רפואה

מכון גל עיני א אייר תשעח

קטע מהתוועדות העוסק בתורת הרמ”מ בפרי הארץ לפרשת קדושים ממנו עולה הבדל בין רפואה המשתייכת לחלק הנגלה שבתורה לרפואה המשתייכת לחלקה הפנימי.

שתי מדרגות רפואה בתורה

“הלומד מכל אדם“

נשלים את תורת רבי מענדלע, את ההסבר שלו ל”איזהו חכם? הלומד מכל אדם”: הוא אומר שלמי שבטל כדבעי, החכם שמוקף חכמה, ומוכן למחות עצמו על קידוש ה’ כל רגע – כמו ה”מחני נא” של משה רבינו – אין בעיה ללמוד מכל אחד, גם מגוים, גם משיכור, גם מעבריין, כי הוא גארנישט. ככה הוא כותב.

“מכל אדם” היינו אדם נחות. יש מישהו ברחוב שהוא אדם נחות מאד – או שהוא גנב, או שהוא רוצח, או שהוא גוי, או שהוא משהו אחר, או שהוא משוגע. כל מיני טיפוסים מסתובבים ברחוב. מה פירוש “מכל אדם”? אמרנו שכל הדברים שכתובים במשנה הם תחת הכותרת “איזהו חכם?” – גם הגבור, גם העשיר וגם המכובד. פשיטא שלמי שהוא חכם אין כבוד עצמי – מתחיל בחכם, היפך הכבוד, ונגמר ב”איזהו מכובד”. החכם בורח מהכבוד לגמרי, שונא את הכבוד, מואס בו – ממילא הוא לומד מכל אדם, לא משנה אם משוגע או עברין.

למה דבר דומה? רבי מענדלע כותב משל מאד יפה. כותב שאדם חולה רוצה להתרפאות, ואם הוא מאד חולה ר”ל הוא ממילא מאד רוצה ואוחז בכל קש (כביטוי הרבי הקודם) ומוכן להתרפאות גם ממשוגע שאומר שיש לו תרופה עבורו – כי כל הרופאים כבר אמרו נואש, הוא משתוקק להתרפאות, הוא חולה. הוא אומר שחכם באמת או שהוא מחוץ לזמן, לא יום ולא לילה, משה רבינו – או שהוא מסתובב ברחוב ומרגיש שהוא חולה אנוש. אם הוא חולה אנוש הוא רוצה לקבל עצה, לא משנה ממי, ולכן הוא לומד מכל אדם – מוכן להקשיב מתוך שהוא גארנישט וגם חולה, רוצה להקשיב לכל אחד אולי יש לו איזו עצה טובה בשבילו. זהו החכם הלומד מכל אדם.

רפואה מחיצוניות התורה והסתלקות מפנימיות התורה

מהתורה הזו של רבי מענדלע יוצא שיש שני סוגי חולים ושני סוגי רפואה. יש פה אנשים שעוסקים גם ברפואה. קטע אחד מתוך המאמר שלו הוא שיש אנשים שמתרפאים דווקא מהחיצוניות של התורה, מלימוד הנגלה – לא מההתאיינות של התורה אלא מהיש של התורה. בקיצור, הווארט שהוא מסביר, שאותם חולים שמתרפאים מחיצוניות התורה והחכמה כי בחיצוניות אינו מתפשט מהגוף.

כשהוא מדבר על הפנימיות, התפשטות הגשמיות בפנימיות, הנשמה על כל הנרנח”י מתפשטת מהגוף ומה נשאר בו? רק “נפש הזן” – זה הביטוי שלו, קשור ללשונו של הרמב”ם בשמונה פרקים. “נפש הזן” היא הנפש שמעכלת את האוכל, הופכת אותו לדם וכך מזינה את הגוף. התפשטות הגשמיות הכוונה שאינך פה, לא יודע אם יום או לילה, ובתוך הגוף שלך נשארת רק נפש הזן. כל מה שיותר גבוה ממנה – עוזב את הגוף, מסתלק.

נעשה רמז, הסימן של אחד שנמצא בהתפשטות הגשמיות הוא שלמטה, בעולם הזה, יש לו גוף ונפש הזן. אני אומר שיש כאן כוונה יפה לפעם הבאה שנברך “בורא פרי הגפן”. יש כוונה פשוטה וידועה שאומרים שגפן באידיש ר”ת געזונט-פרנסה-נחת, כוונה יפה. בריאות, פרנסה טובה ונחת מילדים ומתלמידים. כאן יש גוף ונפש הזן. זה מה שנשאר ממך למטה וכל השאר עולה למעלה. נכתוב כרבוע:

ג  ו  ף

נ  פ  ש

ה  ז  ן

האלכסון הוא גפן. כוונה יפה. החכמה פועלת שהכל מסתלק – רפואה לא תבוא מזה לגוף, להיפך, אתה יכול למות מזה. “רצוא” בלי “שוב”, כמו נדב ואביהוא. לכן בקטע אחד מהתורה שלו הוא כותב שדווקא תורת הנגלה, שקרובה לגוף, לא מסתלקת מהגוף, יכולה לרפאות את הגוף כשאתה חולה. אז הוא אומר מלה מאד חשובה, עוד סימן כמה שהוא חב”דניק. הוא כותב שבחיצוניות התורה, שהלומד שלה קרוב לגוף ולא מסתלק ממנו, הוא מלא התלהבות – התפעלות. נחשוב איזה ראש ישיבה טוב שמחדש חידושים – אם אלה חידושים אמתיים, לא קשור לענין אם אמת או לא, לא מענין, מחדש חידושים מופלאים אמתיים לדעתו – והוא מלא התלהבות. הוא כותב שדווקא חיצוניות התורה מלאה התלהבות, ולכן מסוגלת לרפאות את כל חליי הגוף יותר טוב מאשר הסתלקות מהגוף.

שני סוגי חולה ושני סוגי רפואה

אחר כך, בסוף, הוא אומר שהחולה הוא החכם שלנו, מסולק מהגוף, לכן חולה מכל אדם, גארנישט, ובכל אופן יש לו תאוה להתרפאות. כותב שני דברים שנשמעים כמו תרתי דסתרי, צריך לומר דבר שגם יתרץ קושיא גדולה מאד שודאי הקשינו כמה פעמים – כתוב ש-חולה בגימטריא מט, קשור לכוונה הכללית של מט ימי ספירת העומר, ורק שער הנון בכחה לרפאות את החולה, תכלית הידיעה שלא נדע. כל ספירת העומר היא חולה ימים, ודווקא כשאני מגיע ל-מט אני הכי חולה. כי שם “אמרתי אחכמה” ודווקא שם מתגלה “והיא רחוקה ממני” – אז בא דילוג וה’ נותן לי את התורה ביום החמשים, “זמן מתן תורתנו”, זו הרפואה.

יש שני סוגי חולאים ושני סוגי רפואה – הפוכים אחד מהשני. יש חולי לא כי השגת מט שערי בינה. הוא מתכוון שרוב החליים צריכים חיצוניות כי קרובים לגוף היינו בחולי סתם, חולי רגיל, חסרון, הדם לא זורם, כמו שכתוב בתניא שחולי בא מעיכוב בזרימת הדם. צריך נגלה לרפאות זאת, ללכת לרופא – רופא טוב, אל תלמד מכל משוגע ברחוב. אבל יש חולי של “אמרתי אחכמה”, שאתה צעד אחד לפני התכלית. זהו חולי אחר לגמרי – חולה בגימטריא מט הוא משהו אחר. אתה כל כך חכם שאתה חולה, אתה רוצה להגיע לתכל’ס, להגיע להגשמה (כך קוראים לזה היום, כמו זיווג), ואם לא מגיעים להגשמה אדם חולה. יש גם גמרא כזו, שאדם חולה – “חולת אהבה”. זהו חולה בגימטריא מט, ואז העצה היא הקפיצה של “אמרתי אחכמה והיא רחוקה  ממני”, באמת לצאת מהגוף, להיות מוקף באור החכמה, וזו הרפואה שלך בסוף.