו, ובכל זאת הוא מהווה משל למציאות המחויבת.

האם הכתר הוא אין סוף?

הספירה הראשונה ממערכת הספירות היא הכתר. למה? יש ספר, מהחשובים ביותר בכל ספרי הקבלה, שכתב הרמ"ק – ספר 'הפרדס'. אחד מן הפרקים הראשונים שלו נקרא 'האם הכתר הוא אין סוף או לא'[צה], ובו הוא דן וחוקר ומביא כמה וכמה שיטות מן הראשונים, האם המושג כתר הוא ה' עצמו או שהוא רק דבר שנאצל ממנו. כמובן, על פי המסקנה שלו – וכן לפי קבלת האריז"ל – גם הכתר הוא ספירה, אור נאצל, ולא העצמות בעצמה. בכל זאת, יש בכתר משהו שמדגים את התכונה של האין סוף ומרמז אליה. יש בכתר רמז או אחיזה לאין סוף בכך שהוא דומה לו, הוא נותן רושם של אותו "מחויב המציאות". לכן יש 'הוה אמינא' לחשוב שהכתר הוא אין סוף. איך יתכן שגדולי ישראל, שכל דעה שלהם היא ברוח הקדש, שואלים שאלה כזו? כי הכתר כל כך דומה לאין סוף, עד שיש מקום לחשיבה שבאמת הכתר הוא אין סוף.

בקבלת האריז"ל, הכתר הוא תמיד ממוצע בין שני עולמות ויש בו שני פרצופים-ממדים שלמים: הפנימיות היא עדיין הסוף של העולם העליון ואילו החצוניות היא הראש וההתחלה של העולם התחתון. כלומר, הכתר בעצמו בנוי משתי מדרגות: תחתון שבעליון ועליון שבתחתון. בלשון הקבלה נקראו הפרצופים הללו עתיק יומין ואריך אנפין. העליון מביניהם נקרא 'עתיק', מלשון העתקה – כאשר אני מעתיק משהו יש עדיין רושם מלא של הדבר ממנו העתקתי. לא חידשתי שום דבר, רק העתקתי אותו מלה במלה. וכאן – העתקתי את העצמות שלמעלה בפנימיות הכתר שלמטה. זוהי פנימיות הכתר. אחר כך באה חיצוניות הכתר. חיצוניות הכתר היא כח של התפשטות לאורך של כל העולם שיבוא אחר כך, ולכן פרצוף זה נקרא 'אריך אנפין' [אריך מלשון אורך].

אם כן, יש בתוך הכתר רושם של האין סוף, של מה שלמעלה. כמובן שבכתבי האריז"ל מה שלמעלה מן הכתר הוא עוד עולם, אבל אנחנו כעת מדברים בכללות העולמות, שמה שלמעלה מהם הוא ה'. המושג 'תהום' הוא משל גשמי המרמז ונותן לי רושם והרגשה של 'יש אמיתי', של "מחוייב המציאות".

נקרא את לשון הרמב"ם על כך בתחלת ספרו 'יד החזקה':

שֶׁ"מֵאֲמִיתַּת הִמָּצְאוֹ נִמְצְאוּ כָּל הַנִּמְצָאִים", וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב "כִּי-מִמְּךָ הַכֹּל".

הזכרנו בפעם הקודמת את ההבדל בין האמירה שה' בורא את הכל 'יש מאין' לבין הכתוב "כי ממך הכל", המלמד שהכל בא "ממך", מתוך ה' בעצמו. ה'יש האמיתי' מצמצם את עצמו בסוד ה'אין' על מנת להוציא את ה'יש הנברא', אבל באמת כל הכח שפועל בתוכו להוציא את ה'יש הנברא' הוא כח ה'יש האמיתי'. לכן מוצדק לומר "כי ממך הכל", שהכל בא מן ה'יש האמיתי', ובלשון הרמב"ם – הכל בא "מאמיתת הימצאו", הכל בא מ"מחוייב המציאות".

איך הענין הזה מרומז במלה 'תהום'?

וְזֶהוּ "תְּהוֹם" מִלְּשׁוֹן "תְּמִיהָה", דְּ"לֵית מַחְשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ כְּלָל" [ואפילו את המשל בגשמיות, והיא הנותנת], וּבְסוֹד "אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ" [ואי אפשר לזהות את המקום שלו, את המציאות שלו].

עד כאן הסבר המושג 'תהום' ועד כאן למדנו גם בפעם הקודמת. המלה שמצטרפת בפסוק ובתפלה עם המלה 'תהום' היא המלה 'רבה' – "תהום רבה" – ועל כך יש רמז:

"רַבָּה" עוֹלֶה "אֵין סוֹף".

הרמז מתאים למה שהסברנו עד כה, ש'תהום' מרמז לאין סוף. עד כאן המדרגה הראשונה.

"מעינות תהום רבה" – ה'אין האמיתי'

מהם "מעינות תהום רבה"? אני מבקש מה' שלמוד התורה יביא אותי ל"הפצת מעינות תהום רבה", שאוכל להפיץ את המעינות של 'תהום רבה'. הסברנו ש'תהום רבה' הוא הכתר שבכתר, המדרגה הגבוהה ביותר בו. מהם ה'מעינות' שלו?

הסברנו שיש בתוך התהום, בתוך הכתר, התעוררות להתגלות ולבוא מתוך העל-מודע אל המודע. התעוררות זו עדיין נמצאת לגמרי בתוך העל-מודע, אנחנו לא מודעים אליה, והיא נקראת 'מעין סתום' – המעין שמתחיל לנבוע עוד בתוך התהום. לא מדובר במעין הגלוי, החכמה, אלא במעין של התהום.

"'מַעְיְנוֹת' תְּהוֹם רַבָּה", הַיְינוּ הָאַיִן הָאֲמִיתִּי שֶׁכָּלוּל בַּיֵּשׁ הָאֲמִיתִּי הַנ"ל.

התהום נקרא 'היש האמיתי', ואילו ההתעוררות להתגלות שיש בתוכו נקראת 'האין של היש האמיתי', שנכלל בתוכו. אחר כך, כאשר ההתעוררות הזו מתגלה בתוך המעין הגלוי, היא נקראת 'האין של היש', וכאשר היא ממציאה את המציאות הראשונה כמציאות מורגשת ונבראת, הנהר, הוא נקרא כבר 'יש נברא'. כאן העיִן, מלשון מעיָן, הוא לבוש לגבי ה'אין של היש', לפי הכלל הידוע. החכמה נקראת 'אין יחסי', או ה'אין של היש'. זהו 'אין' שכבר גלוי ופועל את מציאות ה'יש'.

נסכם: