מכון גל עיני אייר תשנ

 

 

 

פרק שירה – שירת החתול

ערב טוב,

לפי כל הנוסחאות של פרק שירה – מוסכם ש”שירת החתול” הוא הפסוק שאומר דוד המלך בתהלים פרק ח”י: “אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם“! ישנו נוסח נוסף, שמובא ע”י אחד ממפרשי עין יעקב – האומר: שלפני פסוק זה מקדים החתול ואומר פסוק נוסף מעובדיה פרק א’: “אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם הוי’“. ובכל אופן, מוסכם על כולם בפשטות ש”שירת החתול” היא הפסוק: “אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם“!

על פסוק זה יש מדרש חשוב של חז”ל המופיע בפתיחת איכה רבתי. הפסוק במגילת איכה פרק ד’ אומר: “לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ כֹּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם” ודורשים חז”ל במדרש איכה רבה:

לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל, ארבעה מלכים היו מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הן דוד ואסא יהושפט וחזקיהו, דוד אמר (תהלים י“ח) ארדוף אויבי ואשיגם וגו‘, א“ל הקב“ה אני עושה כן הה“ד (שמואל א‘ ל‘) ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם, מהו למחרתם ריב“ל אמר לשתי לילות ויום אחד והיה הקב“ה מאיר לו בלילות בזיקין וברקים כמה דתנינן תמן על הזיקין ועל הזועות ועל הברקים, הדא הוא דכתיב (תהלים י“ח) כי אתה תאיר נרי וגו‘, עמד אסא ואמר אין בי כח להרוג להם אלא אני רודף אותם ואתה עושה, אמר לו אני עושה שנאמר (ד“ה ב‘ י“ד) וירדפם אסא וגו‘ כי נשברו לפני ה‘ ולפני מחנהו וישאו שלל הרבה מאד, לפני אסא אין כתיב כאן אלא לפני ה‘ ולפני מחנהו, עמד יהושפט ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה עושה, אמר לו הקב“ה אני עושה שנאמר (ד“ה ב‘ כ‘) ובעת החלו ברנה ותהלה וגו‘, עמד חזקיהו ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, אמר לו הקב“ה אני עושה שנאמר (מלכים ב‘ י“ט) ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה‘ ויך במחנה אשור וגו‘, כמה נשתייר מהן רב אמר עשרה שנאמר (ישעיה י‘) ונער יכתבם, שכן דרכו של נער להיות כותב יו“ד, ר‘ אליעזר אומר ששה שכן דרכו של נער להיות שורט שריטה, ר‘ יהושע אומר חמשה שנאמר (ישעיהו י“ז) שנים שלשה גרגרים בראש אמיר, ר‘ יהודה בר‘ סימון אמר תשעה הה“ד (ישעיהו י“ז) וארבעה חמשה בסעיפיה פוריה, ר‘ תנחום בר חנילאי אמר ארבעה עשר הה“ד (ישעיהו י“ז) שנים שלשה גרגרים בראש אמיר ארבעה חמשה בסעיפיה פוריה, בין כדברי אלו בין כדברי אלו הכל מודים שנבוכדנצר אחד מהם היה, אלא כיון שאמר לו הקב“ה עלה והחריב בהמ“ק אמר לא בעי אלא מצמצמא יתי מיעבד לי כמה דעבד לסבי, מה עשה בא וישב בדפני של אנטוכיא ושלח נבוזראדן רב טבחים להחריב את ירושלים עשה שם שלש שנים ומחצה בכל יום מקיף את ירושלים ולא היה יכול לכבשה וכיון שלא היה יכול לכבוש בקש לחזור, נתן הקב“ה בלבו התחיל ממדד בחומה והיתה שוקעת בכל יום טפחיים ומחצה עד ששקעה כלה, וכיון ששקעה כלה נכנסו השונאים לירושלים, על אותה שעה הוא אומר לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל כי יבא צר ואויב בשערי ירושלים.

נקרא ונסביר:

דוד המלך

לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל, ארבעה מלכים היו מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הן דוד ואסא יהושפט וחזקיהו – כל אחד מארבעה המלכים תבע, ביקש, מהקב”ה  במידה אחרת, כל אחד לפי מדרגתו בעבודת ה’.

דוד הוא החתול – דוד אמר (תהלים י“ח) ארדוף אויבי ואשיגם וגו‘, א“ל הקב“ה אני עושה כן הה“ד (שמואל א‘ ל‘) ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם, מהו למחרתם ריב“ל אמר לשתי לילות ויום אחד והיה הקב“ה מאיר לו בלילות בזיקין וברקים כמה דתנינן תמן על הזיקין ועל הזועות ועל הברקים, הדא הוא דכתיב (תהלים י“ח) כי אתה תאיר נרי וגו‘ – ואם כן, דוד המלך מבקש מהקב”ה, “אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם“. כלומר, מבקש שהקב”ה יתן לו כח לרדוף ולהשיג את אויביו – ולהשמידם! מזמור ח”י בתהלים נקרא שירת דוד, “דוד מלך ישראל חי וקיים” – ומופיע גם בספר שמואל ב’ ושם הנוסח הוא: “אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם“!

ושוב, דוד המלך מבקש כח מאת ה’ לבצע מה שאומר: אני רודף ואני משיג ואני משמיד! והקב”ה נענה לבקשתו כלומר, אומר שיתן לדוד כח גם לרדוף וגם להשיג וגם להשמיד – עד כלותם! ואומר הקב”ה – אם כי שאני הוא הנותן לך כח לפעול כל זאת – הכל יקרא על שמך! אתה הרודף, אתה המשיג, ואתה המשמיד!

אור בלילה – על זה מביא המדרש פסוק: “וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם וְלֹא נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ“. ודורשים במדרש: מהו למחרתם ריב“ל אמר לשתי לילות ויום אחד והיה הקב“ה מאיר לו בלילות בזיקין וברקים כמה דתנינן תמן על הזיקין ועל הזועות ועל הברקים, הדא הוא דכתיב (תהלים י“ח) כי אתה תאיר נרי וגו‘ – כלומר, הקב”ה לא עשה לדוד כמו שעשה ליהושע שהעמיד את השמש “שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן” – אלא עשה נס לדוד, שהאיר את הלילה באמצעות זיקים ואורות, כדי שיוכל לרדוף את האויב עד שהשיגו והשמידו עד גמירא.

וזהו שאת הפסוק המדבר על האור שמאיר הקב”ה לדוד את הלילה – מביא המדרש מתהלים פרק ח”י, מאותו מזמור שבו מצאנו את שירת החתול. ואם כן, “אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם“, בכח זה שאתה הקב”ה מאיר לי את הלילה: “כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי הוי’ אֱלֹהַי יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי: כִּי בְךָ אָרֻץ גְּדוּד וּבֵאלֹהַי אֲדַלֶּג שׁוּר“.

אסא המלך

עד כאן דיבר המדרש על תביעתו, בקשתו, של דוד המלך – ומכאן הוא ממשיך לשאר שלושת המלכים שכולם צאצאי דוד המלך! נראה בהמשך מה המשותף דוקא לאותם ארבעה מלכים. נמשיך לקרוא את לשון המדרש: עמד אסא ואמר אין בי כח להרוג להם אלא אני רודף אותם ואתה עושה, אמר לו אני עושה שנאמר (ד“ה ב‘ י“ד) וירדפם אסא וגו‘ כי נשברו לפני ה‘ ולפני מחנהו וישאו שלל הרבה מאד, לפני אסא אין כתיב כאן אלא לפני ה‘ ולפני מחנהו.

מלכי בית דוד – כדי להרחיב בענין זה נבדוק את מספרם הסידורי של אותם ארבעה מלכי בית דוד. דוד המלך הוא הראשון ממלכי בית דוד. המלך השני במדרש הוא אסא המלך. המלך השלישי במדרש הוא יהושפט המלך. המלך הרביעי במדרש הוא חזקיהו המלך! בדרך כלל, נחשב יאשיהו המלך כאחרון מלכי בית דוד שמלכו לפני חורבן הבית הראשון. אמנם, היו עוד כמה בנים ונכדים של יאשיהו המלך שהמשיכו את המלכות עד חורבן הבית הראשון – שאז קונן ירמיהו הנביא את ספר הקינות בעם ישראל שנקרא מגילת איכה. ובכל זאת, מקובל שסיום מלכות בית דוד חל בעצם בהריגת יאשיהו המלך! ואכן, כל פרק ד’ במגילת איכה הוא קינה על מות יאשיהו המלך – ושם הוא מכנה אותו: “רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ הוי’“! ואם כן, ברגע שנהרג יאשיהו המלך – זה בעצמו תחילת חורבן הבית!

ידוע בקבלה, וכתוב גם במדרשים – ששלמה המלך הוא בסוד סיהרא באשלמותא (מילוי הלבנה שחל ב‑ט”ו שבכל חודש) כלומר, הוא הדור ה‑ט”ו מאברהם אבינו. “ישראל מונים ללבנה” – וממילא, הדורות הם כמו ימי החודש – ואכן השיא של עם ישראל בתקופת בית ראשון – היה בימי שלמה המלך, “מלך שהשלום שלו“! אח”כ, ישנה ירידה של עוד ט”ו דורות עד יאשיהו המלך – ואז הלבנה נראית כאילו שהיא מתבטלת לגמרי. כלומר, כאילו שהמזל, או המקור של ישראל – כאילו מתעלם מן העין לגמרי! זהו סוד חורבן הבית הראשון. ושוב, יש ט”ו דורות של עליה, מאברהם אבינו עד שלמה המלך – ואח”כ ט”ו דורות של ירידה עד יאשיהו המלך.

ואם כן, תחילת הירידה זו חלוקת הממלכות בימי המלך רחבעם בן שלמה – הפרוד בין “עץ יוסף” לבין “עץ יהודה“.

אד”ם דורות – ואם כן, כמה מלכים הם, כמה דורות הם, מדוד המלך ועד יאשיהו המלך? כאמור, יאשיהו הוא הדור ה‑ט”ו מרחבעם שלפניו מלכו שלמה ודוד וממילא, מדוד ועד יאשיהו יש י”ז = 17 = טו”ב דורות! עם בניו של יאשיהו שמלכו אחריו והיו בזמן החורבן ממש – זה עוד דור אחד כלומר, ח”י דורות – מה שעושה את הסימן: “דוד מלך ישראל חי וקיים“! וכאמור, ירידת הדורות היא בסוד “מיעוט הלבנה” – רמז וסמל לחורבן וגלות עם ישראל! אח”כ, בספר דברי הימים נמנים עוד ט”ו דורות של צאצאי בית דוד העולים עליה נעלמת – כאשר האחרון שבהם נקרא ענני – הוא הדור הארבעים וחמישה: “וּבְנֵי אֶלְיוֹעֵינַי הוֹדַוְיָהוּ וְאֶלְיָשִׁיב וּפְלָיָה וְעַקּוּב וְיוֹחָנָן וּדְלָיָה וַעֲנָנִי שִׁבְעָה” – ועליו אומרים חז”ל שהוא המשיח, משיח בן דוד!

ואם כן, כל תולדות עם ישראל בספר דברי הימים משתרעים על פני ארבעים וחמישה דורות, 45 = אדם דורות! “עשרה דורות מאדם ועד נח, עשרה דורות מנח ועד אברהם” – כלומר, אברהם אבינו הוא הדור העשרים מאדם הראשון וממילא, עד אברהם אבינו, היהודי הראשון, יש 19 = חו”ה דורות של כללות האנושות. ושוב, הסוד הוא שיש חוה דורות לפני הופעת עם ישראל ואח”כ, אדם דורות, “אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם” – של של עם ישראל בתנ”ך. ואם כן, כל החמישה חומשי תורה מדברים על כ”ו דורות כמנין שם הוי’ – ואילו התנ”ך כולו מדבר על  אדם חוה דורות שהם 64 = 8² דורות!

ושוב, כל ההיסטוריה של עם ישראל בתנ”ך היא בסוד “שלם וחצי”, חודש וחצי: ט”ו דורות של עליה מאברהם ועד לשיא בימי שלמה המלך, “סיהרא באשלמותא“. אח”כ ט”ו דורות של ירידה מרחבעם ועד יאשיהו הנחתמת בחורבן הבית וגלות עם ישראל. אח”כ ישנה עליה נעלמת של עוד ט”ו דורות עד ענני – שעל פי חז”ל הוא משיח בן דוד. ואם כן,ישנה עליה ואח”כ ירידה ואח”כ שוב עליה – שאין אחריה ירידה!

ירידה לצורך עליה – ישנו סוד של עליה לצורך ירידה – ויש סוד הפוך: ירידה לצורך עליה! לפעמים השילוב של שתי התנועות הוא: ירידה לצורך עליה לצורך ירידה! ולפעמים השילוב הוא הפוך: עליה לצורך ירידה לצורך עליה! כאשר הירידה היא בסוף – אזי מדובר על “דירה בתחתונים” כלומר, המשכת והחדרת האלוקות במציאות. אך אם התכלית היא דוקא עליה – הכונה היא לעליית כל העולמות כולם מבלי להסתלק מן המציאות – אלא רק כדי להעלות כל את המציאות!

העליה הראשונה זה הסתלקות מן המציאות – שאינה מעלה את המציאות. כביכול, האור עולה והחומר כאילו נשאר למטה. לכן צריכה להיות אחרי העליה הראשונה – ירידה אל החומר שנשאר למטה! ואח”כ, התכלית זה לעלות עם החומר – ואזי אין כבר שום צורך לרדת!

כידוע ההבדל בין “מטי ולא מטי” לבין “רצוא ושוב“: מצד העליון, מצד ה’ זה קודם ירידה לצורך עליה, לצורך ירידה – כלומר, לצורך המשכת העצמות למטה. ושוב, ה”מכה בפטיש“, הסוף – זה ירידה! מצד התחתון, מצד האדם, התנועה היא הפוכה. התשוקה, כלות הנפש לעלות – היא קודם כל עליה לצורך ירידה, לצורך עליה.

שלם וחצי – ואם כן, שתי התנועות הן בסוד “שלם וחצי” – שיסודו הוא ביחס בין שתי האותיות הראשונות של שם י‑ה‑ו‑ה – י”ה:     י = 10 ; ה = 5. וכאמור, ההיסטוריה של עם ישראל מתוארת כשלוש פעמים י”ה = 15 כלומר, 45 = אדם דורות, שהם שלם וחצי, עליה, ירידה, עליה – המורכב בעצמו משלוש פעמים שלם וחצי! 15 דורות של עליה; 15 דורות של ירידה; 15 דורות של עליה!

לאחר הקדמה זאת נבדוק כדי לדעת לאיזה דור שייך כל אחד מארבעת המלכים שמונה המדרש: דוד ואסא יהושפט וחזקיהו! קודם נמשיך לקרוא את לשון המדרש: עמד אסא ואמר אין בי כח להרוג להם אלא אני רודף אותם ואתה עושה, אמר לו אני עושה שנאמר (ד“ה ב‘ י“ד) וירדפם אסא וגו‘ כי נשברו לפני ה‘ ולפני מחנהו וישאו שלל הרבה מאד, לפני אסא אין כתיב כאן אלא לפני ה‘ ולפני מחנהו. – לדוד המלך יש כח לרדוף ולהרוג את האויבים ואילו אסא המלך אומר שיש לו כח רק לרדוף אחרי האויב – ואת מלאכת ההריגה הוא משאיר לקב”ה! ושוב, מדוד אני מקבל את הכח לרדוף אבל אין לי כח להרוג – אני רודף ואתה הקב”ה הורג! ואכן הקב”ה מסכים ואומר, “אני עושה“!

וַיְהִי לְאָסָא חַיִל נֹשֵׂא צִנָּה וָרֹמַח מִיהוּדָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּמִבִּנְיָמִן נֹשְׂאֵי מָגֵן וְדֹרְכֵי קֶשֶׁת מָאתַיִם וּשְׁמוֹנִים אָלֶף כָּל אֵלֶּה גִּבּוֹרֵי חָיִל: וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם זֶרַח הַכּוּשִׁי בְּחַיִל אֶלֶף אֲלָפִים וּמַרְכָּבוֹת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וַיָּבֹא עַד מָרֵשָׁה: וַיֵּצֵא אָסָא לְפָנָיו וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה בְּגֵיא צְפַתָה לְמָרֵשָׁה: וַיִּקְרָא אָסָא אֶל הוי’ אֱלֹהָיו וַיֹּאמַר הוי’ אֵין עִמְּךָ לַעְזוֹר בֵּין רַב לְאֵין כֹּחַ עָזְרֵנוּ הוי’ אֱלֹהֵינוּ כִּי עָלֶיךָ נִשְׁעַנּוּ וּבְשִׁמְךָ בָאנוּ עַל הֶהָמוֹן הַזֶּה הוי’ אֱלֹהֵינוּ אַתָּה אַל יַעְצֹר עִמְּךָ אֱנוֹשׁ: וַיִּגֹּף הוי’ אֶת הַכּוּשִׁים לִפְנֵי אָסָא וְלִפְנֵי יְהוּדָה וַיָּנֻסוּ הַכּוּשִׁים: וַיִּרְדְּפֵם אָסָא וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ עַד לִגְרָר וַיִּפֹּל מִכּוּשִׁים לְאֵין לָהֶם מִחְיָה כִּי נִשְׁבְּרוּ לִפְנֵי הוי’ וְלִפְנֵי מַחֲנֵהוּ וַיִּשְׂאוּ שָׁלָל הַרְבֵּה מְאֹד: וַיַּכּוּ אֵת כָּל הֶעָרִים סְבִיבוֹת גְּרָר כִּי הָיָה פַחַד הוי’ עֲלֵיהֶם וַיָּבֹזּוּ אֶת כָּל הֶעָרִים כִּי בִזָּה רַבָּה הָיְתָה בָהֶם.

ואם כן, אסא רדף את האויבים – אבל לא כתוב שהרג בהם ונפלו לפניו – אלא, “וַיִּפֹּל מִכּוּשִׁים לְאֵין לָהֶם מִחְיָה כִּי נִשְׁבְּרוּ לִפְנֵי הוי’ וְלִפְנֵי מַחֲנֵהוּ” כלומר, האויבים נפלו ונהרגו לפני הוי’! ושוב, אסא רדף והקב”ה הרג! וממילא, לאסא פחות כח מאשר לדוד המלך והכיוון הוא ירידה, ירידת הדורות!

יהושפט

נמשיך לקרוא את לשון המדרש:

עמד יהושפט ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה עושה, אמר לו הקב“ה אני עושה שנאמר (ד“ה ב‘ כ‘) ובעת החלו ברנה ותהלה וגו‘. – אומר יהושפט שאין לי כח להרוג ואין לי כח לרדוף (שהרי כל כחם של ישראל אינו אלא בפיהם) אלא אני אומר שירה ותהלה להוי’ – ואתה הקב”ה תרדוף ותהרוג את האויבים! והסכים עמו הקב”ה ואמר לו “אני עושה“!

וַיִּוָּעַץ אֶל הָעָם וַיַּעֲמֵד מְשֹׁרֲרִים לַהוי’ וּמְהַלְלִים לְהַדְרַת קֹדֶשׁ בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ וְאֹמְרִים הוֹדוּ לַהוי’ כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה נָתַן הוי’ מְאָרְבִים עַל בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה וַיִּנָּגֵפוּ: וַיַּעַמְדוּ בְּנֵי עַמּוֹן וּמוֹאָב עַל יֹשְׁבֵי הַר שֵׂעִיר לְהַחֲרִים וּלְהַשְׁמִיד וּכְכַלּוֹתָם בְּיוֹשְׁבֵי שֵׂעִיר עָזְרוּ אִישׁ בְּרֵעֵהוּ לְמַשְׁחִית: וִיהוּדָה בָּא עַל הַמִּצְפֶּה לַמִּדְבָּר וַיִּפְנוּ אֶל הֶהָמוֹן וְהִנָּם פְּגָרִים נֹפְלִים אַרְצָה וְאֵין פְּלֵיטָה.

ואם כן, יהושפט והמשוררים שרים ומהללים ומודים ל‑הוי’ – והקב”ה הורג את האויבים!

חזקיהו

עמד חזקיהו ואמר אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה, אמר לו הקב“ה אני עושה שנאמר (מלכים ב‘ י“ט) ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה‘ ויך במחנה אשור וגו‘ – לחזקיהו אין כח – לא לרדוף, לא להרוג ולא לומר שירה – גם הפה שלו אינו פועל! “אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה“! אני הולך לישון ואתה הקב”ה עושה את הכל! והסכים אתו הקב”ה שנאמר, “וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ הוי’ וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים“.

נבוכדנצר – ממשיך המדרש ומאריך בשאלה כמה נשארו במחנה אשור. אמנם ה’ הכה את מחנה אשור עד גמירא – אבל בכל זאת נשארו כמה בודדים. את התשועה הגדולה פעל הקב”ה וממילא, יכולים לחשוב שיש כאן נצחון גמור ומוחלט! אלא שנשארו כמה פליטים, ואחד מהם הוא נבוכדנצר שעתיד להחריב את בית המקדש הראשון! זאת אחת הדעות שמביא המדרש.

המוסר השכל מכל זה הוא – שאפילו שאתה סומך על ה’ – ו‑ה’ נענה לך ועושה לך נס גלוי, נס עצום והורג את כל האויבים – אבל אם הוא עשה ולא אתה עשית – אזי, עדיין ראש הנחש, “מִשֹּׁרֶשׁ נָחָשׁ יֵצֵא צֶפַע“, נשאר במציאות!

נקרא את סיום המדרש ונסביר בקיצור:

כמה נשתייר מהן רב אמר עשרה שנאמר (ישעיה י‘) ונער יכתבם, – “לָכֵן יְשַׁלַּח הָאָדוֹן הוי’ צְבָאוֹת בְּמִשְׁמַנָּיו רָזוֹן וְתַחַת כְּבֹדוֹ יֵקַד יְקֹד כִּיקוֹד אֵשׁ: וְהָיָה אוֹר יִשְׂרָאֵל לְאֵשׁ וּקְדוֹשׁוֹ לְלֶהָבָה וּבָעֲרָה וְאָכְלָה שִׁיתוֹ וּשְׁמִירוֹ בְּיוֹם אֶחָד: וּכְבוֹד יַעְרוֹ וְכַרְמִלּוֹ מִנֶּפֶשׁ וְעַד בָּשָׂר יְכַלֶּה וְהָיָה כִּמְסֹס נֹסֵס: וּשְׁאָר עֵץ יַעְרוֹ מִסְפָּר יִהְיוּ וְנַעַר יִכְתְּבֵם“.

שכן דרכו של נער להיות כותב יו“ד, ר‘ אליעזר אומר ששה שכן דרכו של נער להיות שורט שריטה, – לפי רב – הנער הזה כבר יודע לכתוב, וראשית כתיבת כל האותיות היא האות י – נקודה פשוטה שנצטיירה מיד כאשר הניח הסופר את קולמוסו על הניר. כלומר, האות י’ = 10 היא תחילת כתיבת האותיות כולן! וכן, “יִכְתְּבֵם” = י כְתָבָם. ואם כן, לפי רב נשארו בחיים רק עשרה במחנה אשור! לפי ר’ אליעזר, הנער כלל אינו כותב עדיין ודרכו היא לשרוט שריטה – קו פשוט שנראה כמו האות ו’ = 6. ואם כן, לפי ר’ אליעזר נשארו בחיים רק ששה במחנה אשור!

שנים שלושה – ר‘ יהושע (בן לוי) אומר חמשה שנאמר (ישעיהו י“ז) שנים שלשה גרגרים בראש אמיר, – “וְנִשְׁאַר בּוֹ עוֹלֵלֹת כְּנֹקֶף זַיִת שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה גַּרְגְּרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר“. שנים ועוד שלושה הם חמישה. ואם כן, לפי רבי יהושע בן לוי נשארו בחיים רק חמישה במחנה אשור.

ר‘ יהודה בר‘ סימון אמר תשעה הה“ד (ישעיהו י“ז) וארבעה חמשה בסעיפיה פוריה, – “שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה גַּרְגְּרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר אַרְבָּעָה חֲמִשָּׁה בִּסְעִפֶיהָ פֹּרִיָּה נְאֻם הוי’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל“. ואם כן, לפי ר’ יהודה בר’ סימון נשארו בחיים רק ארבעה וחמישה שביחד הם תשעה במחנה אשור. ר’ יהודה בר’ סימון – אותיות סיום – מוצא את “הנשארים” דוקא במספרים ארבעה חמישה שבסוף, בסיום. קודם ה’ השמיד את כולם – ורק בודדים נשארו בסוף, בסוף הפסוק! והכל בסוד “נעוץ סופן בתחילתן” כלומר, המדרש עוסק במלכי בית דוד – ואב לכולם הוא יהודה בן יעקב. (יהודה נקרא “גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה” [ר”ת = דוד] – מלך החיות ואילו דוד הוא חתול = מקדש, חתול ג’ינג’י, הקטן שבמשפחת החתוליים) ואכן, אפשר לראות בברור שהדעות השונות לגבי הנשארים באות למצות את האפשרויות הגלומות בקשר שבין “יהודה” “לדוד“:

לפי רב – י = 10 .

לפי ר’ יהושע בן לוי – ה = 5 .

לפי ר’ אליעזר – ו = 6 .

לפי ר’ יהודה בר’ סימון – ד ה = 9 .

לפי ר’ תנחום בר חנילאי – י ד = דוד = 14 .

נמשיך לקרוא את לשון המדרש:

ר‘ תנחום בר חנילאי אמר ארבעה עשר הה“ד (ישעיהו י“ז) שנים שלשה גרגרים בראש אמיר ארבעה חמשה בסעיפיה פוריה, – ר’ תנחום לוקח את כל המספרים שבפסוק: 2,3,4,5, שחיבורם יחד עולה: י ד = 14 = דוד.

ואם כן, ראינו חמש דעות בחז”ל – מה מספר הנשארים בחיים במחנה אשור: 10, 5, 6, 9, 14 – כמנין יהודה דוד. נמשיך לקרוא את לשון המדרש:

בין כדברי אלו בין כדברי אלו הכל מודים שנבוכדנצר אחד מהם היה, אלא כיון שאמר לו הקב“ה עלה והחריב בהמ“ק – כלומר, לאחר שגדל נבוכדנצר והפך להיות מלך בבל – אמר לו הקב”ה, פקד עליו, להחריב את בית המקדש.

אמר לא בעי אלא מצמצמא יתי מיעבד לי כמה דעבד לסבי, – נבוכדנצר פחד ש‑ה’ יצמצם אותו מלפגוע במקדש – כפי שעיכב ועשה לסנחריב סבו.

מה עשה בא וישב בדפני של אנטוכיא ושלח נבוזראדן רב טבחים להחריב את ירושלים עשה שם שלש שנים ומחצה בכל יום מקיף את ירושלים ולא היה יכול לכבשה וכיון שלא היה יכול לכבוש בקש לחזור, נתן הקב“ה בלבו התחיל ממדד בחומה והיתה שוקעת בכל יום טפחיים ומחצה עד ששקעה כלה, וכיון ששקעה כלה נכנסו השונאים לירושלים, על אותה שעה הוא אומר לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל כי יבא צר ואויב בשערי ירושלים. עד כאן לשון המדרש.

דוד המלך – פשוט מהמדרש שהכי משובח מבין ארבעת המלכים הוא דוד המלך! וזאת, מתוך שדוד סומך על הכח שנותן לו הקב”ה – ועושה את הכל בעצמו: גם רודף וגם משיג וגם משמיד את האויבים. חזקיהו המלך הוא הפחות משובח מבין ארבעת המלכים, הוא המלך הכי חלש – הוא הולך לישון וסומך שהקב”ה יעשה הכל!

לכאורה, כאשר הקב”ה עושה את הכל – אזי הנס יותר גלוי! וזהו מה שאומרים חז”ל, שאם חזקיהו רק היה אומר שירה – אזי ראוי היה להיות המשיח! אלא שקלקל והפסיד את ההזדמנות בזה שלא אמר שירה! כלומר, אם היה מתחזק וחוזר מדרגה אחת אחורה ומתעצם עם כוחו של יהושפט ואומר שירה – אזי ראוי היה להיות המשיח!

ישנה שאלה לגבי אמירת הלל על נס לאומי שקרה לעם ישראל – האם לומר הלל או לא לומר הלל? כן לעשות יום טוב, או לא לעשות יום טוב? תשובה לדבר מביאים מחזקיהו המלך – שהרי היה נס עצום שהציל את כל עם ישראל  מסכנת חורבן – שבזה שהקב”ה היכה את כל מחנה אשור – ובכל אופן לא ראינו שקבעו יום טוב ואמרו הלל וכו’! ושוב, זה שחזקיהו לא אמר שירה מיד – זה אמנם חסרון, טעות – אך גם מאוחר יותר לא קבעו יום זה כיום טוב!

סומך על הנס – מהמדרש שלמדנו משמע, שאם אתה אינך זכאי ונקי להיות בעל כח בעצמך לרדוף ולהשיג ולהרוג – אזי אפילו שהנס גדול מאד מאד – שורש הצפע עדיין נשאר במציאות. וממילא, אין כל כך על מה לשמוח – ואפילו שמאה שמונים וחמישה אלף חיילי צבא אשור נהרגו! יהודי אינו שמח שהרבה מהאויבים נהרגו – אלא היהודי באמת שמח כאשר שורש הרע נשמד! וכאמור, כאן בסיום המדרש שלנו – כולם מודים שאחד מהנשארים בחיים היה נבוכדנצר שעתיד להחריב את בית במקדש וממילא, אין כל כך מה לשמוח! וכאמור, משמע מהמדרש – שדוקא משום חולשתו של חזקיהו, שלא עשה דבר בעצמו וגם לא אמר שירה אלא רק “סמך על הנס” – לא הושמדו כולם – ועדיין שורש הרע חי ועתיד להרשיע!

זהו בקיצור המוסר השכל – והכל שייך לשירת החתול – כפי שגם עולה מהרמזים החשבוניים: חתול = 444 = מקדש ; שירת החתול = 1359 =      “אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה“! ואם כן, יש משהו בחתול ובתכונת החתול – שיש בו כח לבנות את המקדש!

חותמו של הקב”ה – נחזור לשאלה ששאלנו בתחילה: מהו מספרם הסידורי של ארבעת המלכים שמונה המדרש ע”פ סדר מלכי בית דוד? דוד הוא הראשון; אסא הוא החמישי; יהושפט הוא השישי; חזקיהו הוא ה‑י”ד! ואם כן, דוד הוא הדור מספר דוד = 14 מאברהם אבינו ואילו חזקיהו הוא הדור מספר דוד = 14 מדוד המלך! סכום כל מספרי הדורות: 1, 5, 6, 14 = 26 = י‑ה‑ו‑ה ! אם נחשב את דורות כולם מאברהם אבינו נקבל: 78 = 3 ∙ י‑ה‑ו‑ה! ואם כן, ראינו כאן את חותמו של הקב”ה על ארבעת מלכי בית דוד אלו!

היות ששם הוי’ צריך להתלבש בשם אלוקים, “כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן הוי’ אֱלֹהִים” – אז יש כאן עוד רמז: 1² ﬩ 5² ﬩ 6² ﬩ 14² = 258. כאשר נחלק מספר זה לשלוש נקבל 86 = “אֱלֹהִים“. שלוש פעמים שם הוי’ – נקראים מוחין דגדלות – הבאים להמתיק שלוש פעמים שם “אֱלֹהִים” שהם מוחין דקטנות!

בטחון

כל נושא המדרש שהבאנו מדבר על ארבע מדרגות של בטחון. עיקר ענין הבטחון זה האיזון בנפש בין בטחון פעיל (נצח) לבין בטחון סביל (הוד)! הנצח וההוד הם שני סוגי בטחון, בטחון פעיל ובטחון סביל. כך דורשים חז”ל על הפסוק “מִי שָׁת בַּטֻּחוֹת חָכְמָה“: שתי הכליות, שהן נצח והוד בקבלה, נקראות “בַּטֻּחוֹת“. אלו שתי בחינות של בטחון, כאשר נצח, בצד ימין, הוא בטחון זכרי – פעיל. הוד, בצד שמאל, הוא בטחון נקבי – סביל!

הספירות ופנימיות הספירות

כתר אמונה תענוג – עתיק יומין רצון – אריך אנפין
חכמה בטול		בינה שמחה
	דעת יחוד
חסד אהבה		גבורה יראה
	תפארת רחמים
נצח בטחון		הוד תמימות
	יסוד אמת
	מלכות שפלות

 

בטחון סביל – ושוב, הכתוב אומר, “איהו בנצח ואיהי בהוד” כלומר, נצח זה כח זכרי, בצד ימין – פעיל ואילו הוד זה כח נקבי, בצד שמאל – סביל. וכאמור, אלו שני סוגי בטחון – בטחון ב‑ה’! בדרך כלל רגילים יותר לחשוב על הבטחון הסביל – כאשר מדברים על בטחון ב‑ה’! כלומר, האדם בוטח שהקב”ה דואג לו וממילא הכל יהיה בסדר! וכאמור, הוא אינו צריך לא להזיז אצבע ולא להרים יד – שהרי הקב”ה יעשה את הכל!

ואם כן, המקסימום של בטחון סביל זה חזקיהו המלך – שהולך לישון על מטתו – והקב”ה עושה את הכל!

בטחון פעיל – בטחון פעיל פרושו שהאדם בוטח בכח עצמו דהיינו, בוטח בכוחות שהקב”ה מזרים לו, נותן לו, לעשות חיל: “וְזָכַרְתָּ אֶת הוי’ אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה“. כאמור, הבטחון הפעיל הוא הבטחון הזכרי שבנצח, “וְזָכַרְתָּ” – בלשון הפסוק! זהו הבטחון של כיבוש וחילוק ארץ ישראל – שלזה צריכים בטחון פעיל. ושוב, בטחון פעיל פרושו שאני בטוח שהקב”ה נותן לי כל הזמן כח לעשות חיל!

וכאמור, מי שמצטיין יותר משאר המלכים בבטחון הפעיל שמצד הנצח – הוא דוד המלך. ואם כן, כל התנועה במערכת ארבעת המלכים – היא תנועה מנצח להוד – מדוד המלך ועד לחזקיהו המלך! והיות שחזקיהו הוא תכלית ההוד, הבטחון הסביל, לכן גם מובן מדוע לא אמר שירה! השירה שלא אמר חזקיהו – אינה השירה של יהושפט – ששר אותה עוד לפני המעשה. מחזקיהו רצו שיודה לקב”ה לאחר המעשה וכאמור, הוא לא עשה זאת! חזקיהו כולו “בטחון סביל” שמצד ההוד – ובקשו ממנו להודות, שלכאורה זה עצם ענין ההוד. לאחר שסמכת על הקב”ה בבטחון סביל – שהכל יהיה בסדר ובאמת הקב”ה “הוכיח את עצמו” ועשה את הכל – תן תודה והודיה על כל הטובה שעשה אתך ה’. ויתכן, שלגבי תכלית הבטחון הסביל של חזקיהו – היתה נחשבת אצלו אמירת תודה לפעילות יתר – מיותרת!

חלש מכולם – מדרש זה מובא בכמה מקומות בחז”ל כאשר הכי מפורש זה כאן במדרש איכה רבה. גם ספר הזהר מביא מדרש זה – ומבואר שם באופן עמוק ע”פ סוד, הטעם הפנימי, הנפשי, של מאמר שלושת המלכים, “אין בי כח“! במה אסא המלך חלש מדוד המלך? האם אין לו שרירים? האם לא למד “קשת“, “לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת“, כמו כל שאר בני יהודה? מהי הבעיה כאן? למה יהושפט חלש יותר מאסא? ולמה חזקיהו חלש יותר מכולם?

מוסבר בספר הזהר – שדבר זה תלוי בעבודתו הפנימית של כל אחד מהמלכים. מה שכל אחד אמר, “אין בי כח” היינו, מחשש עוונות וחטאים שאדם דש בעקביו, שאינו נשמר מהם כראוי ע”ש. וממילא, דוד שלא אמר “אין בי כח” – רק הוא היה נשמר ומפשפש במעשיו כראוי. הפסוק אומר, “לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי“. “עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי” אלו העברות “שאדם דש בעקביו” – העברות שעושה האדם בלי לשים לב! ואם כן, דוקא הרושם מעברות אלו נמצא בבחינת העלם, בבחינת מקיף, סובב את האדם והוא הוא הסיבה לחולשתו, הסיבה להיותו בעל אופי חלש!

זהו בקצרה ההסבר שנותן ספר הזהר, ומכאן, שכל אחד מהמלכים שלא היה בדרגתו של דוד המלך ולא היה נקי מאותן “עברות שאדם דש בעקביו” – היו כל אחד ואחד חלש יותר מחברו – ועד לחזקיהו (לשון חוזק) שהיה חלש מכולם! ולמרות כל זאת (שהתחזקו במידת הבטחון הסביל וכו’) – מלכים אלו הם מלכים צדיקים, חסידים וטובים שראויים שיעשה להם הקב”ה ניסים גדולים.

נקיות

בין כל העברות שאדם דש בעקביו – אבק לשון הרע היא העברה הגרועה מכולן. מי בדרך כלל נכשל בעברה זו? אלו הנשים, שהרי עשרה קבין של שיחה ירדו לעולם – ותשעה נטלו הנשים! לכן הן נקראות המין החלש שכאמור, אם היא היתה נשמרת, “מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ” – היא היתה אשת חיל – חזקה יותר מכולם!

מכאן עולה רעיון חשוב ביותר והוא – שלפי השמירה מעברות שאדם רגיל לדוש בעקביו – כך בא ומתגבר אצלו תוקף האופי של הקדושה! כלומר, יש בו יותר ויותר בטחון פעיל – יותר הרגשה שהקב”ה מזרים בו כוחות – וממילא הוא יכול לקום ולעשות דברים גדולים – להלחם, לנצח וגם להרוג את האויב!

בר לבב – יש מילה אחת בתנ”ך שהיא המקשרת בין נקיות ותוקף של בטחון פעיל – “בר“! בורית, בר לבב (נקי כפים ובר לבב). גם “בר” זה לשון נקיות – כמו בורית (סבון), “כִּי אִם תְּכַבְּסִי בַּנֶּתֶר וְתַרְבִּי לָךְ בֹּרִית” – ושייך לתיקון הברית (אותיות בֹּרִית וכן, אבק ר”ת אות ברית קודש)! וכאמור, זה גם לשון תוקף ואומץ – אומץ הלב, “בר לבב“. מכאן לומדים שאומץ הלב בקדושה – זה בטחון פעיל התלוי בנקיות, “נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה“.

מסביר הרמח”ל בספרו “מסילת ישרים” את ענינה של מידת הנקיות: “והוא כענין מה שאמרו חכמים ז”ל שעברות שאדם דש בעקביו סובבות אותו בשעת הדין“. מהי שעת הדין בעולם הזה? שעת הדין בעולם הזה היא שעת הסכנה! יש והאדם מכניס את עצמו לסכנה – בשעת מלחמה. ואם כן, יום הדין בעולם הזה, זה יום המלחמה – יום בו המלך וצבאו יוצאים לקרב! ולכן מובן מאד מאד מדוע היה צריך להתיעץ עם הסנהדרין ובעיקר עם ה”אורים ותומים” שאצל הכהן הגדול! עד עכשיו המלך נשמר והרגיש טוב – אבל אין לך סכנה יותר ממלחמה ובשביל מלחמה אתה צריך להיות נקי! ואכן כך כתוב לגבי מחנה הצבא: “כִּי הוי’ אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ“. ואם כן, דוקא מחנה הצבא צריך להקפיד על נקיות – כדי שאפשר יהיה להגיע למטרה של “אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם“.

מחניך קדוש – גם נקודה זאת של נקיות המחנה נלמדת מהחתול. מאמר חז”ל במסכת עירובין אומר: “אמר רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה, דרך ארץ מתרנגול – שמפייס ואח”כ בועל“. מפרש רש”י שם ואומר שתכונת החתול (כשמו כן הוא – לשון חיתול) היא להצניע ולכסות את צואתו – ובזה הוא מקיים את מצות נקיות מחנה הצבא: “וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ: וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ“….”וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וגו‘“! ואם כן, צניעות החתול מתבטאת בנקיות – וזה מה שנדרש ממחנה הצבא – ולפי זה, כך הקב”ה נותן כח אלוקי למלך ולצבאו לעשות חיל!

מה פרוש לכסות – בנפש? הפסולת שיש לכסות אותה – היא מחוייבת המציאות והיא על דרך מאמר חז”ל האומר “לא ניתנה תורה למלאכי השרת“. אתה מקנח את הצואה – על מנת להיות נקי בשעת קריאת שמע ושאר דברים שבקדושה – אבל אינך יכול להיות מלאך! אתה לא מלאך! ואם כן, אתה “גוף” שיש לו גם פסולת שנפרשת – ואותה צריך לכסות. יש דיון שלם בחז”ל לגבי כיסוי עוונות לענין וידוי – האם להתודות בלחש, שלא ישמעו אותך – ובכך לכסות את העוון. או, להתודות בקול רם! במקרים מיוחדים, שהעברה שייכת לתחום ש”בין אדם לחברו” והפגיעה נעשתה בציבור, ברבים – חייבים להתודות בפרהסיה! אבל בדרך כלל צריך לכסות ולהתודות בלחש. חז”ל אומרים ש”לכסות”, אין הפרוש “לשכוח מזה” – אלא להתודות בינך לבין קונך! ושוב, לגלות את זה – אבל רק בינך לבין הקב”ה!

ואם כן, לצאת מן המחנה לעשות צרכיו ולכסות את צואתו – זה ממש כמו “התבודדות” מחוץ לישוב: להוציא מה שיש לך להוציא – ולכסות את זה! ושוב, זה על דרך וידוי בינך לבין קונך – ואח”כ לשוב למחנה ואז, “וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ“!

נחזור לדברי הרמח”ל במסילת ישרים: “והוא כענין מה שאמרו חכמים ז”ל שעברות שאדם דש בעקביו סובבות אותו בשעת הדין. ועל דרך זה אמרו חז”ל ‘רובן בגזל ומיעוטן בעריות וכולן באבק לשון הרע’“. – כלומר, יש דברים שכולם נכשלים בהם – ובעיקר נכשלים באבק לשון הרע!

בטחון חזק – “כי מפני רוב דקותו לכן כל בני אדם נכשלים בו במה שאין מכירים אותו. ואמרו חז”ל שדוד היה נזהר ומנקה עצמו נקיון גמור מכל אלה” – כלומר, שדוד היה נקי לגמרי מכל אותן עברות דקות ובלתי מורגשות – שהאדם דש בעקביו. “ועל כן היה הולך למלחמה בבטחון חזק” – היות שהיה נקי – יכול היה ללכת למלחמה עם בטחון הכי חזק! “והיה שואל ‘אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם‘ מה שלא שאלו אסא, יהושפט וחזקיהו לפי שלא היו מנוקים כל כך“

ידוע שהרמח”ל, ר’ משה חיים לוצאטו, היה מקובל גדול – אך בספר המוסר הידוע שלו, “מסילת ישרים” הוא מסתיר זאת! ואכן, מה שקראנו מספר “מסילת ישרים” מובא ישירות מספר הזהר. רק הזהר מפרש שדוד היה חזק יותר בגלל שהיה נשמר ונזהר מאותן עברות שאדם דש בעקביו!

נקי כפים – נמשיך לקרוא את לשון הרמח”ל – “והוא מה שאמר הוא עצמו בתוך דבריו, ‘יִגְמְלֵנִי הוי’ כְּצִדְקִי כְּבֹר יָדַי יָשִׁיב לִי‘. ואמר עוד,  ‘וַיָּשֶׁב הוי’ לִי כְצִדְקִי כְּבֹר יָדַי לְנֶגֶד עֵינָיו‘ – כאמור, הפסוק שלנו, “שירת החתול” – “אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם” כתוב בפרק ח”י בתהלים וכן שני הפסוקים הנוספים שהביא – גם הם דברי דוד המלך באותו פרק ח”י בתהלים. וממילא, לומד המחבר מכאן לכאן. אח”כ מביא המחבר מדברי דוד המלך עצמו במזמור כ”ד בתהלים: “מִי יַעֲלֶה בְהַר הוי’ וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ: נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב” – מכאן נדייק שלשון “בר” בתנ”ך הולך גם עם הלב, “וּבַר לֵבָב” וגם עם הידים, “כְּבֹר יָדַי“! וזהו, כפי שכותב גם הרמח”ל שהנקיות היא מכל מדה רעה ומכל חטא כלומר, מדה רעה זה בלב ואילו חטא זה בידים! ושוב, צריך להיות נקי בלב וצריך להיות נקי בידים – ושניהם נקראו “בר” –  “בַר לֵבָב” ו”בֹר יָדַי“!

מה שבעיקר ממלא את האדם אומץ זה ה”בַּר לֵבָב“. “בַּר לֵבָב” זה כמו “אַבִּיר” – והקשר בין נקיות לחוזק זה “בַּר“! יש אביר ויש כביר – מלשון בר.

ממשיך הרמח”ל, “והוא הבור והנקיון הזה שזכרנו” – הביטוי “כְּבֹר יָדַי לְנֶגֶד עֵינָיו” – פרושו שאני נקי מחטאים ודבר זה עומד לנגד עיני ה’ – ומכאן זכותי לבקש מהקב”ה: “אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם“! וכן, דוד חוזר ומבקש: “כִּי בְךָ אָרֻץ גְּדוּד וּבֵאלֹהַי אֲדַלֶּג שׁוּר“. יש מי שמפרש ש”גְּדוּד” זה עמלק, קליפת עמלק. הוא עמלק, הוא הנחש, שלו נאמר: “וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב” – כאשר “עָקֵב“, אלו הן אותן עברות שאדם דש בעקביו שמהן נשמר דוד! והמסר הוא שצריך להחדיר את תודעת הנקיות עד למטה, עד לעקב שאזי הוא, האדם בעקבו – “יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ“!

מלחמה – נמשיך לקרוא: “ואמנם ודאי, שהמידה הזאת קשה, כי טבע האדם חלש ולבו נפתה על נקלה ומתיר לעצמו הדברים שיוכל למצוא בהם עד כדי הטעאה. ובודאי, שמי שהגיע לזאת המדה, כבר הגיע למדרגה גדולה, כי בפני מלחמה חזקה עמד וניצח” – כאן רומז למידת הנצח – שהרי הבטחון הפעיל זה בנצח! ושוב, מי שזכה והגיע למידת הנקיות: “בַּר לֵבָב“, “נְקִי כַפַּיִם“, “כְּבֹר יָדַי” – עמד בפני מלחמה נפשית, רוחנית, חזקה וניצח! וממילא, מתוך כך הוא מקבל בטחון ומנצח גם בגשמיות!

ואם כן, זהו החתול – החתול הוא נקי (מצניע, ובזה שומר על קדושת המחנה) ועל כן יש לו כח לקיים בפועל את הפסוק “אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם“! ונרמז גם בגימטריא חתול = 444 = מקדש!

צניעות מחתול

ספר “עין יעקב” מרכז את אגדות הש”ס ומביא כמה פרושים עליהן. נקרא מתוך פרוש הנקרא “עיון יעקב” – על מאמר חז”ל ממסכת עירובין בו אנו עוסקים: “אמר רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה, דרך ארץ מתרנגול – שמפייס ואח”כ בועל” – ונסביר.

במאמר זה ארבע מידות שונות שאנו לומדים מארבע חיות. מפרש רש”י ומסביר את ארבע המידות:

צניעות מחתול – “שאינו מטיל רעי בפני אדם ומכסה צואתו“.

גזל מנמלה – “דכתיב ‘תכין בקיץ לחמה‘ ואין אחת גוזלת מאכל חברתה“. כל אחת מלקטת ומכינה בקיץ את מאכלה לימות החורף – ואין אחת גוזלת מחברתה!

עריות מיונה – “שאינו נזקק אלא לבת זוגו“.

דרך ארץ מתרנגול – “שמפייס ואח”כ בועל“.

ואם כן, רש”י מפרש  צניעות מעין נקיות – שמצניע צואתו – וזאת לענין קדושת מחנה הצבא כפי שהוסבר.

ויש להוסיף שגם ע”י הבטחון החזק של חלוץ הצבא (שבט גד הוא עיקר חלוץ הצבא – שהלך לפני המחנה בכל י”ד השנים של כיבוש וחילוק הארץ – ורק אח”כ שב לאחוזתו שבעבר הירדן המזרחי) בכבוש הארץ, מפני שלמות עם ישראל דוקא, זוכים לתכלית הנקיות!

ישר והפוך – ברכתו של יעקב אבינו לשבט גד היא “גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב“! פסוק זה אנו אומרים בקריאת שמע שעל המטה – ישר והפוך. כל הפסוק עולה בגימטריא 310 = יש. קריאת הפסוק ישר והפוך – אלו שתי בחינות של יש = 310, כאשר פעמים יש עולה 620 = כתר! שהרי, התוקף העצמי ומסירות הנפש שבאה לידי ביטוי בהיותם של בני גד חלוצים לפני המחנה זה גילוי הכתר שלמעלה מטעם ודעת! ושוב, כתוב שבכתר יש שתי בחינות של מקיף: המקיף של אור ישר והמקיף של אור חוזר. אלו הן שתי בחינות של “יש” שבכתר!

בקריאת שמע שעל המטה – אנו אומרים פסוק זה, ישר והפוך – שלוש פעמים – מה זה? אלו שלוש פעמים כנגד ג’ רישין שבכתר: רצון, תענוג, אמונה – מלמטה למעלה!

נמשיך לקרוא: ויש להוסיף שגם ע”י הבטחון החזק של חלוץ הצבא בכבוש הארץ, מפני שלמות עם ישראל דוקא – משה התנה שאסור לחלוצי הצבא להפרד ולהנתק מהעם – שזה עלול היה להחליש את העם ח”ו – כמו המרגלים שהחלישו את העם בזה שהוציאו דיבה רעה נגד הארץ ביום ט’ בחודש אב.

ידוע גם בנגלה שבתורה – ודבר זה אנו מסבירים בכל המאמרים שלנו – שהביטוי שלמות העם הולך רק על הצבור שנמצא ביחד בארצנו הקדושה. וממילא, ברגע שיש איזה ערעור נגד שלמות הארץ – ממילא יש גם ערעור נגד שלמות העם! ושוב, אם ישנה בעיה בשלמות הארץ – ממילא ישנה גם חלוקה ופרוד בתוך העם!

משיח – וגם כאן אומר משה רבינו שחלוצי הצבא צריכים להפגין את הקשר לשלמות העם – בזה שהם הולכים חלוצים לפני העם למלחמה על כיבוש הארץ. הביטוי הוא “וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל” – שאמרו בני גד ובני ראובן. המילה “חֻשִׁים” – אותיות משיח – מופיעה פעם נוספת בתורה, “וּבְנֵי דָן חֻשִׁים“. ואם כן, יש כאן שתי בחינות של משיח – משיח בן דוד ומשיח בן יוסף – כנגד שתי בחינות “חֻשִׁים” בתורה!

ויש להוסיף שגם ע”י הבטחון החזק של חלוץ הצבא בכבוש הארץ, מפני שלמות עם ישראל דוקא, זוכים לתכלית הנקיות – שהיא נקיות כמצוה מן התורה שנאמרה שם ע”י משה רבינו: “וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי הוי’ וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵהוי’ וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי הוי’“. ואם כן, כאן אנו רואים שוב את הקשר בין נקיות לבין התוקף לעשות מלחמה! כלומר, אותם שאמורים להיות התקיפים ביותר במלחמה, חלוצי הצבא שהולכים לפני המחנה, הם חייבים להיות נקיים. וממילא, נצחונם במלחמה תלויה בנקיות שלהם – “נְקִיִּים מֵהוי’ וּמִיִּשְׂרָאֵל“!

ידוע מספר “מי השילוח” ש”נְקִיִּים מֵהוי’ וּמִיִּשְׂרָאֵל” – אלו שתי בחינות, על דרך “בַר לֵבָב” ו”בֹר יָדַי” שהזכרנו קודם כלומר, נקיות בפנימיות הלב ונקיות מחטאים שאדם דש בעקביו. מסביר “מי השילוח” ש”בַר לֵבָב” – היינו נקיות בפנימיות, נקיות ביחס שבין האדם למקום – שאינה נודעת כלפי חוץ. ואילו “בֹר יָדַי” – זו נקיות בחיצוניות, נקיות ביחס שבין אדם לחברו שממילא גם נודעת כלפי חוץ! ושוב, זה נקרא “וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵהוי’ וּמִיִּשְׂרָאֵל” – שהן שתי בחינות של נקיות: א – להיות נקי בינך לבין הקב”ה;     ב – להיות נקי בינך לבין עם ישראל.

אנשים נקיים – אותם בני גד, שלהם נאמר בתורה להיות נקיים מהוי’ ומישראל – היו אנשים פשוטים, פשוטי העם, נחותים, רועי צאן – מה שאנו מכנים “יהודים פשוטים של הבעש”ט“. ע”פ פשט הם החשיבו את עצמם כל כך בורים ועמי ארצות (בור מלשון בר לבב, וכן בור ועם הארץ) שאינם צריכים לגור אפילו בקרבת מקום לישיבות הגדולות שבארץ ישראל המערבית, מתוך שכנראה חשבו שזה כלל וכלל לא יעזור להם! כל כך התיאשו מהלימוד – ומוטב שישבו להם רחוק בגולן – ממזרח לירדן!

ושוב, ברור היה בתודעתם שהם הולכים להשתקע רחוק ממרכזי התורה והיהדות – ולכן התפללו מאד מאד לקב”ה – שיחזק אותם (ראה סיפור המזבח שבנו והמחלוקת סביבו בספר יהושע פרק כ”ב) וכן עשו ליד הירדן סימן, כעין מזבח – לעדות שהם נאמנים להוי’ ולתורה – למרות שהם בפועל רחוקים מזה מאד!

ואם כן, אנשים אלו נקראו בתורה “אנשים נקיים“, “וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵהוי’ וּמִיִּשְׂרָאֵל“! זאת הנקיות של התורה שבכתב! הנקיות של התורה שבע”פ שייכת ל”נקיי הדעת שבירושלים” – בדיוק להפך מה”נקיים” של שבט גד! נקיי הדעת שבירושלים – אלו תלמידי חכמים גדולים מאד שמתוך נקיותם המוקפדת – לא ישבו כלל וכלל עם עם הארץ! זהו הפשט – נקיי הדעת שבירושלים בודקים אותך – בודקים לך בציציות – ורק אם עברת את בקורתם הקפדנית – ישבו איתך סביב שולחן אחד! אם אותו אחד קצת פשוט מדי בשבילם, או אינו מיוחס דיו הם מתרחקים ממנו, מסתייגים ממנו.

מרכז ירושלים – ואם כן, מהו התיקון של ימינו אלה, התיקון של ביאת המשיח? התיקון של ביאת המשיח זה להפגיש בין “נקיי הדעת שבירושלים” לבין אלו שעליהם נאמר “וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵהוי’ וּמִיִּשְׂרָאֵל“. להפגיש בין נקיי הדעת, הלויים והכהנים הגדולים, לבין האנשים הפשוטים! דבר זה קראנו אתמול בספרו של הרבי “היום יום” – שהכהן הגדול היה ודאי הכי נקי שהרי הוא צריך להיות מתלמידיו של אהרן. הכהן הגדול הוא מרכז ירושלים, הלב של ירושלים שאינו יוצא מן המקדש. השיא של כהן גדול – הוא אהרן הכהן שעליו כתוב: “אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה“!

מי הן הבריות? אלו הבורים ועמי הארצות – שהם בבחינת “בַר לֵבָב” ו”בֹר יָדַי“! ואהרן, שהוא “נקיי הדעת שבירושלים“, אוהב אותם מאד ודואג לקרבן לתורה – אף על פי שהם מאד רחוקים מהתורה. ושוב, תכלית התיקון זה לחבר את שני הנקיים כלומר, ש”נקיי הדעת שבירושלים” יוכלו לראות ולהבחין בנקיות העצמית שיש בחלוצי הצבא שעליהם כתוב “וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵהוי’ וּמִיִּשְׂרָאֵל“! ועד כדי ש”נקיי הדעת שבירושלים” יוכלו לשבת יחדו עם הכי רחוקים גם לענין ישוב הארץ! אותם חלוצי הצבא מתישבים להם הכי רחוק ממרכזי התורה וממילא, הם רחוקים מהתורה. אבל היות שהם החלוצים והם ה”נְקִיִּים מֵהוי’ וּמִיִּשְׂרָאֵל” – מתחברת הנקיות שלהם לנקיות של “נקיי הדעת שבירושלים” – מצא מין את מינו! והם יושבים יחד בעיקר על ענין שנוגע להתישבות בארץ! ושוב, כל המושג “התישבות בארץ” זו ההזדמנות להביא לידי קרוב דעות. מבצע ההתישבות, לישב את הארץ זה הכלי לחבר בין “נקיי הדעת שבירושלים” לבין בני גד ובני ראובן ה”נְקִיִּים מֵהוי’ וּמִיִּשְׂרָאֵל“!

מכאן מובן היטב ההבדל בין בטחון פעיל שמצד הנצח, מידתו של דוד מלך ישראל חי וקיים – לבין בטחון סביל שמצד ההוד המתגלה אצל חזקיהו. לכל מלכי בית דוד יש שייכות עצמית למידת ההוד – היות שיהודה זה מלשון הוד: “וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת הוי’ עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה“. ובכל זאת, דוד המלך מתעצם עם צד הנצח ואילו חזקיהו מתעצם בעיקר עם צד ההוד! וכן, ה’ עשה לחזקיהו נס נוסף כאשר החיה אותו והוסיף לו הוד = 15 שנות חיים! על זה מודה חזקיהו לקב”ה ואומר: “חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ כָּמוֹנִי הַיּוֹם“.

הוד שנים – הנביא אמר שחזקיהו ימות – אבל היה מקובל אצלו מבית דוד המלך ש”אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם – אל ימנע את עצמו מן הרחמים” – לכן חזקיהו התפלל ובטח, בבטחון סביל, שהקב”ה יעשה נס – ובאמת ה’ עשה לו נס והחיה אותו – והוסיף לו 15 שנות חיים! ואם כן, לגבי הנס האישי שלו – חזקיהו הודה אבל לגבי הנס של עם ישראל, שמתו כל חילי צבא אשור, הוא לא הודה!

ואכן, מידת הבטחון הסביל שמצד חזקיהו נראית עדיפה יותר ועולה על כולנה, בין כל אותם ארבעה מלכים. אך מצד הבטחון הפעיל, נהפוך הוא! ואין לך יפה ממידתו של דוד המלך – וכן הוא ע”פ פשוטם של דברי חז”ל והזהר הקדוש! כאמור, דוד רודף ומשיג והורג את האויב – וכל זאת בגלל שהוא נקי “מעברות שאדם דש בעקביו” –ומכאן משמע ששאר המלכים אינם נקיים כמוהו.

והנה, לעתיד לבוא איש מזריע תחילה יולדת זכר. הפסוק אומר “אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר” אומרים חז”ל שבזמן הזה אישה מזריעה תחילה יולדת זכר – ואילו איש מזריע תחילה יולדת נקבה! וכאמור, לעתיד לבוא גם כאשר האיש מזריע תחילה – יולדת זכר: “וּלֲצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ [מזריע תחילה] וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ וְהוּא יְכוֹנְנֶהָ עֶלְיוֹן“! ואם כן, הכל זה זכר, וגם הנקבה – כולם עם בטחון פעיל. היות ש”אֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ” – אזי אין יותר “עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי” וממילא, כולם זוכים לבטחון פעיל.

ואם כן, המשיח יצטרך להצטיין מאד מאד בבטחון הפעיל! הוא ילחם וינצח את כל המלחמות! כתוב שהמשיח בוטח יותר מכולם! הוא כל כך בוטח עד שבכל יום הוא בטוח בטחון עצום שיבוא היום!

נצח והוד – הכלל בקבלה הוא שהתיקון נקרא “לאכללא שמאלא בימינא” כלומר, לא צריך לבטל את השמאל, את ההוד – אלא צריך לכלול את השמאל בתוך הימין – זה תמיד התיקון השלם. ובעניננו, צריך לכלול את הבטחון הסביל של ההוד בבטחון הפעיל של הנצח – להיות שניהם “חד גופא“! לפעמים בקבלה, נצח והוד (רגל ימין ורגל שמאל) נעשים ספירה אחת ויש לפעמים שהם שתי ספירות – אך גם בהיותם שתי ספירות, הם כביכול מהוים שני צדדים של אותו גוף! זה על דרך איש ואשה: כל אחד הוא חצי גוף והם “תרין פלגי גופא” – שני חצאים של אותו גוף! אך כאשר יש ביניהם יחוד אמיתי זה נעשה גוף אחד! “וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד” – כלשון התורה!

ואם כן, זהו הסוד של נצח והוד בכל מקום – ואנו מצפים שהבטחון הסביל יתכלל בבטחון הפעיל כלומר, שכל האמונה הפשוטה שיש בבטחון הסביל (הוא הבטחון שיש ליהודי בגלות, שאינו יכול לקום ולהלחם בפועל) תתכלל בבטחון הפעיל (הבטחון של יהודי יושב הארץ) ותתגלה גם על דרך הפתגם החסידי האומר “עשה כאן (בגלות) ארץ ישראל“. ויש מי שיושב בארץ ישראל ומתלונן על מאמר זה באומרו שאם תעשה בגלות ארץ ישראל – לא תרצה כלל לעלות לארץ הקודש!

הפרוש הפנימי הוא כמו שכתוב בהקשר להבדל בין חנוכה ופורים והוא, שמלחמה כמו מלחמת החשמונאים יכולה להתרחש רק בארץ ישראל – ואילו המלחמה של היהודים בשונאיהם בגלות פרס – היתה רק בגדר הוראת שעה – יום אחד נקהלו היהודים. אבל לבנות צבא ולהלחם זה אפשרי רק בארץ ישראל.

מבצעים – ואם כן, הפרוש היותר עמוק אומר שלעשות כאן ארץ ישראל – הכונה להמשיך כאן (בגלות) גם בטחון פעיל שיהיה גם בגדר של “קום ועשה” עד כמה שניתן לעשות בגלות! לדוגמא, כל המבצעים שיוזם הרבי זה לפי ערך “עשה כאן ארץ ישראל” – זה כבר מתחיל להתאבק עם המציאות בדרכי נועם!

ושוב, השאלה היא האם אנחנו צריכים לחזור למידת דוד המלך ממש שאומר: “אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם” – שהוא צריך לעשות מלחמה ולהרוג את האויבים בפשטות – וכך היא גם המצוה בתורה: “רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר הוי’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה“. אומר האריז”ל שלעתיד לבוא צריך לקיים מצוה זו גם לגבי שלושת העמים הקיני, הקניזי והקדמוני שנזכה לרשת אותם!

נחזור – הבטחון הסביל צריך להכלל בבטחון הפעיל – בהיותם שניהם “חד גופא” – עד שיהיו שניהם גוף אחד – “בָשָׂר אֶחָד“. בעוד שקודם לכן היו “תרין פלגי גופא“. ושוב, לפני כן הם גם היו שייכים אחד לשני ונקראו “תרין פלגי גופא“.

ואם כן, איך באמת מחברים אותם? בכתר ישנם שלושה ראשים והם בנפש האדם אמונה, תענוג ורצון ואח”כ המוחין הם חכמה ובינה וגו’. אם האדם יכול להתעצם אם האמונה שלו ועם הרצון החזק – וגם להמשיך זאת בפנימיות המוחין חוכמה ובינה, והוא גם אדם “נקי” – אזי רק מכח הרצון החזק שנמשך במוחין שלו, הוא יכול לפתוח עיניו ולקבוע עובדות בשטח!

רק על המשיח – מאמר חז”ל אומר: “שלושה באים בהסח הדעת: משיח, מציאה ועקרב” ומאחר שמשיח בא רק בהסח הדעת – יש האומרים שפשוט צריך לשכוח ממנו – להסיח ממנו את הדעת – ואז הוא לבטח יבוא! אבל אצלנו זה ברור שהפרוש הוא הפוך ממש – ודורשים שאין הכונה להסיח מהמשיח – אלא להסיח את הדעת מכל שאר עניני העולם, לא לחשוב על שום דבר בכלל – אלא רק על המשיח! רק לתקוע את כל המחשבה, את כל האמונה ואת כל הרצון ואת כל החכמה במשיח ואז, אם די בזה – פותחים את העינים ורואים את המשיח במציאות, בשטח!

אפילו לא יריה אחת

נשארה לנו נקודה חשובה ביותר. אומר רבי נחמן רעיון שלכתחילה שייך גם לשאר זרמי החסידות – וגם הרבי ודאי רוצה כך ולא אחרת! אומר רבי נחמן שהמלך המשיח לא יזדקק לירות אפילו יריה אחת בדרך כיבושו את כל העולם כולו! וכמובן, זה לא כפשוטם של דברי חז”ל בענין המלחמות שילחם מלך המשיח. ואם כן, לכאורה אמירה זאת היא כנגד הרמב”ם וכנגד כולם! שהרי ע”פ פשט המשיח דן ונלחם מלחמות – כמידת דוד המלך דוקא! כידוע, דוד המלך היה מלוכלך בדם ולכן גם לא זכה לבנות את בית המקדש.

אנחנו אומרים כאן שהחידוש של המשיח לגבי דוד המלך – הוא שיתאחדו בו גם דוד וגם שלמה! כלומר, התכללות אמיתית של שני סוגי נקיות. אמנם למדנו בספר “מסילת ישרים” שדוד הוא ה”נקי” יותר מכולם – ובכל זאת אומר הפסוק בפרוש שאינו נקי ולכן אינו יכול לבנות את בית המקדש בגלל שידיו מלוכלכות בדם! ושוב, דוד הוא הכי נקי – אבל בשביל לבנות בית מקדש אינו נקי! לעומתו, שלמה בנו, שהוא איש שלום, שאינו עושה מלחמה – נקי דיו גם בשביל לבנות את בית המקדש! לכן, אחד מהפרדוקסים של נשיאת הפכים אצל המשיח הוא שעתיד המשיח גם להלחם וגם לבנות את בית המקדש כלומר, יתאחדו במשיח גם מידתו של דוד וגם מידתו של שלמה!

כאמור, שלמה לא נלחם בכלל – אבל המשיח כן ילחם וכן יבנה את בית המקדש! ואם כן, איך נסביר זאת? נסביר זאת ע”פ אמרתו של רבי נחמן – שהמשיח במלחמותיו לא יזדקק לירות אפילו יריה אחת כלומר, בלי שפיכות דמים!

פנימיות התורה – אנחנו מקוים להרבות הלימוד בכתבי פנימיות התורה – ספר הזהר, קבלה וחסידות – שעל זה כתוב בספר הזהר שבזכות זה יוצאים מן הגלות ברחמים. אם לא מתעסקים בלימוד זה – באמת צריכה להיות שפיכות דמים ממשית בשטח! ושוב, הסגולה של לימוד הקבלה והחסידות זה “יפקון ביה מן גלותא ברחמים” – כך כתוב בזהר!

ואם כן, מידת הרחמים היא גילוי אלוקי עליון להתכללות מידת ההוד ומידת הנצח לגמרי לעתיד לבוא ועד שבמעשה ידינו דוקא – נמחיש את ירידת בית המקדש השלישי. כאמור, עיקר התיקון הוא לכלול את ההוד בתוך הנצח באופן שההוד כאילו יתגבר! כלומר, שאתה יותר מכיר בנס עליון של הקב”ה – מאשר אתה בעצמך מנצח את המלחמה, בכח שנתן לך הקב”ה! ושוב, זה שאני ישן על מטתי ובוטח שקב”ה יעשה את הכל – זה ההוד שגובר על הנצח. וזהו עיקר בנין בית המקדש השלישי שנכלל בו הוד בתוך הנצח! ושוב, הנצח זה מה שהידיים עושות ואילו ההוד זה מה שהלב מודה כל הזמן לקב”ה על הנס העליון שעשה לי! כלומר, אני מודה לקב”ה על כל מה שהוא עשה – שהרי אני לא עשיתי כלום, ישנתי על מטתי!

וככל שההוד מתגבר בפנימיות הנצח עצמו – זה נקרא שבית המקדש השלישי יורד באש מן השמים! כידוע, ישנה מחלוקת אם הקב”ה יבנה את בית המקדש השלישי או אנחנו נבנה אותו. וההסבר ע”פ חסידות הוא שאנחנו בונים בבטול כל כך גמור – שההרגשה הנפשית היא שבעצם המקדש יורד באש מן השמים! כלומר, שיש בפועל נצח – אבל בפנימיות יש התגברות ההוד!

וככל שההוד מתגבר בפנימיות – אזי הידים עושות ללא כל שפיכות דמים. לכאורה יש מלחמה – אבל ככל שיש הכרה של האור האלוקי שמתלבש בהוד בפנימיות ומתגלה – אזי אין יריות, אין שפיכות דמים בחיצוניות! כאשר זוכים לצאת מהגלות ברחמים, בזכות לימוד פנימיות התורה, אזי עיקר הגילוי, ההרגשה, תהיה מצד האור האלוקי המתלבש הפנימי – שזאת מידת הרחמים של הוי’. כאן יש להזכיר שאנו עוסקים בשירת דוד, פרק ח”י בתהלים – הפותח בביטוי “וַיֹּאמַר אֶרְחָמְךָ הוי’ חִזְקִי” – והיא פעם יחידה בתנ”ך שאהבה נאמרה בלשון רחמים!

אך כאשר איננו זוכים כל כך, שגם זאת זכות רבה ונפלאה מאד – כמו אצל דוד המלך שלא זכה לבנות את המקדש – אזי עיקר הגילוי הוא מצד הלבוש, דהיינו הבטחון הפעיל של הנצח. ושוב, לעתיד לבוא הבטחון הפעיל של הנצח, מעשה ידינו, הוא הלבוש ואילו הבטחון הסביל של ההוד נכנס פנימה לתוך הבטחון הפעיל – וזה נקרא “לאכללא שמאלא בימינא” – שאז השמאל נעשה כאילו פנימיות הימין – ובה שורה התפארת שפנימיותה רחמים. ושוב, כאילו שהתיקון הוא להכניס את  השמאל לתוך הימין ואז האמצע, התפארת, הרחמים, שורה על גבי השמאל שבפנימיות הימין, וכאמור, כאשר לא כל כך זוכים – אזי עיקר מה שרואים זה הלבוש, החיצוניות, מידת הנצח. גם כאן נמצא ההוד בתוך הנצח – אבל עיקר הגילוי כלפי חוץ הוא הלבוש, הנצח – שהוא פועל במלחמתו במידת הדין. וכל זאת כדי לזמר עריצים מן הארץ ולהכרית את כל הקוצים והחוחים הסובבים את השושנה העליונה.

לסיום נאמר שסוד המדרש על ארבעת המלכים, שבו פתחנו, הוא בסוד אור חוזר, שחוזר מלמטה למעלה ולגביו, כל מי שלמטה יותר הוא חזק יותר! לגבי אור ישר – כל מה שלמעלה יותר – הוא יותר חזק. וכאמור, כל המדרש הוא בסוד אור חוזר – שכל מה שלמטה יותר הוא חזק יותר!

ולכן נסביר כאן שדוד, המלכות שלמטה, הוא הוא שהורג בעצמו את האויבים – הוא בעצם הכתר של האור חוזר! ומי שקצת פחות מזה – שאלו המידות – הוא המלך אסא שרודף אחר האויב. ושוב, מי שיותר נמוך כאן, בסדר של אור חוזר, הוא יותר סומך על עצמו ופחות סומך על ה’ – וככל שהוא גבוה יותר – הוא פחות ופחות סומך על עצמו ויותר סומך על ה’. למעלה מזה הוא יהושפט שאומר שירה – ולמעלה מכולם הוא חזקיהו שכלל אינו מתערב במלחמה והולך לישון. ואם כן, מבחינת אור חוזר, בחזקיהו מתגלה ההארה החלשה ביותר – ותוקף האור חוזר מתגלה בנקודת המוצא דהיינו המלכות –  דוד מלך ישראל חי וקיים.

י   – חזקיהו – הלך לישון

ה  – יהושפט – אמר שירה

ו   – אסא – רדף

ה  – דוד – “אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם“

 

 

וידעת היום – כלומר, כל מה שלמדנו על מהות העולם הבא אינו בגדר חקירה אחר העתידות – אלא רק חלק מהמצוה “וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם“! כל מה שבאנו זה להכיר את המציאות שנקראת “הַיּוֹם” – ולא שחקרתי מה יהיה עלי לעתיד לבוא! כמו שעלינו לחקור את הטבע האלוקי שיש בעולם התחתון – כך גם צריך לדעת מה יש בעולם הבא! שהרי כתוב שכל אחד חייב להשיג עד להיכן שיד שכלו מגעת! וכאמור, כל זה בתור השגה השייכת למצות “וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם“. ואם כן, כל מה שאנו לומדים זה חלק ממצות “וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם“.

ושוב, החוקר אחר העתידות פוגם באמונה הפשוטה ש‑ה’ הוא טוב, ו”טבע הטוב להיטיב“, וממילא אין לו מה לדאוג – וכן מקלקל את שכלו האלוקי – מוריד את רמתו האמיתית של השכל האלוקי של היהודי! ובלשון המאמר:

“החקירה “אחר העתידות” (מהעתיד להתרחש בעולם הזה כפשוטו, וגם לחקור אחר חלקו לעתיד לבוא כנ“ל) פוגמת לא רק באמונה הטהורה בעצמותו יתברך, שהוא עצם הטוב, וטבע הטוב להיטיב, אלא עוד פוגמת בגלוי השכל האלהי המתלבש בשכל הטבעי, שהרי חקירה זו קשורה לישותו הוא, כדבר נפרד מאחדות הפשוטה ח“ו, והיא חקירה כוזבת בדבר כוזב.“

אסור ומותר – אמרנו קודם שהחקירה אחר העתידות – זאת בעצם חקירה של ישות עצמו, חקירה של “אגו“. כל החקירה שלו אינה אלא מסע אחר “עצמו“. ושוב, זהו באמת המבחן, לגבי כל התורה כולה, מתי הדבר מותר ומתי הדבר אסור? כאשר הדבר אינו אלא חיפוש אחר הישות, האגו, שלך – אזי הדבר אסור! אם זה חיפוש אחרי הקב”ה – אזי זה מותר ומצוה!

ישנה הדאגה וישנה הישות – והדבר שפוגם בשכל האלוקי זאת הישות. השכל האלוקי האמיתי הוא הדבר העדין ביותר והבטל ביותר – אין! כאמור, על זה כתוב בספר התניא שלימודי חול עלולים לפגום בשכל האלוקי – אם האדם אינו יודע כיצד להשתמש בהם לעבודת ה’. וכל זאת, מפני שלימודי חול הם כולם – תפיסה מגושמת וממילא מתלווה אליה ישות רבה. וכאמור, הדבר שפוגם בשכל האלוקי – זה רק ישות, הרגשת עצמו ליש ודבר נפרד, אגו.

רוח הקודש – ושוב, החקירה אחר העתידות מלאה ישות – והישות הזאת היא הפוגמת בשכל האלוקי. וכאמור, אם האדם יודע איך להשתמש במידע שרכש ביחס לעולם הבא – לעבודת ה’ – אזי זה חלק מהקודש, חלק ממצות “וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם“. אם יש צדיק שברוח הקודש גם יודע עתידות וגם יודע איך לעזור לאנשים ע”י הידע הזה – אזי הדבר מותר וקודש. ואכן היו צדיקים רבים בעלי רוח הקודש לדעת עתידות – ומתוך שלא ידעו בעצמם איך להשתמש בזה לצורך התורה – התחננו והפצירו בפני הקב”ה שיקח מהם את רוח הקודש! וזאת, בגלל שהדבר הפריע להם וגרם להם לבטל את עיקר התכלית שזה התקשרות לרצון ה’.

ואם כן, רוח הקודש לגבי העתיד – זה בדיוק כמו לימודי חול – שניהם גורמים לטמטום השכל האלוקי אם לא יודעים כיצד להשתמש בהם לעבודת ה’! “שהרי חקירה זו קשורה לישותו הוא, כדבר נפרד מאחדות הפשוטה ח“ו, והיא חקירה כוזבת בדבר כוזב.“

ואם כן, כל החקירה אחר העתידות היא חקירה כוזבת – שהרי פעולה זאת היא תוצאה של שכל משובש החוקר דבר שאינו נכון. ושוב, גם החוקר משובש וגם נושא חקירתו משובש – שיבוש כפול.

בלשון התנ”ך נקרא השיבוש הזה “שקר החן” שהרי חן = 58 = כזב, כזב. וזהו שיש כאן שקר כפול: חקירה כוזבת בדבר כוזב! וכאמור, ברגע שהוא מתחיל לחקור אחר העתידות – הוא נכנס לכזב הכפול. נמשיך ונסיים את לשון המאמר:

“מה שאין כן החקירה האלהית הטהורה המצווה עלינו תמיד, היא רק על מנת להכיר בגדולתו יתברך ובבטול כל העולמות וכו‘ אליו יתברך, ואיך שהוא ה“יש האמיתי” ו“אין עוד מלבדו““

וכאמור, אנו מצווים לחקור חקירה אלוקית תמידית: הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי י‑ה‑ו‑ה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד” – “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל י‑ה‑ו‑ה אֱלֹהֵינוּ י‑ה‑ו‑ה אֶחָד“! וכל זה רק “על מנת להכיר בגדולתו יתברך ובבטול כל העולמות וכו‘ אליו יתברך, ואיך שהוא ה“יש האמיתי” ו“אין עוד מלבדו““.

ואם כן, אין ישות אחרת, ישות פרטית שלי – אלא הוא ה“יש האמיתי” ו“אין עוד מלבדו“. זאת התכלית וזה השכל האלוקי – שיורד ומתלבש בתוך השכל הטבעי – ומאיר דרכו. ועל מה חושב השכל? רק על “אין עוד מלבדו” – ולא על העתיד.

סיכום – למדנו בפרק הרביעי על תיקון השכל. השכל בכלל הוא “בינה” ולכן כל הנושא המדובר קשור עם ספירת הבינה – שהרי השימוש בשכל נקרא “בינה“. למדנו שבשימוש השכל – יש דברים שצריך להשתמש בשכל כדי לחקור אותם – וישנם דברים אחרים שלא צריך להשתמש בשכל כדי לחקור אותם! וזהו התיקון של המילה “עִם” בפסוק: “תָּמִים תִּהְיֶה עִם י‑ה‑ו‑ה אֱלֹהֶיךָ” אותו מפרש רש”י: “ולא תחקור אחר העתידות“. ההדגשה של רש”י על מה שלא צריך להשתמש עם השכל – ואנו הסברנו שיש דברים שכדי לחקור אותם – צריך להשתמש עם השכל. ואם כן, כל מה שלמדנו זה הבירור של השימוש בשכל היהודי – וזה התיקון של אות ה עילאה דהוי’!

נוסיף כמה רמזים ביחס לקשר בין שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ו‑וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, לבין “אם אין דעת אין בינה כו‘”: דעת בינה = ישראל, היינו שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, כלומר, לחבר את הדעת של וְיָדַעְתָּ לבינה של שְׁמַע (לפי הרמב”ם הדעת היינו הכשר מצוה, היינו שהכל נכלל במצות שְׁמַע, אך לפי רבנו יונה הן שתי מצות כו’). וכן, וְיָדַעְתָּ משלים את שְׁמַע ל‑900, ל ברבוע (סוד הלב היהודי כנודע).

ה”וְיָדַעְתָּ” הראשון בתנ”ך הוא “וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם“, ה”שְׁמַע” (לשון צווי) הראשון בתנ”ך הוא “כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ“. ואם כן, “שְׁמַע” שייך לשרה אמנו, לאמא, לבינה – במפורש. לעומת זאת, “וְיָדַעְתָּ” היינו מצות אברהם אבינו, שחקר בדעתו עד שגלה את ה’, עד שגילה את “בעל הבירה“, בלשון חז”ל. ואם כן, שוב אנו רואים: דעת לדכורא ושמיעה לנוק‘.