זאולוגיה

על פגם הברית של כעס והקפדה שמבטאים ארבעת העופות קיפוד, עורב, קאת וינשוף

קטע מתוך שיעור בספר שכינה ביניהם פרק ‘והייתי שפל בעיני’

תיקון מידת הכעס וההקפדה

יהודי – הכופר בעבודה זרה (=מידת כעס)

  במאמר זה נתמקד על מידה אחת ספציפית, המידה העיקרית שאותה צריך לתקן – מידת הכעס.

האדמו”ר הזקן כותב את מידת הכעס לפני מידת הגאוה, כלומר שיש משהו בכעס שהוא יותר גרוע אפילו מגאוה למרות שהגאוה היא מקור הכעס.

 הכעס הוא עבודה זרה ממש שהיא ההפך המוחלט מהיהדות. הרי כתוב, מיהו יהודי? חז”ל אומרים שיהודי הוא מי שכופר בעבודה זרה, ובכל המידות הרעות יש רק מידה אחת שהיא מכונה עבודה זרה – הכעס.

המילה כופר היא גם מלשון לכפר, היינו לפייס על דרך “אכפרה פניו”[רב]. ומכאן אפשר לדרוש אותו מאמר חז”ל: “מיהו יהודי? הכופר בעבודה זרה” – שליהודי יש כוח לפייס, כלומר להמתיק את הכעס, להשפיל את יצר הכעס ובכך לתקנו. זוהי ההגדרה של יהודי. ואם חלילה אין לאדם את הכוח להשפיל את הכעס, להיות כופר בעבודה זרה, הוא אינו זכאי לשם יהודי.

מידת הכעס – הגרועה שבמידות

  הרמב”ם פוסק שיש שתי מידות שצריך להתרחק מהן עד הקצה האחרון “לא מיניה ולא מקצתיה”: מידת הגאוה ומידת הכעס. מה שאין כן לגבי כל שאר המידות הרעות, כמו תאוות רעות למיניהן וכיוצא בזה, שניתן למצוא בהן את שביל הזהב, את הדרך הממוצעת.

כשמתבוננים בגמרא, בסוגיה המקורית רואים שלגבי גאוה יש שתי דעות: דעה אחת אומרת “לא מיניה ולא מקצתיה”, כמו שפוסק הרמב”ם, ודעה אחרת אומרת, שצריכה להיות גאוה של שמינית שבשמינית.

מה שחשוב להבין מהמחלוקת הנ”ל הוא שבמידת הגאוה יש שתי דעות, וכמובן ש”אלו ואלו דברי אלוקים חיים”, בעוד שבמידת הכעס אין שתי דעות. לגבי הכעס הדעה היא אחת ש’לכולי עלמא’ – “לא מיניה ולא מקצתיה” והיא עבודה זרה ממש.

  אם כן, המידה הגרועה ביותר שצריך לתקן היא מידת הכעס, הפוגמת יותר מכל מידה אחרת ביחסי אנוש ובמיוחד בין אוהבים. וממילא היא המידה הגרועה ביותר שעלולה להרוס שלום בית, את “השכינה ביניהם” יותר מכל המידות האחרות ועל כן יש להתבונן באופן מיוחד רק על מידת הכעס.

כעס והקפדה

  במידת הכעס גופא יש שתי מדרגות: כעס והקפדה. יש לכעוס ממש ויש להקפיד. מה ההבדל בין שתי המדרגות הללו?

באופן כללי, הקפדה היא מידה יותר “עדינה” מכעס שהוא חיצוני וברוטאלי, ולכן יותר קשה לטפל בהקפדה.

לדאבוננו ישנם די הרבה אנשים שכועסים ממש. אך אפילו אותם אנשים “עדינים” שלא כל-כך כועסים, עלולים להקפיד, וההקפדה שלהם תגרום בדיוק את אותה פעולה הרסנית כמו הכעס, במישור יותר פנימי.

 ובהרחבה יותר:

עיקר הכעס – רתיחת הדמים בלב

  על אף שהכעס הוא מידה נפשית, יש לו תופעה פיזית – רתיחת הדמים. כמבואר בתניא, הכעס קשור עם הרגש שבלב, שחללו השמאלי מהווה את מקור הדם, וכאשר האדם כועס הדם רותח.

ועוד כתוב, שישנו עוד איבר – הכבד, המעלה דם לתוך החלל השמאלי של הלב, והוא מהווה מקור של כעס אפילו יותר מהלב. אך מאחר שבדרך כלל בחסידות אין מבדילים בין הכבד לבין החלל השמאלי של הלב, יוצא שעיקר הכעס שייך למידות, לרגש, ללב, וממילא לדם, והוא מתבטא בתופעה המלווה אותו – רתיחת הדמים.

לעומת הכעס, ההקפדה היא אחרת.

עיקר ההקפדה – דינים (ביקורת) המתעוררים במוח

  עיקרה של ההקפדה הוא בדינים המתעוררים במוח. המוח הוא מים, הוא אינו אש, ולכן אינו רותח. מאידך, המים עלולים להיות מרים, עכורים. כשיש עכירה או מרירות בתוך המים של השכל, שבלשון החסידות זה נקרא דינים בשכל, הדבר מתבטא ביחס שבין אדם לחברו במידת ההקפדה.

מהם דינים? הכוונה לביקורת, כשהאדם הוא מלא ביקורת על הזולת. מדוע? כיון שאינו מקיים את מאמר חז”ל “קשוט עצמך תחילה ואחר כך קשוט אחרים”, כלומר ‘קודם תבקר את עצמך ותמצא כל כך הרבה דברים לבקר עד שלא יהיה לך אף פעם פנאי לבקר מישהו אחר’… ומאחר שהאדם לא מקיים זאת הוא מלא דינים, כלומר שהוא כל הזמן מתעורר בביקורת על הזולת, שזו הקפדה.

איך מתקנים את הכעס וההקפדה?

  ישנן כל מיני שיטות בפסיכולוגיה שלא באות מכוח התורה, וכן גם שיטות המתלבשות בדברי תורה כמו שיטות של מוסר כאלה ואחרות המתיימרות לתקן את מידת הכעס וההקפדה, אך כולן כאחת שטחיות וחיצוניות ואינן פועלות את הפעולה האמיתית, ולכל היותר, מה שהן משיגות, זה שתוך כדי הטיפול בתיקון המידה, האדם מתרחק מאוד מה’, ואז או שהוא נופל מהמצב של “לפני ה'” למצב של “אחרי ה'”, או שעוד יותר מזה, כפי שהוסבר קודם.

עיקר של מאמר זה בא להדגיש שיש דרך אחת ויחידה של תיקון המידה הזאת, וכאמור גם תיקון כל המידות בנפש, שהיא דרכו הפנימית של הבעש”ט, שנקראת ביטול היש – הכנעה ושפלות.

לפי שיטת הבעש”ט האדם יכול לבטל, להשפיל את עצמו ולהישאר עדיין “לפני ה'”. ולהיפך, ה”לפני ה'” עוזר לו להשפיל את עצמו, שבלעדי ה”לפני ה'” הוא לא היה מסוגל להשפיל את עצמו באמת.

   נסכם ונאמר, כי אם האדם זוכה לבטל את היש כדבעי, הוא מיד משתחרר מכל שמץ של גאוה וכעס. ואם לא – הכל דמיונות שווא, ואפילו שיעשה כל מיני עניינים והשתדלויות, אפילו פסיכולוגיות, להמתיק את הדינים ולעדן את עצמו – זה לא שווה כלום. במילים אחרות, אם יבוא מישהו ויאמר שיש איזה טכניקה כלשהי לטפל בתיקון מידה כלשהי – לא צריך להאמין לו. וליתר דיוק, אם יש בשיטה שלו ביטול היש – ניחא, אבל אם אין ביטול היש – לא רק ששיטתו אינה שווה דבר, אלא היא רמאות ואחיזת עיניים.

התבוננות בשורש קפד

ק.פ.ד – מלשון קְפָד (כריתה וקץ)

 שורש המילה הקפדה הוא ק.פ.ד. היכן הוא מופיע בלשון הקודש, בתנ”ך, ומה הוא אומר?

בלשון המקרא השורש ק.פ.ד הוא מלשון כריתה וקץ על פי פסוק ביחזקאל[רג] “קֱפָדָה בא ובקשו שלום ואין”[רד]. השורש הזה מופיע עוד פעם אחת בספר ישעיהו: “וקיפדתי כאורג ימי”[רה] – גם הוא מלשון כריתת ימים.

להקפיד – לשים קץ לחיים; במקום שיש הקפדה אין שלום

מה לומדים מהפסוק “קֱפָדָה בא וביקשו שלום ואין”?

כאמור, הפירוש הפשוט בלשון המקרא הוא כאמור קפדה מלשון קץ, אך בלשון חז”ל המילה הקפדה או כלשונם “להקפיד” הוא אותו הפירוש כפי שאנחנו מבינים את המילה הקפדה. וברור שיש קשר בין הפירושים, ולא סתם קשר אלא ששניהם אותו הדבר.

הדבר הראשון שלומדים מהפסוק הוא, שמי שמקפיד שם קץ לחייו, ח”ו, על דרך “קיפדתי כאורג ימי”. אם כך, זה לא בריא לכעוס וזה לא בריא להקפיד, כיון שלהקפיד הוא מלשון קץ וכריתת ימים. ושנית, שבמקום שיש הקפדה – אחד נגד השני, אין שלום. ולא רק שאין שלום, אלא אפילו אם מבקשים שלום – “ואין”. כי במקום יש הקפדה, אפילו שיבקשו את השלום לא ימצאו אותו. אמנם, יש עניין גדול לבקש שלום, כמ”ש “בקש שלום ורדפהו”[רו]. על אהרון הכהן כתוב “אוהב שלום ורודף שלום וכו'”.[רז] ובפסוק שלנו כתוב שאפילו אם יבקשו שלום, ואפילו אם יעשו מאמץ לחזר אחר שלום, כמו זוג עם בעיות בשלום בית שהולכים לאיזה פסיכולוג או לייעוץ, זה לא יעזור כל עוד קיימת הקפדה, “ובקשו שלום” – “ואין”.

הקפדה באה מחוסר אמונה

  מדוע, אם כן, יש הקפדה?

 התשובה לשאלה זו חבויה בסופי התיבות של הפסוק הזה: “קפדה בא וביקשו שלום ואין” שהם צירוף האותיות אמונה[רח]. כלומר, שראשית הפגם הוא באמונה (מלשון ברית, כריתת ברית) שהיא שורש ברית ההתקשרות שבין שני בני זוג. עצם האמונה שיש לעם ישראל בקדוש ברוך הוא, פירושו שיש לעם ישראל ברית כרותה בינם לבין ה’, ברית נאמנה. רמז לכך הוא שהמילה ברית=6 פעמים אמונה.

אם כן, קיומה של הקפדה מרמזת על בעיה באמונה. אמונה היא גם מלשון אמון. אך אין זה סתם אמון, כמו לתת אמון במישהו. אלא היא אמון במובן הכי פנימי ועצמי של התקשרות, של ברית כרותה למעלה מטעם ודעת בין שני בני זוג או בין עם ישראל והקב”ה.

  כאשר יש פגם באמונה, יש מקום להקפדה. כי אם האמונה הייתה בשלמות לא הייתה הקפדה. כלומר שאם הייתה בין בני הזוג ברית אמיתית לא היו אף פעם באים להקפיד אחד על השני.

הקפדה באה, אם כן, מחוסר אמונה, מקטנות אמונה. מי שקטן באמונה, קטן בברית שבינו לבין בן/בת זוגו, או בינו לבין הקב”ה, יכול להגיע לידי הקפדה.

הקפדה, בחינת אחור; התיקון – בחינת פנים, “ובקשו פני”

 התיקון למצב שבו יש הקפדה ולכן לא מוצאים שלום מרומז בר”ת של הפסוק – “קפדה בא ובקשו שלום ואין”: ובקשו, שהיא גופא התיבה האמצעית של הפסוק. אז מתי מבקשים וכן מוצאים?

לשם כך יש לחפש בתנ”ך עוד פסוקים שכתובה בהם המילה “ובקשו”, שודאי מרומז בהם התיקון של הפסוק הזה.

התיבה “ובקשו” מופיעה בדיוק בצורתה זו גם בנביא הושע – “אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה’ אלוהיהם, ואת דוד מלכם ופחדו אל ה’ ואל טובו באחרית הימים”[רט]. הושע אומר, שאַחַר (במובן של ‘אחור’, דינים, כעס והקפדה) כל הייסורים של הגלות של עם ישראל, באחרית הימים שהיא התקופה שבה אנו נמצאים כעת, ישובו בני ישראל ויבקשו את ה’ אלוהיהם ואת דוד מלכם.

מי הוא דוד מלכם? מידת השפלות – “והייתי שפל בעיני”. כלומר, על עם ישראל לבקש את מידת השפלות, מידתו של דוד המלך, כמו שאומרים חז”ל במקום אחר “שלא גלו ישראל עד שכפרו בה’ ובמלכות בית דוד”. וכשם שהגלות היא עקב הכפירה בה’ ובדוד, כך צריך לבקש אחרי ה’ ואחרי דוד.

הרמז הנ”ל בא ללמדנו כי עיקר התשובה היא לשוב ממידת ההקפדה, ממידת ה”אַַחַר”.

ל”אַחַר” יש שלוש פירושים:

הפירוש הראשון: עבודה של “אחרי ה'”. כלומר, שאת מידת ההקפדה באופן מיוחד, אי אפשר לתקן במצב של “אחרי ה'”.

הפירוש השני: ‘אחוריים’. בקבלה ‘אחוריים’ הכוונה להתעוררות דינים מהאחוריים (מספירת הבינה, “מינה דינין מתערין”) שיש לשוב ממנה ולחזור ‘פנים בפנים’, כמבואר ב”ספרא דצניעותא”, החלק הכי פנימי בספר הזוהר. שם כתוב כי מצב של תיקון נקרא “אשגחן אפין באפין”, היינו הסתכלות “פנים בפנים”, ואילו מצב של תוהו נקרא “אחור באחור”. אך אפילו “פנים באחור” או אחור בפנים” הם מצבים לא מתוקנים בתכלית, ומכולם יש לשוב.

הפירוש השלישי: ב”אַַֹחַר” יש עוד מילה והיא אַחֵר, והוא פירוש נוסף ל’אחוריים’. מצב של ‘אחוריים’ הוא גם כאשר כל אחד הוא אַחֵר וזר לזולתו, ר”ל, ש’אני לא איתך פנים בפנים, כלומר שאני ואתה אֲחֵרים אחד מהשני’.

ביחס לקב”ה, ה’אחֵר’ הוא עבודת אלוקים אחרים[רי], שהיא עבודה זרה וכאמור לעיל, עבודה זרה היא מידת הכעס.

לסיכום,

  במידת הפנים נאמר “באור פני מלך חיים”, מה שאין כן במצב של ‘אחור’ – הקפדה. לפי זה, מהי הקפדה? הקפדה היא הפך החיים, “קיפדתי כאורג ימי”. כלומר, שאם יש פנים, אור הפנים – יש חיים, ואם יש אחור, ובנפש זו הקפדה, יש הפך החיים.

בתחילת כל קשר המצב הוא ‘אחור באחור’ וצריך לנצל את המצב הזה ולהחזיר את שני הפרצופים, את שני בני הזוג, שיהיו ‘פנים בפנים’, על דרך כנסת ישראל והקב”ה.

התיקון, אם כן, של מידת ההקפדה הוא לבקש את הפנים, כמ”ש גם בהושע “ובקשו פני בצר להם ישחרנני”[ריא], היינו, לשוב ממדרגת ה’אחור’ ולחזור למצב של תיקון ‘פנים בפנים’ – “קפדה בא ובקשו שלום ואין”, על פי הכלל הידוע שתמיד התיקון של הדבר הפגום רמוז בתוכו.

ק.פ.ד – מלשון קִפֹּד

השורש ק.פ.ד הוא גם מלשון קפוד, בריה שמוזכרת גם בתנ”ך. כיום אנו מזהים קיפוד כחיה הקשורה עם מידת ההקפדה הדוקרת עם החיצים שלה ומזכירה אדם שמקפיד על השני, שזורק את חיציו, ודוקר את הזולת מתוך ההקפדה שלו.

אך הקיפוד בתנ”ך הוא לא הקיפוד של היום. בתנ”ך הקיפוד הוא גם דבר טמא, הוא עוף דורס. הוא נזכר פעם אחת בספר ישעיהו בפסוק נבואה של חורבן ושממה. כך אומר הנביא לעם ישראל: “וירשוה קאת וקיפוד וינשוף ועורב ישכנו בה. ונטע עליה קו תהו ואבני בהו”[ריב]. הנביא מתאר את השממה, את ה”תוהו ובוהו” שיהיה בארץ – “וירשוה קאת וקיפוד וינשוף ועורב ישכנו בה”.

 ראשית, רואים שהקיפוד הוא עוף דורס המשתתף יחד עם שאר העופות לתאר את המצב של “תוהו ובוהו”, שזהו בודאי מצב בלתי רצוי. רואים גם בפסוק הזה שהקיפוד אינו סמל חיובי אלא שלילי ביותר.

בכל אופן בפסוק הנ”ל יש עוד עופות ובסה”כ יש ארבעה עופות, כאשר עוף בגימטריה עולה יוסף וציון, מה שאומר שעוף קשור עם ברית’, וממילא יוצא שכל ארבעת העופות הדורסים הללו, המסמלים את השממה של התוהו הם כולם פגם הברית, ע”ד פגם הברית בין איש לאשה.

ארבעת העופות – כנגד 4 מדרגות של פגם הברית – כנגד יהו”ה

ארבעת העופות המסמלים 4 מדרגות של פגם הברית מקבילים ל-4 אותיות יהו”ה. ונתחיל בשני העופות שהקשר שלהם לאותיות יהו”ה הוא ברור והם: קיפוד ועורב.

קיפוד – (כנגד הבינה) ה‘ עילאה: קיפוד הוא לשון הקפדה, וכתוב בפירוש שהקפדה באה מהדינים שמתעוררים בחיצוניות הבינה.

עורב – (כנגד המלכות) ה’ תתאה: עורב הוא כינוי של דוד המלך בסוד הפסוק “ערוב עבדך לטוב, אל יעשקוני זדים”[ריג].

קאת  – (כנגד החכמה) י: ברמז קאת עולה בגימטריה ראש, ראשית חכמה.

ינשוף – (כנגד הדעת) ו: במילה נשף (בנוסף למשמעות של אפילה, לילה) יש עוד מובן בעברית – לנשוף[ריד] מלשון נשיפה, שהיא בסוד הדעת – פנימיות ה-ו של שם הוי’, המידות של הלב.

מידת ההקפדה בארבעת העופות

  מלבד הקבלת ארבעת העופות לארבע אותיות יהו”ה, ניתן לזהות בהם גם תנועה פנימית בין הקאת לבין הקיפוד, ומהקיפוד לינשוף ומהינשוף לעורב. תחילה נתבונן שוב במשמעות הפנימית של כל עוף:

קאת – הדבר הקרוב ביותר להתבונן בו, אם יש לו קשר לשורש של המילה קאת, הוא בארמית הלשון קאי שפירושו עומד. ואז נניח שיש קשר בין קאת לבין עמידה כלשהי, וכמו שחז”ל אומרים “קושטא קאי” – האמת עומדת, יציבה.

קיפוד – הקפדה על בן/בת זוג, כנ”ל. הבעל מקפיד על האשה או שהאשה מקפידה על הבעל.

ינשוף – לשורש נשף יש קשר גם לשורש נזף (משום שבעברית אותיות השיניים ש ו-ז מתחלפות). ז”א, שלומר ש’אני נושף בך’ זה כמו לומר ש’אני נוזף בך’. לנשיפה יש, אם כן, קשר לשוני ללשון נזיפה.

עורב – אחד הפירושים הכי פשוטים של עורב הוא שלא די בכך שמטבעו הוא אכזרי, אלא שאפילו ודווקא הוא אכזרי על בניו. להיות עורב, הכוונה להוציא את כל הקפידה באכזריות על הילדים.

ישנו עוד פירוש, עורב מלשון ערבוביא, לשון תערובת, להתערב.

  קאת – קיפוד – ינשוף – עורב

אם נחבר את כל המשמעויות של 4 המדרגות קאת, קיפוד, ינשוף, ולבסוף עורב – נקבל את הווארט הבא המתאר תנועה פנימית בין כל העופות הללו המשקפת את מידת ההקפדה בארבעה שלבים:

קאת, הכוונה לאחד שעומד על דעתו. זו מידה שישנה עוד לפני שהוא מקפיד. מדוע אדם מקפיד? בגלל שהוא עומד על שלו. מתוך שהוא עומד על שלו היינו קיפוד – הוא בא להקפיד על הזולת.

הקפדה גרידא היא רק הרגשה עדינה במוח. אולי ניתן לראות אותה על הפנים של המקפיד, אך הדבר לא חייב אפילו להתבטא בדיבור. אח”כ מתוך ההקפדה שלו על הזולת הוא נוזף, כך שמתוך הקיפוד הוא הופך להיות ינשוף. ולבסוף, הגרוע ביותר הוא, שלא די לו שבמקרה מסוים הוא מקפיד כיון שעומד על שלו, אלא הוא הופך להיות עורב כלומר מתערב בכל העניינים של הזולת וממילא מתערבבים גם הדינים, הקפידה והכעס שלו והוא מגיע לכל מקום, כאשר לכתחילה לא היה צריך להיות מעורב שם כלל.

מידת ההתערבות לגריעותא

  התערבות יכולה להיות חיובית כאשר היא תומכת ומעודדת כמו למשל, כשבעל ואשה משוחחים יחדיו על שלום בית. ישנם מקרים שחשוב שהבעל יהיה מעורב בעסקיה של אשתו, ולהיפך. אך התערבות יכולה להיות גם מידה רעה. כאשר ההתערבות אינה במקום, כל מטרתה היא לשם העברת ביקורת, שכן מדוע המתערב יתערב בדברים שאינם שייכים לו?!

וממילא ההתערבות השלילית גורמת להתפשטותם של כל השלבים הקודמים של הקאת, הקיפוד, והינשוף[רטו]. מאחר שהמתערב תוקע את עצמו סתם ללא צורך, לא במקום, התערבותו הופכת להיות גם סיבה לאכזריות, ה’ ישמור, כמו שחז”ל אומרים שעורב הוא עוף אכזר.

ראשית התיקון – הקיפוד

את כל התנועה הפנימית של ארבעת העופות הנ”ל (המקבילה גם לאותיות יהו”ה של ה’לעומת זה’) צריך ודאי לתקן. היכן מתחילה נקודת התיקון, התשובה?

כתוב בקבלה, שעיקר מקום התשובה היא בבינה (ה’ עילאה של שם הוי’)- בשלב השני בתנועה, שכנגד העוף הדורס שנקרא קיפוד.  כלומר בתחילה יש לתקן את מידת ההקפדה והכעס בנפש, וממילא מתקנים גם את כל העופות האחרים.

  לסיכום,

אמרנו שהכעס שייך לרתיחת הדמים בלב. לעומתו, קשורה ההקפדה לדינים, כלומר לביקורת נגד הזולת המתעוררת במוח, בשכל. ההקפדה היא כעס כמו שהוא עדיין בתוך השכל, בתוך המוחין. וכשהכעס יורד, הוא מתגלה בלב ברתיחה.

ומאחר שיש לתקן כל מידה בשורשה, האדם לא יהיה מסוגל להתמודד עם הכעס אם הוא לא יודע לתקן את ההקפדה.

העיקר תלוי, אם כן, ביכולת של האדם לא להקפיד, וממילא הוא גם לא יכעס.

  

נמשיך להתבונן במילה ‘הקפדה’. עד עתה בדקנו את המשמעויות של קפד כשורש: האחת, מלשון כריתה וקץ והשנייה, מלשון קפוד – עוף טמא. כעת נתבונן בקשר שבין ק.פ.ד לבין שאר צירופיו[רטז].

התבוננות בשורש ק.פ.ד. מראה כי ישנם עוד שני שורשים שנוצרים ע”י צירוף אותן האותיות והם: פ.ק.ד ו-ד.פ.ק.

ק.פ.ד – מלשון פקֹד

מידת ההקפדה פוגמת גם בפקידה (מלשון פקֹד) של האיש את אשתו (בלשון התנ”ך פקֹד היא מילה מובהקת לזיקה, לאהבה בין בני זוג). על פי התורה האיש חייב לפקוד את אשתו. שורשה של מצווה זו היא פקידת הקב”ה (החתן) את עם ישראל (הכלה), והיא סוד גאולתנו ופדות נפשנו, כמ”ש “פקוד יפקוד אלוקים אתכם”. חז”ל אומרים שפסוק זה מקפל בתוכו את סוד הגאולה, ושהוא הסיסמה של הגאולה, אותה מתחייב המשיח הגואל לבטא.

כוונת הפסוק היא שתגיע העת בה יעלה לפני ה’ זיכרון עם ישראל, שיעורר אצלו את הזיקה שלו אלינו, את מידת הרחמים שלו כלפינו,  עד שירגיש שהוא חייב לגאול אותנו. התעוררות זו בתוך ה’ כביכול, נקראת פקידה, פקידת ה’ את עמו. וכך גם לגבי הרגשת איש לאשתו, שאף הוא חייב לפוקדה.

קטנות מוחין (הקפדה) לעומת גדלות מוחין בפקידה

כאמור לעיל, אם האיש מקפיד על אשתו, הוא לא יוכל להיות כלי ראוי לפקידה. מהי הקפדה? הקפדה זו קטנות מוחין (בלשון הקבלה) – חוסר בגרות. ולהפך, מי שהוא רחב, שיש לו מוחין רחבים – לא מגיע למידת ההקפדה.

כשהאדם נמצא במצב של קטנות, כלומר הקפדה, הוא לא מסוגל להרגיש נכון את הזולת, קל וחומר את אשתו, וממילא הוא אינו כלי לפקוד אותה לעת הצורך על פי תורה.

היות שהיחס בין איש לאשה הוא גם יחס בין כל שני אנשים והוא גם משקף את היחס בין הקב”ה לבינינו, ממילא ניתן להבין כי מידת ההקפדה פוגמת ביכולת לפקוד, היינו במחויבות של ה’ לגאול אותנו – “פקד יפקד אלוהים אתכם”[ריז].

פ.ק.ד – לשון תפקיד

בשורש פ.ק.ד נמצאת גם המילה תפקיד. תפקיד זו התחייבות, אחריות של כל אחד כלפי הזולת. ולענייננו, פגם בפקידה הוא גם פגם ביכולת מילוי התפקיד.

המילה תפקיד עולה בגימטריה “אהבה בתענוגים” – הביטוי שמתאר את שיא הקשר בין החתן והכלה של “שיר השירים”, שהוא המשל ליחס שלנו עם הקב”ה בזמן הגאולה.

קוצר רוח (-הקפדה) לעומת אורך רוח במילוי פקודה

תפקיד הוא גם מלשון פקודה. התפקיד הוא בעיקר מילוי פקודה, כאשר הפקודה העיקרית שניתנה לאיש ואשה היא המצווה הראשונה של התורה – “פרו ורבו ומילאו את הארץ וכבשוה ורדו…”[ריח], שזה גם התפקיד המשותף של שני בני הזוג – להוליד[ריט].

למרות שה’ הוא המפקד שנותן פקודה, הוא לא מקפיד אם לא ממלאים נכון ומיד את הפקודה שלו, כיון שיש לו ארך אפיים, אורך רוח. למי שיש קוצר רוח שזה קטנות, מקפיד מיד כאשר לא ממלאים את פקודתו.

ואולם אין להבין מכך שה’ מוותר למי שלא ממלא אחר פקודותיו. ה’ אינו מוותר כיון שהוא דואג לתיקון הזולת. הוא יודע שהפקודה שלו היא לטובת הזולת ולא לטובת עצמו. הוא אינו זקוק לזה לעצמו כי הרי הוא ברא את כל העולם בשביל הזולת, כדי שהוא יתגלה בתוך הזולת – “דירה בתחתונים”, וממילא הוא לא מוותר, כי לוותר זה כביכול לסלף את כל התכלית. ובכל זאת, הוא לא מקפיד אלא מאריך אף, ויש ללמוד ממנו לא להקפיד ולהאריך אף – כמ”ש “מה הוא ארך אפיים, אף אתה ארך אפיים”.

ד.פ.ק – לשון דופק, הקפדה – קיצור דופק החיים

  אדם שמקפיד מקצר את הדופק שלו, כפי שנאמר לעיל, שההקפדה היא על דרך קוצר רוח. אם יש קוצר רוח, נוצר גם קוצר בדופק הסדיר והתקין של החיים. וגם לפי פשט הפסוק ממנו התחלנו – “קפדה בא וביקשו שלום ואין”, כשהפירוש של המילה “קְפָדה” הוא קץ לחיים, ח”ו. מכאן המסקנה, שמידת ההקפדה היא מידה מסוכנת משום שהיא פוגמת בדופק החיים.

הקפדה מתוך חשש להשגת גבול

במידת ההקפדה קיימים כמה אופנים, כשההקפדה היסודית  נובעת מתוך חשש להשגת גבול, והיא כאשר האדם מקפיד ברגע שהוא חש כביכול שמשהו עומד להשיג את גבולו, כלומר לעלות על התחום שנדמה לו שהוא שלו.

מידה זו היא המידה שגרמה לשבירת הכלים בתחילת בריאת העולם כמבואר באריכות בכתבי האריז”ל.