פיזיקה

יט כסלו תשסט מכון גל עיני

תורת המשחקים (והשלכותיה האקטואליות)

יסוד תורת המשחקים בתורה

כעת נסביר את ההבדל בין שני סוגי המשחקים. היום במדע יש 'תורה' – תאוריה – המתיימרת לכלול את כל הידע (ככה הם אומרים, כל פעם יותר חזק): "תורת המשחקים". מי שהכי גדול בתחום היום הוא יהודי, אפשר לומר יהודי קרוב ללבנו, שיושב בירושלים – קוראים לו אומן, אותיות "אמוֹן".

בשביל להבין מהי תורת המשחקים נאמר קודם כל שודאי היסוד של תורת המשחקים בתורה הוא הפסוק שדיברנו עליו, הפסוק של המשחק הכפול. אם נבין מהו ה"משחקת לפניו בכל עת" ומהוה"משחקת בתבל ארצו" – ה"משחקת" של המדות העליונות דאצילות גם ב-יד העתים לטובה וגם ב-יד העתים לרעה, מול ה"משחקת" של המלכות (שהיא גבולית, גם בהיותה "זנב לאריות" וגם בהיותה "ראש לשועלים"). המלכות נקראת "כבוד נברא" – היא יורדת להוות ולהחיות את כל העולמות התחתונים, אמא תתאה – ושם היא "משחקת בתבל ארצו".

תיאורית התועלת בתורת המשחקים

בכל מקרה, כדאי להעיר שתורת המשחקים בנויה לפי "תאורית התועלת", והם מנסים להכניס לתוכה גם את האתיקה וגם את כל התענוג שבעולם – את כל הטוב-ערב-מועיל לכלול רק במועיל, פרצוף נה"י לחלוטין. באחד הספרים כתוב משהו מאד נחמד, שמבחינת התועלת יש גבול לכסף – יש כמות של כסף שיותר ממנה כבר לא תועיל לך. עצם הווארט מאד טוב – שלתועלת הכסף יש גבול (הדבר קצת מסרס את תאות הממון, הע"ז של המדינה של עשירות של רבי נחמן). מה שמסתעף מכך הוא כל מיני דברים נחמדים שאולי נשמור לפעם אחרת. אם יש באמת ערב וטוב בפני עצמם יכול להיות שאין גבול לכמה כסף אתה צריך, אבל אם יש רק תועלת שימושית יש לך גבול. כנראה שאם עוברים את הגבול הכסף הוא כמו סרח העודף.

חוק האקוויליבריום ושטות דקדושה

בתורת המשחקים אחד היסודות – שעדיין עומד במחלוקת – הוא שסביר מאד להניח שבני אדם ישמרו על שיטות פעולה אסטרטגיות תוך כדי משחק. הקביעה הזאת נקראת חוק האיזון במשחקים. כלומר, בדרך כלל אנשים פועלים באותה צורה – אפשר לשער הסתברות מאד גבוהה שבני אדם שמשחקים, לכל אחד יש אסטרטגית משחק שלו, והוא תמיד ישמור עליה. יש כאלה שחולקים על חוק האקוויליבריום קשות. קוראים לחוק גם רציונאליות – מי שיותר רציונאלי יותר שומר על שיטות המשחק שלו, ומי שפחות רציונאלי פחות שומר על הכללים. 'פחות רציונאלי' נשמע לא טוב בעולם האקדמי, אבל בעולם הפנימי, כמו שיש למטה מהשכל יש גם למעלה מהשכל, והגאולה תבוא משטות דקדושה (שטות גם משלון שיטה כנודע), שמשמעותה היא שיש לפעול גם למעלה מהשכל, כלומר לא לשמור על חק האקוויליבריום של תורת המשחקים.

משחק עליון ומשחק תחתון

נאמר זאת אחרת: לכל משחק יש כללים. מה שבטוח הוא שבסוף המשחק אחד מנצח ואחד מפסיד. כלומר, המשחק הוא משחק גורלי – לא סתם משחק, אלא משהו רציני ביותר, משחק רציני. בתנ"ך משחק יכול להיות גם משהו קטלני, שה' ישמור, "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו". גם אצל הגוים יש משחקים קטלניים לגמרי, ה' ירחם. בכל אופן, משחק הוא משחק, אבל יחד עם זאת המשחק הוא גם לא משחק, אלא משהו רציני.

במשחק תמיד יש שתי דרכים לפניך, וצריך "ובחרת" (לפעמים יש כמה מהלכים-דרכים, אבל לפחות 2, והרמז: משחק = ב"פ דרך). תורת המשחקים בנויה על הגיון בינארי (עד כמה שראיתי עד כה, למרות שהדבר נראה פשטני מדי), בכל פעם יש בחירה בין שתי דרכים. בדרך כלל יש כללים, ושני הצדדים שמשחקים חייבים לשמור על הכללים, אך יחד עם הכללים יש חופש של אסטרטגיות לכל אחד מהמשחקים. פה נכנס מה שאמרנו שהאקוויליבריום מניח שקיימת הסתברות גבוהה מאד שלכל מח יש מנטליות שלו, וכך פעל פועל ויפעל. אבל יש חולקים על כך, וטוענים שבני אדם הם לא ככה.

בעצם, המחלוקת הזאת היא ההבדל בין ה"משחקת לפניו בכל עת" לבין ה"משחקת בתבל ארצו". משחק המלכות – המשחק מול הממסד – הוא "משחקת בתבל ארצו". יש פה כללי משחק מאד נוקשים וקבועים, וכל אחד חייב לשמור את הכללים[יא]. אבל את המשחק העליון – "משחקת לפניו בכל עת" – משחקים "בכל עת", המשחק העליון שוחק-צוחק על הטוב ועל הרע, צוחק על הכל.

צחוק ושעשועים

נעשה גימטריא של מספר גדול יחסית, של כל ארבע לשונות הפסוק: שעשעים משחקת משחקת ושעשעי (חותם המתהפך גם במספר האותיות, 6-5-5-6) במספר קדמי (כי הכל יוצא מה"אמון", קדמון לכל הקדומים) – שכל אות היא סכום האותיות מ-א עד אותה אות – עולה 12688. זהו מספר שמתחלק בשם הוי' ב"ה, וכן מתחלק ב-ח פעמים הוי', ב-יצחק. הנשמה שכמובן הכי קשורה לכל הסיפור הזה, לכל הפסוק הזה, היא חייבת להיות יצחק, שזה המגיד. הכל יחד עולה אני פעמים יצחק. הגימטריא הזאת היא הצחוק כאן[יב]. אם נחלק את יצחק לשמות הוי' – ח"פ אני (אין) עולה חסידות, אז כל החשבון עולה גם הוי' פעמים חסידות, תכלית כל החסידות.

ב"משחקת לפניו בכל עת" כל העתים שוות

נחזור: מנקודת המבט של ה', המשחק הוא שכל העתים שוות, גם ה"עת לחבוק" וגם "עת לרחֹק מחבק". בין יד העתים לטובה ויד העתים לרעה בוחרים בחסידות דוגמה אחת להסביר, וזו הדוגמה העיקרית שמבוארת בלקוטי תורה – "עת לחבוק ועת לרחק מחבק". יש זמן כמו של טהרת אשה לבעלה, זמן שהשיר של היהודי פועל את החברות והטהרה – שהן גם ההתפעלות והשמחה – של אמא תתאה לגבי בעלה העליון. אותו זמן הוא "עת לחבוק", "וימינו תחבקני". יש "עת לרחק מחבק", כמו זמן של נדה, של טומאה, של ריחוק, בו אסור לחבק. כתוב שאצל מי שמשחק את המשחק העליון שתי העתים האלו שוות, ולא זו בלבד אלא שהמשחק הוא דוקא כאשר יש את שתי העתים האלו בזו אחר זו, בסוד "אז תשמח בתולה במחול" כפירוש הבעל שם טוב[יג]. דוקא כך הוא המשחק.

על "בכל עת" הצמח צדק מביא ב"אור התורה" דוקא את העת של "עת לבכות ועת לשחוק". בתחילה הוא אומר שלכאורה שני העתים האלו הם "בתי גוואי" ("במסתרים תבכה נפשי") ו"בתי בראי"[יד] ("עז וחדוה במקֹמו"), אך לאחר מכן הוא מדייק שעל פי פשט "עז וחדוה במקמו" היינו מקומו (הפנימי והעצמי) ממש, שעשועי המלך במקומו ממש, עיי"ש.

על פי דבריו, מה יהיה עם בתי גוואי בביאת גואל צדק? בגאולה הבכי יהיה "בבכי יבאו", בכי שמח. כמו שיתבאר בהמשך לגבי "עת מלחמה ועת שלום" שיש משחק-על שכולל את שניהם כך ב"עת לבכות ועת לשחוק" יש משחק-על שכולל את שניהם. כמובן שככה גם לגבי כולם.

רצוא ושוב "לפני הוי'"

הענין נמצא גם בתורת אדמו"ר הזקן, בעל הגאולה של היום. יש ספר מאמרים שמתחיל בדרוש קצר על הפסוק "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים", ולכן כל הספר נקרא "אתהלך לאזניא", ספר דרושים שאמר בעיר לאזניא (מהשנים הראשונות יחסית). שם מסביר אדמו"ר הזקן ש"אתהלך" הוא "רצוא ושוב", להתקרב ולהתרחק. המובן של 'ללכת' הוא רק ישר, אבל 'להתהלך' הוא הליכה דו-סטרית – ישר והפוך. מה דוד המלך אומר לקב"ה? "אתהלך לפני הוי' בארצות החיים". זו הסגולה המיוחדת של "ארצות החיים", ארץ ישראל, המקום שלנו כאן – בשביל להתקיים כאן צריך לדעת איך להתהלך לפני ה', ברצוא ושוב, שגם כאשר מתקרבים וגם כאשר מתרחקים עדיין נמצאים "לפני הוי'". לא פונים עורף ח"ו אלא גם כשמתרחקים עושים זאת עם הפנים אל ה'. "אתהלך לפני הוי' ב[זכות ]ארצות החיים" הוא בדיוק "משחקת לפניו בכל עת". אלו החיים האמתיים, הדופק של ה"רצוא ושוב" של החיים.

משחק משוחרר שמגלה את השעשוע העליון

שוב, ב"משחקת לפניו בכל עת" אין כל כך כללי משחק. אדרבה, יש נטיה כל פעם לשנות את הכללים, כל פעם לשנות את האסטרטגיה של המשחקים, וזה הדבר שהכי נחוץ לנו (בסגנון אחר קצת: כאשר יש כללי משחק נוקשים אזי מהלך אחד מותר ומהלך אחר אסור, מהלך מותר נתפס כ'טוב' ואילו מהלך אסור נתפס כ'רע', והיינו ממש על דרך עתים לטובה ועתים לרעה, אבל כאשר הכל טוב, "משחקת לפניו בכל עת", אזי הכל מותר, כל המהלכים מותרים, ודוק).

צריך לרדת גם למשחק מול הממסד, אבל אי אפשר לרדת אליו בלי שיש את המשחק של "משחקת לפניו בכל עת", וגם הוא רק גילוי של "שעשעים יום יום", ואז ממילא בסוף השעשועים העליונים ישתקפו ב"ושעשעי את בני אדם", בגאולה מתוך הגלות ביד ישראל שבה כולם חוזרים בתשובה (מתוך שמחה, שמחת המשחק, ומתוך ההתבוננות איך שתמיד בעלי התורה האמתיים מנצחים[טו], "יד החסידים על העליונה") ו"לא ידח ממנו נדח", לא ישאר אף אחד בחוץ. זהו "ושעשעי את בני אדם".

בשביל זה צריך את כל השלבים, של "משחקת לפניו בכל עת" ואחר כך "משחקת בתבל ארצו". אם הסדר הוא כך יש המון חופש, מעל ומעבר, ואז אי אפשר לדעת מה המהלך הבא שלך, התנועה הבאה שלך, בגלל שבכל פעם יש שינוי אסטרטגיה מוחלט. זו ההשפעה של "משחקת לפניו בכל עת" על ה"משחקת בתבל ארצו", שמכך צומח בסוף "ושעשעי את בני אדם".

תדיר ומקודש

נחזור לכך שגם בהתוועדויות האחרונות כאן דברנו על כך שצריך המון גיוון וגמישות בפעילות. יש דברים שהם פעילות קבועה, דברים שהם טובים כל הזמן, ופעולות אלו נקראות "תדיר". יש "תדיר" ויש "מקודש". יש דברים שהם קדש. המשחק של הדברים המקודשים, שהם יקד-אש, חייב להיות רק בבחינת "משחקת לפניו בכל עת". ה"תדיר", שאלו המבצעים הקבועים, יכול להיות – ואולי גם צריך להיות – "משחקת בתבל ארצו". צריך המון המון גיוון.

לקיחת סיכונים לקראת סוף המשחק

עכשיו יש עוד נקודה, הנקודה השניה של תורת המשחקים: אחד הכללים של תורת המשחקים היום הוא שאם יש משחק בין הרבה מתחרים – מתחיל מאלף אנשים, וככל שנופלים המשחק מצטמצם, פחות ופחות משחקים – הכלל אומר שבתחלת המשחק, כשהוא יותר רחב, הנטיה היא לקחת פחות ריזיקות, אבל כאשר שהמשחק מתקדם והשחקנים מצטמצמים, עד שמגיעים "זמן השיא" בלשון הרבי, לשפיץ, אז הנטיה היא לקחת יותר ריזיקות, יותר סיכונים (משחק = חש [האותיות האמצעיות של משחק] מל מל, 'חש' הוא לא לקחת ריזיקות וכו', וד"ל). תורת המשחקים היא מה שעומד ביסוד כל הכלכלה היום, וגם כל הפוליטיקה, וגם בביולוגיה, ואפילו בפיזיקה משתמשים בה. לכן יותר ויותר נוטים לחשוב שזו התאוריה של כל המדעים.

עליית המשחק התחתון למשחק העליון

הכלל השני שאמרנו עולה יפה עם שתי הבחינות, בגלל שלקיחת ריזיקה (= מנחם מענדל = צמח צדק = מקום פנוי, וד"ל) היא גם שינוי אסטרטגיה. לקחת ריזיקה וכל פעם לשנות אסטרטגיה הולך יד ביד.

כלומר, צריכה להיות השראה של "משחקת לפניו בכל עת" על "משחקת בתבל ארצו" – המשחק העליון צריך לתת השראה על המשחק התחתון, במציאות (כמו שאמרנו, הכל משחק – משחק הוא גם לא משחק, אבל אף על פי כן הכל משחק; סוד י הדורות ממורנו הבעל שם טוב ועד לדורנו אנו = י פעמים משחק, הכל משחק, וד"ל) – אבל ככל שהמשחק התחתון עצמו מתקדם הוא עולה וחוזר יותר ויותר לשאת את האופי של המשחק העליון. ובזכות זאת, שכך היא התנועה – שקודם יש את השראת המשחק העליון על המשחק התחתון, ואחר כך המשחק התחתון עולה לקראת המשחק העליון – מכך גופא השעשועים.

יש בכך סדר וסוד עמוק אך הגיוני איך המדרגה הגבוהה של "שעשעים יום יום" תתגלה במדרגה של "ושעשעי את בני אדם", כ"ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה", בתוך נשמות ישראל. הסיבה היא שאם יש תנועה של עליה מהמשחק התחתון לעליון אז "כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש", חוזר ל"שעשעים יום יום", ואז הוא ישתקף למטה ב"ושעשעי את בני אדם".

הכל משחק

עד כאן פרק ראשון במה שרצינו לדבר על תורת המשחקים. רצינו להדגיש את הנקודה הזאת, כי יש נוער שחושבים שאנחנו במלחמה ח"ו – מלחמה נגד הממסד, נגד הערבים או נגד היהודים, לא משנה, רוח של מלחמה. לחשוב שאנחנו היום במלחמה הוא ראש של קטנות מוחין לחלוטין. מחשבות כאלה לא מתאימות ליצהר – רזין דרזין – וכל הנוער של עם ישראל צריך להתחבר לכאן. התקון הראשון הוא לתפוס שהכל משחק. יכול להיות משחק גורלי, אבל הכל משחק.

"דוד זמירות קרית להו"

יש משחקים עם כללים ויש משחקים שאין להם כל כך כללים. כתוב שכל הנביאים התנבאו ב"כה" – כללי המשחק – מוסיף עליהם משה שהתנבא ב"זה". איך אדמו"ר הזקן מסביר את הענין? בקונטרס אחרון, לקראת סוף התניא, אדמו"ר  הזקן מדבר על "דוד זמירות קרית להו". דוד שבח את התורה בכך שכל העולמות תלויים בדקדוק קטן כשערה של דברי תורה. הוא נענש בכך ששכח פסוק שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים, "בכתף ישאו" (= אחדות פשוטה, זו השכחה של דוד), משום ששבח את התורה מצד החיצוניות שלה.

דוד אמר שהתורה היא "זמירות" – זמר, ניגון אחד שלא משתנה, אך היות שהוא כל כך יפה לא ישעמם לנגן אותו אפילו מליון פעמים. בכל אופן, הניגון הוא אותו ניגון. מצד הרצון כל המצות שוות – יש טעם למצות, יש ענג ושמחה, אבל מצד חיצוניות הכתר, הרצון, יש איזה שויון. מצד פנימיות הכתר, השבתיות – סיום ספר התניא, שלמדנו אתמול, הוא שהכל צריך להיות שבתי – היא ענג (שזו עיקר תורת ארץ ישראל), ושם כל מצוה ומצוה היא טעם אחר ומנגינה אחרת לגמרי. גם מנגינה אחת יפה אפשר לשיר בלי סוף, עם כיף, אבל לחשוב על התורה כך הוא לשבח את התורה בכך ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא", שהתורה היא השרש של בריאת העולמות. אבל באמת "אורייתא וקוב"ה כולא חד" – התבוננות כזאת היא אין סוף יותר מהעולמות. העולמות פה הם כמו לשחק את המשחק מול הממסד.

יש אנשים שמתייחסים לתורה כדבר מצוין שנותן כלים איך לתקן את העולם, כי "אסתכל באורייתא וברא עלמא". הדבר מובא גם בחסידות – רק התורה מלמדת איך לתקן. אבל אם זו התורה, שהיא נותנת כלים לתקן את המציאות, וזו הסיבה שאני לומד תורה ומקיים מצות, אני תופס רק באחוריים. כשדוד משבח את התורה כך הוא טועה וגם נענש על כך.

שינוי אסטרטגיה בכח משה רבינו

השבח ששבח דוד נקרא "משחקת בתבל ארצו", כפי שמסביר אדמו"ר הזקן, אבל "שעשעים יום יום משחקת לפניו בכל עת" הוא פנימיות התורה, המגלה כל פעם טעם חדש וזיהוי חדש. את הפנימיות הזאת יודע רק משה רבינו. "כל הנביאים התנבאו ב'כה'" – כולם משתמשים באותם כללי-המשחק, אותה אסטרטגית נצחון, לכן באמת רואים שהם לא נצחו בסוף. הנביאים הוכיחו עם ישראל קשות השכם והערב – כל אחד אמר משהו אחר, אבל אותה אסטרטגיה, פסוקים נפלאים אבל אותה מנגינה – והדבר לא עבד, לא הצליח בסוף, הבית נחרב, הראשון והשני, וכל תוכחת הנביאים לא עזרה. לכן כל הנביאים עתידים להתבטל. כל הנבואה שלהם היא בחינת "משחקת בתבל ארצו". נבואת הנביאים היא משחק מול המציאות, מול המצב, "משחקת בתבל ארצו". אבל תורת משה רבינו היא "משחקת לפניו בכל עת", שמוסיף עליהם שמתנבא ב"זה הדבר אשר צוה הוי'" – כל יום אומר משהו חדש פתאום, זה מה שה' צוה כעת.

רק משה יכול להתנבאות כך, לכן צריך את המשה שבדור, בשביל להתקדם בכל המשימות שלנו – לא יעזור שום דבר בלי המשה רבינו שבדור, המשיח שבדור, שרק הוא יכול כל פעם לשנות אסטרטגיה, להמציא ניגון חדש לגמרי. למרות שהניגון הקודם גם היה ניגון יפה, אבל היום צריך כבר ניגון אחר, בגלל שלכל מצוה יש את הטעם המיוחד שלה.

"והוא במלכים יתקלס ורזנים משחק לו"

איפה המלה 'משחק', בתור שם, נמצאת בתנ"ך? יש לשחק, פועל, אבל שם העצם 'משחק' מופיע פעם אחת בכל התנ"ך, בפרק א של חבקוק: "והוא במלכים יתקלס [עושה מכל מלכי תבל לעג וקלס] ורזנים [יועצי המלכים] משחק לו". פסוק נחמד. לעניננו, "והוא במלכים יתקלס" – שמכל המלכים הוא עושה לעג וקלס – "ורזנים משחק לו", כל הרוזנים בעולם הם משחק בשבילו.

ודאי שצריך להעלות את הפסוק לקדושה, אבל צריך להתחיל מהפשט. הפשט הוא שהפסוק הולך על מלכות כשדים, מלכות כזאת שפשוט צוחקת על כולם. כשדים הם מלכות עם בטחון עצמי כל כך מופרז, עד שהם שעושים לעג וקלס מתוך בטחון מוחלט שינצחו את כל המלכויות שבעולם, וכל הרוזנים שבעולם הם משחק בשבילם. זו מנטליות שאין מלחמה – כפי שעולה גם מהמשך הפסוקים – ומה שאני הולך וכובש את כל העולם זה הכל משחק.

פה יש מקור מפורש לכך שיש אחד שהולך וכובש את העולם והוא לא מרגיש שזו מלחמה, לא מרגיש שלוחם עם אף אחד, אלא רק צוחק על כולם. פסוק בחבקוק הנביא – "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר: 'וצדיק באמונתו יחיה'" ("ואהיה אצלו אמון"), נביא מיוחד מאד. כתוב ש"את זה לעמת זה עשה האלהים" (כך אדמו"ר הזקן ממש מסיים את התניא, "את זה לעומת זה כו'") – כך שודאי שיש את הענין גם בקדושה.

מלכות כשדים דקדושה

לפני שנסביר איך לפרש את הפסוק בקדושה, צריך קודם לומר מאמר חז"ל שהזכרנו כאן לפני כמה ימים. חז"ל אומרים ששלשה דברים הקב"ה מתחרט עליהם שבראן – מלכות כשדים, ישמעאלים ויצר הרע. הסברנו שישמעאלים לא נקראים מלכות, התואר 'מלכות' ניתן במדרש רק למלכות כשדים – מלכות כשדים הקב"ה מתחרט שברא אותה (גם את הישמעאלים, הערבים, הקב"ה מתחרט שברא, וגם יצר הרע).

בכל אופן הוא ברא אותם, ועכשיו צריך לפשפש במעשינו. אם מלכות כשדים כבר נבראה, הקב"ה אף על פי שמתחרט לא חוזר בו – גם מתחרט וגם מקיים אותם. סימן שצריך ללמוד מכל דבר, "כי ממנו נקח לעבוד את הוי'". אחד כמו מלך כשדים שהוא מקולקל עד כדי כך שכובש את העולם, הורג את כל האנשים, והכל צחוק אחד גדול בשבילו – זו קליפה כזאת שהקב"ה מתחרט שברא אותה. אבל ככל שהקב"ה מתחרט שברא כזו קליפה – "את זה לעומת זה עשה האלהים", ו"מרובה מדה טובה" (ומתוך החרטה נחרט הדבר מצד שרשו החיובי מאד בלב אמת). כלומר, יש בקדושה בדיוק אותו דבר, והוא הנושא שלנו היום.

תקון הרוזנים של הקדושה

פה זו הפעם היחידה שיש בתנ"ך משחק – "ורזנים משחק לו". גם בקדושה צריכה להיות מקבילה ל"ורזנים" – כל המועצות, יש הרבה מועצות עם ראשי המועצה, מכל הצדדים, כל אחד והצד שלו, שלכל אחד יש "רזי לי רזי לי אוי לי" (לכל אחד יש את הרז שלו, והסך הכל של כל הרזים הוא "אוי לי" אחד גדול) – ומהרוזנים האלה צריך רק לעשות משחק. אבל כמו שאמרנו, צריך את החיבור של שתי רמות המשחק – בכדי להגיע בסוף ל"ושעשעי את בני אדם" צריך את ה"משחקת לפניו בכל עת" ואחר כך "משחקת בתבל ארצו".

גדלות מוחין – עליה למנטליות של משחק

עד כאן פתחנו את הנושא של המשחק, וחג הגאולה של רבינו הזקן, שאחריו כל הרביים – עד הרבי – כולם חלק מחג הגאולה. אפשר לסיים בעוד גימטריא פשוטה: יט כסלו חג הגאולה = 14 ברבוע, חבד ברבוע, היום הוא היום הכי טוב להתחבר לחב"ד.

הווארט היה לא לקרוא לעימותים היום בשטח מלחמה אלא משחק. כאשר האדם מתעלה מהמושג מלחמה למושג משחק אז בעצם הוא עלה מחיצוניות המדות, מקטנות ז"א, קטנות מוחין, לחב"ד. אף על פי שאמרנו ש"משחקת לפניו בכל עת" הוא ז"א ו"משחקת בתבל ארצו" הוא המלכות, אבל המנטליות שזו לא מלחמה אלא משחק היא להיות חב"דניק, המנטליות הזאת היא הכח הרוחני של היום. אם אתה לא חב"דניק אתה במלחמה, וחבל להיות במלחמה.

שתי העתים האחרונות ב-כח עתים הם "עת מלחמה ועת שלום", אז נשמע שיש מלחמה ויש שלום – כך כח העתים נגמרות, "הכל הולך אחר החיתום". אבל צריך לשים לב שהחיתום ממש הוא "עת שלום" (ברוב העתים הרע אחרי הטוב, אבל כאן הסדר התהפך כדי לחתום בטוב). מהראיה של "משחקת לפניו בכל עת" גם ה"עת מלחמה" – מה שנדמה שהוא מלחמה – הוא גם משחק, "ורזנים משחק לו". התפיסה הזאת היא להיות חב"ד מושלם, שהכח לכך הוא ב-יט כסלו, חג הגאולה, חב"ד ברבוע. בזאת נסיים, ונאחל שנזכה לראות התגלות משיח צדקנו, גואל צדק, תיכף ומיד ממש.

הכל שבתי. יש ימים שהחבר'ה מתלבשים בבגדי שבת, יש פה הרבה, אבל מי שעוד לא לבוש בגדי שבת יכול להשלים זאת מחר. כך ננצח את כל הקרבות – מלשון התקרבות, אהבת ישראל אחד לשני – עם שעשועים, עם עונג שבת.