תיקון הכללי

י״ט בסיון תשפ״ד

בשיעור נלמד פרצוף עשרה לשונות של נגינה בהם נאמרו פרקי ספר תהלים

עניני נגינה – התיקון הכללי

ליקוטי מוהר"ן – תורה ג' – נגינה ג'

ערב טוב,

מסכת בבא בתרא דף ע"ג, ב'

"ואמר רבה בר בר חנה: לדידי חזיא לי ההיא אקרוקתא דהויא כי אקרא דהגרוניא [אני בעצמי ראיתי את אותה צפרדע שהיתה גדולה כמו העיירה הגרוניא], ואקרא דהגרוניא כמה הויא [אותה עיירה הגרוניא כמה גדולה היתה]? שתין בתי [ששים בתים], אתא תנינא בלעה [בא נחש ובלע את אותה צפרדע גדולה], אתא פושקנצא ובלעה לתנינא וסליק יתיב באילנא [בא עורב נקבה ובלע את הנחש ועף והתישב על ילן]. תא חזי כמה נפיש חיליה דאילנא [בא וראה כמה גדול, כמה חזק, אותו אילן שמחזיק את העורב שבלע את הנחש, שבלע את הצפרדע שגודלה כמו אותה עיירה הגרוניא שיש בה ששים בתים]".

סיפורי אגדותיו המופלאות של רבה בר בר חנה מרוכזים במסכת בבא קמא – בפרק הספינה! תוך כדי הפלגה בספינה – מספר רבה בר בר חנא כמה סיפורים מופלגים על הים ויורדי הים – ואח"כ ממשיך עם שאר סיפוריו המופלגים שראה בימי חייו. רבים מגדולי ישראל כתבו ספרים שלמים בהם הם מפרשים את האגדתא של רבה בר בר חנא, ובהם גם הגר"א מוילנה. כך גם חלקו הראשון של ספר ליקוטי מוהר"ן כולל פרושים על אגדות אלו. מסופר שרבה בר בר חנא התגלה לרבי נחמן בחלום וביקש ממנו לפרש את אגדותיו.

בשיעור השני למדנו את הסעיף השני בתורה ג':

ואיתא בכתבי האר"י ז"ל, כי צפרים שבקלפה הם מוחין שבמלכות דקלפה, והשתי צפרים חיות טהורות, הם בנין המלכות דקדשה. לפיכך נשתבח דוד לפני שאול (שמואל א טז): "ויודע נגן", כי הנגינה היא בנין המלכות, לכך ראוי הוא למלכות. וזה שכתוב אצלו (תהלים עח): "מאחר עלות הביאו", הינו מאחר המיניקות, הינו נצח והוד. כי הם מניקין לנביאים, והם בנין המלכות.

בשיעור זה נשלים כמה הקדמות – ואחר נמשיך ונסיים את תורה ג'.

אקרוקתא – אקרוקתא היא צפרדע – וחז"ל מחלקים את המילה לשתי מילים: צפר, דעה. כלומר, צפרדע היא צפור דעה! מהו הקשר בין צפרדע לבין צפור? או למה, ע"פ פשט, בשתי בריות אלו נמצאות האותיות "צפר"? כבר הסברנו בעבר שהצפור נקראת צפור – ע"ש הצפירה שלה, ע"ש הציפצוף שלה ואכן, כך גם הצפרדע צופרת ומקרקת ומדברת – כל היום וכל הלילה. וכתוב, שהצפרדע שרה את השיר שלה ל‑ה' – יותר מכל נברא אחר בעולם!

במדרש שלפני פרק שירה אומרים חז"ל: "אמרו על דוד המלך בשעה שסיים ספר תהלים זחה דעתו עליו, אמר לפניו רבש"ע, כלום יש דבר בעולם שאמר שירה כמותי, נזדמנה לו צפרדע אחת אמרה לו אל תזוח דעתך עליך שאני אומרת שירה יותר ממך, ועל כל שירה ושירה שאני אומרת, אני ממשלה עליה שלשת אלפים משל, שנאמר וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף". ושוב, אומרת הצפרדע לדוד המלך: אני שרה ל‑ה' יותר ממך וכן שירתי מעולה יותר משירתך וממילא, אל לך להתגאות בזה שכתבת ספר תהלים! ומהי שירתה של הצפרדע? "צפרדע מה היא אומרת? ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"!

כתוב בקבלה שהצפרדע זה שלמה המלך! כלומר, הכח של שלמה שכלול בתוך דוד בעצמו. ואם כן, מהו השיר של שלמה המלך – שיותר אפילו משירת התהלים? הוא "שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה"! ושוב, הצפרדע מרמז לשלמה המלך – שזה כח הבן – שעליו כתוב "יפה כח הבן מכח האב". כלומר, כח הבן היה טמון בתוך כח האב – ואחר יצא ממנו!

ואם כן, זה נקרא "סוד הצפרדע" – הכח של שלמה בתוך דוד!

צפרדע

לכל נברא ונברא ישנו שיר – וכל השירים אלו פסוקים מהתנ"ך – ומיוחדת הצפרדע ששרה יותר מכולם – וכן שהשיר שלה יוצא דוקא מהתורה שבע"פ – הוא הביטוי, הפסוק של יחודא תתאה, שמוסיפים חז"ל לקריאת שמע: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"! ושוב, יחודא תתאה, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" – זה השיר של הצפרדע! ואכן, ביטוי זה של חז"ל מרמז דוקא לשירת הצפרדע – בגלל שזה "לעולם ועד". כתוב שיחודא עילאה זה למעלה מן המקום והזמן – ואילו יחודא תתאה – זה האלוקות שמתלבשת בתוך המקום והזמן לעולם ועד!

אחד, ועד – זהו ההבדל בין אחד ל‑ועד! אחד זה למעלה מהזמן ואילו ועד זה התמידיות של התגלות האלוקות בתוך הזמן. ואם כן, מה שמגלה אלוקות בתוך הזמן, יותר מכל דבר אחר – בבחינת לעולם ועד, "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" – זאת הצפרדע, שכל הזמן מקרקרת ושרה!

ממשיך רבי נחמן ואומר:

וזה שאמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי ההיא אקרוקתא ופרש רשב"ם: צפרדע, הינו צפור דעה. דהוי כי אקרא דהגרוניא מלשון "קרא בגרון" (ישע' נח) הינו שהנגינה נמשכת ממנו. ואקרא דהגרוניא כמה הוי שתין בתי הינו על–ידי מה תתקן בחינת קרא בגרון? על–ידי שתין בתי, הינו על–ידי שתין מסכתות, ופרש רשב"ם: תלמודא קאמר לה, הינו שילמד תלמוד.

כאמור, שמה הארמי של הצפרדע הוא "אקרוקתא" ואח"כ כתוב שהיתה גדולה כאותה עיר שנקראת:"אקרא דהגרוניא". ומפרש רבי נחמן את שם העיר: "דהוי כי אקרא דהגרוניא מלשון "קרא בגרון" (ישע' נח) הינו שהנגינה נמשכת ממנו". ושוב, "אקרא" זה באמת עיר בארמית ואילו "הגרוניא" זה שמה של העיר (קריית הגרוניא) ומפרש רבי נחמן "אקרא" מלשון קריאה ואילו "הגרוניא" מלשון גרון – וביחד זאת קריאה בגרון כלומר, כל הזמן קורא בגרון. כל זאת דורש רבי נחמן על הציפור, "צפור דעה" – אלא שהפשט הוא שכך זה גם לגבי ה"צפרדע"!

הוא אינו אומר בפרוש – אבל משמע מזה שגם "אקרוקתא" זה מלשון קריאה, קריאה תמידית! כמו כן, המילה "אקרוקתא" כנראה גם דומה לקרקור הצפרדע. ושוב, כנראה שהקול המיוחד של הצפרדע נשמע כאותה מילה "אקרוקתא" – ולכן זה שמה של צפרדע בארמית!

צפור דעה – נחזור – רבי נחמן מפרש ע"פ חז"ל ש"צפרדע" זאת "צפור דעה" וכאמור, פרוש זה בה בעקבות הנאמר שהצפרים הטהורות יונקות מנצח והוד של ז"א – שאלו המוחין, החב"ד של הנוקבא! ומכיון שכללות המוחין זאת הדעת – לכן אותה צפור נקראת "צפור דעה". וכן, נצח והוד של ז"א זה מקור הנבואה וגם מקור הנגינה!

ואם כן, וכמו שהסביר קודם – מצד הנצח והוד של ז"א – זאת נבואה – והדבר מתקבל בתוך המוחין של הנוקבא כנגינה.

ששים בתים – ממשיכה הגמרא ומסבירה את דברי רבה בר בר חנה: "ואקרא דהגרוניא כמה הוי שתין בתי" – כלומר, אותה "אקרא דהגרוניא" יש בה ששים בתים – כך פרש הרשב"ם. ושוב, אותה צפרדע היתה גדולה כמו כל אותה עיר "אקרא דהגרוניא" – שיש בה ששים בתים.

ממשיך רבי נחמן: " הינו על–ידי מה תתקן בחינת קרא בגרון? על–ידי שתין בתי, הינו על–ידי שתין מסכתות, ופרש רשב"ם: תלמודא קאמר לה, הינו שילמד תלמוד." כלומר, אם האדם שומע נגינה ממנגן רשע (בחינת קרא בגרון) זה מזיק לעבודת ה' שלו. תקנתו היא שיתקן האדם את הגרון של עצמו ע"י שלומד גמרא בלילה. ואם כן, איך באמת מתקנים את הקריאה בגרון של עצמו? "על–ידי שתין בתי, הינו על–ידי שתין מסכתות,"! כלומר, אם יתעסק האדם בששים בתים, שהם ששים המסכתות שבגמרא – יתקן את הגרון של עצמו. כל זאת ע"פ פרוש הרשב"ם את לשון הגמרא "שתין בתי": "תלמודא קאמר לה".

הסמיכות של מנגן רשע והצפרדע – מזכירה לנו את מלך מצרים פרעה – אותיות "פה רע" וכן את מכת צפרדע – השניה מעשר מכות מצרים:

"וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם וַיַּעֲלוּ אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל הוי' וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי וַאֲשַׁלְּחָה אֶת הָעָם וְיִזְבְּחוּ לַהוי': וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה: וַיֹּאמֶר לְמָחָר וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּהוי' אֱלֹהֵינוּ: וְסָרוּ הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ וּמֵעֲבָדֶיךָ וּמֵעַמֶּךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה: וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מֵעִם פַּרְעֹה וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל הוי' עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה: וַיַּעַשׂ הוי' כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּמֻתוּ הַצְפַרְדְּעִים מִן הַבָּתִּים מִן הַחֲצֵרֹת וּמִן הַשָּׂדֹת: וַיִּצְבְּרוּ אֹתָם חֳמָרִם חֳמָרִם וַתִּבְאַשׁ הָאָרֶץ".

ואם כן, קודם היתה צפרדע אחת גדולה שכיסתה את כל ארץ מצרים, "וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם". המצרים היכו והרביצו לאותה צפרדע – וככל שהרביצו לה – יצאו ממנה עוד ועוד צפרדעים – שעלו לתוך הבתים – עד שהגיעו לתוך הגרון של פרעה! כלומר, הצפרדע שעומדת לו בגרון מתקנת את הקריאה שלו, "קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשֹׂךְ כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ"! מתקנת את ה"אקרוקתא" של פרעה. ושוב, פרעה אותיות "פה רע" – אותיות "רע" בתוך ה"פה".

רע בתוך פה – ואם כן, לשמוע נגינה מאדם רשע – זה לשמוע מנגינה מפרעה! וצריך לתקן את ה"רע" שבפה שלו. כך ניתן להבין את דברי הפתיחה של רבי נחמן: "הנה מי ששומע נגינה ממנגן רשע, קשה לו לעבודת הבורא". כנראה שפרעה היה "בעל מנגן" – והנגינה שלו באה כדי לשעבד את עם ישראל.

כשבנו את פיתום ורעמסס – ודאי היתה נגינה שליותה את העבודה – היא הנגינה של פרעה – נגינה של שיעבוד המוחין לעבודת פרך! וממילא, נגינה זאת מאד מזיקה לעבודת הבורא של היהודים שעליהם נאמר: "עבדי הם ולא עבדים לעבדים". ושוב, המנגינה של הרשע – מזיקה לעבודת הבורא – בגלל שזאת מנגינה של עבודה זרה, מנגינה של עבודת העולם הזה!

ואם כן, את ההפרעה לעבודת הבורא שבאה מחמת הנגינה של המנגן הרשע – צריך לתקן ע"י המנגינה של לימוד הגמרא בלילה! וכאמור, הצפרדע היא שעושה את התיקון – היא נכנסת בכל ששים הבתים ולבסוף גם נכנסת לתוך הגרון של פרעה!

בשיעור הקודם אמרנו שנגן זה גנן! נגן שייך באופן מיוחד לרועה, רועה צאן. וכן, את ה"רע" צריך להפוך להיות "רועה" כמו משה רבינו שנקרא "רעיא מהימנא" – הרועה הנאמן! הרועה משפיע ומקבץ ומאחד את צאנו – ע"י נגינה! וכך גם על הגנן להכנס לתוך הגינה שלו בכח הנגינה!

במדבר היו חצוצרות למקרא העדה כלומר, כל קיבוץ יחד זה על ידי נגינה! הרועה זה הצדיק, הצדיק יסוד עולם – והנגינה (בחליל) זה כח היסוד לקבץ את העם, לקבץ את המפוזרים: "שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל"! אומר רבי נחמן במקום אחר – שחוש הנגינה זה החוש לקבץ ניצוצות. ומסביר שם שע"י שמסתכלים ומגלים נקודות טובות אצל יהודים – עושים מנגינה קדושה!

התיקון הכללי

נקודות טובות – מסתכלים על יהודי – וכל נקודה טובה שמגלים אצלו – זה טון אחד של אותה מנגינה. ואם כן, מתוך קיבוץ כל הנקודות הטובות המתגלות תוך כדי הסתכלות על יהודים – נעשית לבסוף מנגינה קדושה! רבי נחמן אומר גם יותר מזה והוא שהאדם צריך להסתכל על נקודות טובות אצל עצמו – כדי לא ליפול ביאוש – וגם מזה נעשית מנגינה. כל זאת ע"פ הפסוק בתהלים ע"ז: "אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה" – שהוא הפסוק של לשון "נגינה" בתיקון הכללי של רבי נחמן! וכאמור, כל ענינו של רבי נחמן קשור עם נגינה – שהרי התיקון הכללי שלו מיוסד על עשר לשונות של גאולה, של נגינה, שנאמר בהם ספר תהלים.

והנה, בתוך העשר לשונות נמצאת גם "נגינה" בעצמה, שהיא הלשון הכוללת לכל עשר לשונות של "נגינה". ואם כן, הפסוק "אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה" מדבר דוקא על הלילה – ומסביר רבי נחמן, שכשאדם קם בלילות – מתבודד ומחפש נקודות טובות אפילו בתוך עצמו – אזי מנקודות טובות אלו נוצרת מנגינה. ושוב, כח המנגן זה לקבץ ולאחד יחד נקודות טובות להוות מנגינה. מכאן משמע גם – שמנגינה של רשעים עולה מתוך הסתכלות בעין רעה על יהודים.

כבר הסברנו בשעורים קודמים שעיקר תיקון המידות אצל רבי נחמן, שנקרא גם תיקון כח המדמה – מתחיל מ"טוב עין" – להסתכל בעין טובה. וכמו כן, עיקר היצר הרע, שנקרא גם "כח המדמה" – זה "רע עין" כלומר, להסתכל בעין רעה. וכן, מתוך שהוא "רע עין" הוא בא אח"כ להכשל גם ב"לשון הרע" – שהרי הלשון הולכת אחרי העינים! רע עין פרושו לבקר כל אחד – בלי רצון לתקן אותו באמת!

ושוב, ישנה ביקורת חיובית השואפת לתקן – וישנה בקורת שלילית שבאה לגלות את הרע שבאדם. ואם כן, מכל הנקודות הרעות שמגלה בו ה"רע עין" נעשית מנגינה רעה! וכאשר מדובר על פרעה, שפיו פה רע, ועינו עין רעה – אזי מההסתכלות שלו, מהביקורת שלו – נעשית מנגינה רעה שמשעבדת את עם ישראל בארץ מצרים! מה שאין כן – מהסתכלותו של מי שמחפש נקודות טובות – נעשית מנגינה טובה, מנגינה של יציאת מצרים!

עשרה פרקים – בהמשך לנאמר על התיקון הכללי של רבי נחמן נסתכל בסוף ליקוטי מוהר"ן חלק שני, תורה צ"ב – שם הוא מסביר את התיקון הכללי שלו המיוסד על עשר לשונות של נגינה שנאמר בהן ספר תהלים. וכאמור, זה הדבר היקר ביותר אצל רבי נחמן, גם "בבת עינו" וגם "צפור נפשו". על נושא זה דיבר רבי נחמן בחלק הראשון – תורה ר"ה, אלא ששם לא הסביר מה הם התהלים. בתחילה, כשגילה רבי נחמן את התיקון הכללי, הוא דיבר על קריאת עשרה פרקי תהלים כל שהם. מאוחר יותר, הוא גילה עשרה פרקים מיוחדים שכנגד עשר לשונות של נגינה עליהן מיוסד ספר תהלים.

בתחילה אמר רבי נחמן – שמכיון שישנה התכללות של כל פרקי ספר תהלים – אזי ודאי בכל פרק נכללות עשר לשונות של נגינה וממילא, די לומר עשרה פרקי תהלים, כל שהם, שהרי בהם נכללות העשר לשונות של נגינה! וכאמור, מאוחר יותר הוא ייחד עשרה פרקים מיוחדים – ובתורה צ"ב, בסוף החלק השני – הוא מסביר אותם:

תקון למקרה לילה, חס ושלום, לומר עשרה קפיטל תהלים, כמבואר בספר הראשון (בסימן ר"ה), עין שם הענין. כי עשרה קפיטל תהלים הם כנגד עשרה מיני נגינה שנאמר בהם ספר תהלים שהם: ברכה, אשרי, משכיל, וכו'.

והנה, יש כמה גרסאות בחז"ל מה הם עשרה לשונות של נגינה – וכאן פוסק רבי נחמן באופן מקורי מה הם עשרה הלשונות – בשונה מכל שאר המקורות בחז"ל. ושוב, כל עשר הלשונות של נגינה מופיעות במקורות רק שיש עוד כמה לשונות – וממילא רבי נחמן מרכיב את עשר הלשונות מהנאמר בכמה מקורות שונים.

ממשיך רבי נחמן: כי עשרה מיני נגינה הנ"ל יש להם כח לבטל כח הקליפה והפגם הנ"ל, כי הם היפך כח הקליפה והפגם הנ"ל, כמבואר מזה שם בספר הראשון.

לילה ויללה – ואם כן, התיקון כאן הוא כנגד היסוד, כנגד פגם הברית (מקרה לילה) כלומר, להוציא את הניצוץ מידי הקליפה. ואם כן, סימן שהקליפה ופגם הברית – זאת מנגינה לא טובה. וכאמור, הקליפה שיונקת את כל הניצוצות שיצאו לבטלה, גם בגשמיות וגם ברוחניות (פיזור הנפש של האדם זה כמו זרע לבטלה), היא קליפת "לילית", מלשון לילה – וגם מלשון יללה כמו שהוסבר!

ואם כן, המנגינה של אותה קליפה היא יללה – שהיא מנגינה של אדם שאינו מרוצה מחייו וממילא, יש לו טענות כנגד הקב"ה! הקליפות האלה של הצפרים הטמאות – יש בכוחן לינוק דוקא בלילה ולא ביום – וכן הקליפה "לילית" – לשון לילה, כשמה כן היא, בכוחה לינוק רק בלילה. ואם כן, זאת היללה הרעה – היללה של אדם כפוי טובה שאינו מרוצה מחייו – וכל זה בא כמובן מהישות שלו, מהגאוה שלו!

אנו אמנם אומרים שבעבודת ה' אסור לאדם להיות מרוצה מעצמו – אך זה בגלל שעל האדם תמיד להשתוקק ל‑ה' – ולא חלילה בגלל שיש לו טענות נגד הקב"ה! והפוכה היא הקליפה שכל ענינה זה לא להיות מרוצה – עם זה שמגיע לי כן להיות מרוצה!

ואם כן, מחשבה כזאת האומרת שמגיע לי כל טוב – אך איני מקבל מקבל מספיק – עושה את האדם בלתי מרוצה מחייו – וכאמור, זאת היא הקליפה, זה עצם הקליפה, הקליפה הכי גדולה! זאת הנוקבא של הקליפה. כידוע, בקדושה הזכר חזק יותר מהנקבה – ואילו בלעומת זה, בקליפה, הנקבה חזקה יותר מהזכר. זה בגלל שככל שהקליפה יורדת היא מתחזקת – היא מתרחקת ממקור הקדושה ומתחזקת בעצמה וממילא, עיקר הקליפה זה צד הנקבה שבה – זה היאוש הבא מאי שביעות רצון של קליפה.

לא מספיק – ושוב, דברנו בימים האחרונים על אי שביעות רצון שזה מקור הקדושה – כלומר, אי שביעות רצון מעצמו לגבי עבודת ה' שלו. וכאמור, הלעומת זה, האי שביעות רצון של הקליפה – זאת הקליפה הגסה ביותר! ושוב, אם יש לו אי שביעות רצון מעצמו – שאינו מחזיק טובה לעצמו – זה מקור הקדושה! והכונה היא, אי שביעות רצון מעצמי שאיני צדיק – וממילא אני צריך תמיד להתעלות – זה מקור הקדושה! אבל כאשר איני מרוצה ממה שהקב"ה עושה לי, שאינו נותן לי מספיק כמו שמגיע לי – זה מקור הקליפה!

יש שני מניעים עיקריים המביאים את האדם לחשוב משהו ולעשות משהו: מניע אחד נקרא "וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב" – כלומר, אדם רוצה להתקרב ל‑ה'! הגדול מכל הרוצים להתקרב ל‑ה' הוא ה"בעל תשובה" – שעליו כתוב שיש לו: "רעותא דליבא יתיר וחיילא סגי לאתקרבא למלכא" – רצון חזק בליבו וכח נפשי גדול להתקרב אל המלך העליון. ה"בעל תשובה", כל ימיו בתשובה – תמיד מוצא את עצמו רחוק מ‑ה' – וממילא אף פעם אינו שבע רצון מעצמו – ותמיד רוצה להתקרב לרצון ה' כלומר, לגלות, יותר ויותר, את אור ה' למטה בעולם!

חויות – המניע השני המביא את האדם לחשוב ולעשות הוא: "לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ". כלומר, אינו רוצה את עצם הדבר אלא רק רוצה להתגלות – שהוא עצמו יהיה הגדול – שיהיו לו חויות – שיתפעל מעצמו – וזה מקור הקליפה! ושוב, אם אין לו מספיק חויות כמו שרוצה – זה הופך להיות מקור הקליפה! זאת קליפת "לילית" שתמיד מייללת שאינה מקבלת מספיק.

כתוב על אדם שיש לו מנה – רוצה מאתיים. כלומר, כאשר לאדם יש תאוה ורצון לקבל – אף פעם לא יסתפק ממה שתתן לו! ואם כן, קליפה זאת, "לילית" – יונקת את הניצוצות, את כל הטיפות שיוצאות – בין בגשמיות ובין ברוחניות – ותמיד מיללת שאינה מקבלת מספיק ואינה שבעה לעולם!

הסברנו בשיעורים הקודמים ש"לילית" = 480 = תף. כלומר, זהו ה"תף" של הקליפה – הקצב של התאוה! קצב של רדיפת תאוות עוד ועוד! וכאמור, התיקון זה ה"תף" של מרים הנביאה. שוב, עיקר הקליפה שיונקת את הטיפות זה סוד ה"תף" וסוד ה"פת", הלחם של הקליפה. וכאמור, זהו הקצב של כל המנגינות המקולקלות שבאות לעורר תאוה – לעורר רצון לקבל עוד ועוד עונג וסיפוק!

נחזור – אי שביעות רצון של הקדושה – זה חוסר סיפוק – אין לו סיפוק משום דבר! הוא כלל אינו מחפש סיפוק! אבל האי שביעות של הקליפה זה בגלל שמחפש רק סיפוק! עוד ועוד סיפוק! ואף פעם לא די לו ממה שמקבל! תמיד הוא מילל – והיללה שלו בעצמה זה ה"תף" של הקליפה!

כמבואר מזה שם בספר הראשון. – כאמור, מבאר רבי נחמן בחלק א' של ליקוטי מוהר"ן, בסימן ר"ה: כי יש כח באמירת תהלים להוציא הטיפה מהקליפה שלקחה אותה, כי תהלים בגימטריא לילי"ת עם חמש אותיות של שמה שהיא הממונה על זה כידוע. כלומר, כאשר מוסיפים ל"תף" ה' כוללים זה נעשה תפ"ה = תהלים. ואכן, לספר זה קוראים לפעמים גם "תלים" = "תף" – אבל כאשר מוסיפים את אות ה זה נעשה "תהלים" = תפ"ה – וזה ממתיק ומבטל את הקליפה הזאת!

כל זה כותב רבי נחמן בסימן ר"ה בחלק הראשון – ומכאן למדנו שפגם הברית, או מה שגורם לטיפות לצאת לבטלה – זה ה"תף" של הקליפה. זהו הקצב של בקשת סיפוק מתאוה גשמית! ושוב, גם תאוה וגם גאוה וכל שאר המניעים הגשמיים לקבלת סיפוק תמידי – זה הקצב של "תף" הקליפה הזאת – שעולה בנימטריא "תף"! וכאמור, "תף" זה תמיד בחינת נוקבא – כאשר ה"תף" בקדושה זאת מרים הנביאה: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת". ואילו ה"תף" שבקליפה זאת "לילית" = "תף"!

נחזור לסימן צ"ב בחלק השני: כי עשרה מיני נגינה הנ"ל יש להם כח לבטל כח הקליפה והפגם הנ"ל, כי הם היפך כח הקליפה והפגם הנ"ל, כמבואר מזה שם בספר הראשון.

ודע כי זה הענין של העשרה מיני נגינה הנ"ל, שהם כנגד פגם הנ"ל, הוא מרומז בפסוקים אלו: ברכה – "אֲבָרֵךְ אֶת הוי' אֲשֶׁר יְעָצָנִי אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי" (תה' ט"ז); אשרי – "אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה" (תה' ל"ב); משכיל – "וּמֵהוי' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת" (משלי י"ט); שיר – "וּבַלַּיְלָה שִׁירוֹ עִמִּי" (תה' מ"ב); ניצוח – "לַמְנַצֵּחַ אַל תַּשְׁחֵת" (תה' נ"ט); ניגון – "אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה" (תה' ע"ז); תפילה – "הֲיֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי מֶלַח" (איוב ו'); הודו – "פֶּן תִּתֵּן לַאֲחֵרִים הוֹדֶךָ" (משלי ה'); מזמור – "נֹתֵן זְמִרוֹת בַּלָּיְלָה" (איוב ל"ה); הללויה – "אִשָּׁה יִרְאַת הוי' הִיא תִתְהַלָּל" (משלי ל"א). והבן היטב רמזים אלו.

עשרה פרקי תהלים – התיקון הכללי

רבי נחמן אינו כותב זאת בפרוש – אבל ברור לנו שסדר כתיבת עשר הלשונות של נגינה – זה כנגד עשר הספירות, מכתר ועד מלכות – וכן, זה מסודר גם לפי סדר עשרה פרקי התהלים בתיקון הכללי שלו:

ודע כי אלו הם העשרה קפיטל שצריכים לאומרם באותו יום שארע לו מקרה בלתי טהור, חס ושלום: "מִכְתָּם לְדָוִד" – טז; "לְדָוִד מַשְׂכִּיל" – לב; "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל" – מא; "כְּאַיָּל תַּעֲרֹג" – מב; "לַמְנַצֵּחַ אַל תַּשְׁחֵת" – נט; "לַמְנַצֵּחַ עַל יְדוּתוּן" – עז; "תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה" – צ; "הוֹדוּ לַהוי' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ" – קה; "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל" – קלז; "הַלְלוּ אֵל בְּקָדְשׁוֹ" – קן. ואלו העשרה קפיטל תהלים הם תקון גדול מאד מאד לענין הנ"ל, ומי שזוכה לאמרם באותו היום, אין צריך לפחוד עוד כלל מפגם הנורא של המקרה, חס ושלום, כי בודאי נתתקן ע"י זה. ובזכות תקון חטא זה יבא משיח צדקנו לקבץ נפוצותינו, כמו שכתוב (תהלים קמז) "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם הוי' נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס", במהרה בימינו אמן.

מִכְתָּם – מכתם זה כתר, הראש של הקו האמצעי: כתם ר"ת – כתר, תפארת, מלכות. לשון הנגינה בכתר הוא בְּרָכָה – כתר; אַשְׁרֵי – חכמה; מַשְׂכִּיל – בינה; שִׁיר – חסד; לַמְנַצֵּחַ – גבורה; נְגִינָה – תפארת; תְּפִלָּה – נצח; הוֹדוּ – הוד; מִזְמוֹר – יסוד; הלל – מלכות. כאמור, כל הלשונות הן עשר לשונות של נגינה – ולשון ניגון ונגינה בעצמה היא כנגד התפארת, יופי של ריבוי גוונים, שכוללת את כל הלשונות! עשר לשונות נגינה אלו – הם מהדברים היסודיים ביותר אפילו בהבנת הספירות! מערכה זאת של עשר ספירות ועשר לשונות של נגינה – מהוה מבנה מתאים המאפשר להבין את המשמעות הפנימית של עשר הספירות בקדושה.

הספירות ופנימיות הספירות

	כתר בְּרָכָה אמונה תענוג רצון
חכמה – אַשְׁרֵי בטול		בינה – מַשְׂכִּיל שמחה
	דעת יחוד
חסד – שִׁיר אהבה		גבורה – לַמְנַצֵּחַ יראה
	תפארת נְגִינָה רחמים
נצח – תְּפִלָּה בטחון		הוד – הוֹדוּ תמימות
	יסוד מִזְמוֹר אמת

	מלכות הללויה שפלות

כתוב בזהר ובחסידות שהשיר זה העונג הפנימי שבכל דבר וממילא, זה החיים של כל דבר – ולכן כתוב ב"פרק שירה" שכל דבר בעולם שר! ושוב, עצם החיים של כל דבר – זה העונג הפנימי והעצמי של כל דבר – ומזה הוא חי! הביטוי הפנימי של עונג החיים של כל דבר בעולם – זה השיר שלו!

ואם כן, יש לנו כאן עשר לשונות של נגינה – והן הן הפנימיות והחיים של כל העשר ספירות. וכאמור, המבנה הזה חשוב ביותר – היסוד של הבנת כל הקבלה.

מזמור – את רוב הלשונות מביא רבי נחמן מאותם הפרקים של התיקון הכללי – וזה יחסית מובן. אבל ישנם גם כמה לשונות שדוקא לא מביא מהפרק – אלא מביא ממקום אחר. את הלשון התשיעי – מִזְמוֹר – מביא רבי נחמן מאיוב ולא מתהלים – וזה הדבר הקשה כאן – שהרי בפרק קל"ז שבתהלים, שכנגד היסוד, כלל לא נמצאת המילה מִזְמוֹר. ואם כן, זאת התעלומה – בחינת הנסתר שבתיקון הכללי של רבי נחמן! ושוב, המילה מִזְמוֹר מופיעה בכמה וכמה פרקים – אבל באותו פרק קל"ז שכנגד היסוד, שבו עיקר התיקון, דוקא בו המילה מִזְמוֹר – כלל אינה מופיעה! ואם כן, זהו דבר נסתר ונעלם שצריך שצריך להתבונן בו.

ברכה – אומר רבי נחמן שלשון השיר הראשון – זה בְּרָכָה, "אֲבָרֵךְ אֶת הוי' אֲשֶׁר יְעָצָנִי אַף לֵילוֹת יִסְּרוּנִי כִלְיוֹתָי". ישנם כמה פרושים לברכה – אחד מהם אומר שברכה זאת המשכה ממקור הברכות – חכמה סתימאה שבכתר. למדנו בשעורים קודמים שמוחא סתימאה זה "מקור חיים" – ומשם נמשכות כל הברכות! לכן ישנה כונה בכתבי האריז"ל, אותה יש לכוון בשעה שאומרים ברוך: ראש ומקור כל ברכה – ר"ת ברוך! ושוב, ראש ומקור כל ברכה זה הכתר.

וכן, ברכה בכלל זאת המשכה מלמעלה למטה – המשכה מהמקום הכי גבוה, מהכתר! וזהו שהפרק הראשון פותח במילה "מִכְתָּם" שפרושו כתר. וכן בביטוי "אֲבָרֵךְ" – אות א רומזת לכתר. פרוש נוסף ל"מִכְתָּם" הוא ע"פ דרישת חז"ל את המילה "מִכְתָּם": לשון "מכתו תם" מכה זה הברית מילה, שפנימיותה תמה ושלמה.

התקשרות לצדיק – כתוב בפרק זה (טז): "לִקְדוֹשִׁים אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵמָּה" – ועל כן הפרק קשור באופן מיוחד להתקשרות עם הצדיקים שבקבר וכן, אומרים פרק זה בשעת הלויה. רבי נחמן גילה זאת לפני הסתלקותו – וכל ענינו היה שיאמרו פרקים אלו ליד קברו! ולפי זה אפשר לומר שההתקשרות לצדיקים שבקבר – זה הקשר של כל התיקון הכללי עם רבי נחמן עצמו!

ואם כן, הפרק הראשון בתיקון הכללי, תהלים פרק טז, קשור להתקשרות עם הצדיק שבקבר – ובמיוחד לרבי נחמן בעצמו! לשון הנגינה הראשונה, שכנגד הכתר, היא "בְּרָכָה", אבל הפרק בכללו קשור להתקשרות לצדיק שבקבר.

אשרי – "אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה" לשון הפסוק בפרק לב – (חֲכַם לֵב), שהוא הפרק השני, שכנגד החכמה, בתיקון הכללי. כתוב ש"אַשְׁרֵי" אותיות "ראשי" – כמו "לי ראש", אותיות ישראל. זה גם עונג, אושר – אבל זה כדרך הביטוי "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" שעליו כתוב שהסדר בו הוא: כתר, חכמה, בינה! כלומר, ש"אֲשֶׁר", "אשרי" – הוא בחכמה. ושוב, האושר שנקרא "אֲשֶׁר" – זה מה שמתגלה כאן בחכמה! לכן לשון הנגינה הוא "אַשְׁרֵי" – אושר י – האושר שמתגלה בחכמה, שהיא אות י של י‑ה‑ו‑ה!

משכיל – כנגד ספירת הבינה. לשון זה מביא רבי נחמן מספר משלי: משכיל – "וּמֵהוי' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת" (משלי י"ט). והשאלה היא, מדוע אינו מביא זאת מהפרק השלישי של התיקון הכללי – הוא פרק מא, שבתחילתו כתוב: "אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל"? ויש לומר, שכאן מרמז לנו רבי נחמן שהוא מסדר את הלשונות ע"פ סדר הספירות – שהרי "אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת" – זה בפרוש בינה. ושוב, רבי נחמן מביא את הפסוק מספר משלי כדי לרמז שלשון "מַשְׂכִּיל" זה כנגד ספירת הבינה – ומכאן אנו לומדים, דבר מתוך דבר, לגבי שאר המדרגות!

ושוב, אם היה מביא את הלשון בפרק מא – אזי לא היה רמז ברור שלשון "מַשְׂכִּיל" זה דוקא בבינה – אולי משכיל זה בחכמה? ובכל אופן, רמז עקיף יש גם כאן, שהרי הפרק שכנגד הבינה, פרק מא – אותיות אם – בינה – אמא!

מענין לדעת שישנם כמה דברים שבהם נוקט רבי נחמן כמו הגר"א! ישנם שלושה מושגים: שכל, משכיל, מושכל. מפרש הגר"א בתחילת פרושו על ספר יצירה – ששכל זה חכמה, משכיל זה בינה, ומושכל זה דעת! כאשר אנו לומדים חסידות – אנו ממקמים את כח המשכיל – גבוה בחכמה סתימאה שבכתר. זה מה שמשכיל את השכל – שהוא למעלה מהשכל! כלומר, הסדר הוא: משכיל, שכל מושכל – כתר, חכמה, בינה!

ושוב, כאשר מדברים על מושגים אלו בתור חב"ד – אזי מקובלים רבים מפרשים: משכיל – בינה; שכל – חכמה; מושכל – דעת! שכל כאן זה ה"בכח" – ומשכיל – זה להוציא את זה "מהכח אל הפועל" – והמושכל בעצמו זה הדעת! ושוב, זהו הפרוש הרגיל וכאמור, לכן מביא רבי נחמן את הלשון "משכיל" דוקא ממשלי, "אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת" – הרומז ישירות לספירת הבינה דוקא!

שיר – כנגד ספירת החסד, "וּבַלַּיְלָה שִׁירוֹ עִמִּי" – מפרק מ"ב בתהלים. ואם כן, גם כאן מביא רבי נחמן את לשון הנגינה הרביעי, שיר – מהפרק הרביעי של התיקון הכללי. ושוב נשאלת השאלה: מה בין הביטוי "וּבַלַּיְלָה שִׁירוֹ עִמִּי" לחסד? נסתכל בפרק מב פסוק ט: "יוֹמָם יְצַוֶּה הוי' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירוֹ עִמִּי"! וכן, מכאן גם לומדים שכל מי שלומד בלילה "חוט של חסד משוך עליו ביום". יש לראות שבספירת החכמה שלמעלה מספירת החסד – הלשון הוא "אַשְׁרֵי" – ובחסד, שהוא ענף החכמה – הלשון הוא "שִׁיר" – אותן האותיות – חסר א! היחס הזה משתקף גם בגימטריא של שמות הספירות: חכמה = 73; חסד = 72! כלומר, חסד הוא אחד פחות מחכמה!

למה דוקא שתי אותיות "שר" קשורות במוחין, בחכמה (אשרי) – ואילו במידות הלב זה קשור בחסד (שיר)? "שירותא" בארמית, (אותיות ראשית) "תחילה". כלומר, המילה "שירותא" אומרת להתחיל משהו! ואם כן, חכמה היא התחלה, ראשית המוחין, ונקראת "ראשית הגילוי" – וזהו שלשון "אשרי" בחכמה! "חסד" גם הוא התחלה – ראשית מידות הלב – לשון "שיר"! וכן, חכמה זה ראשית הג"ר (חב"ד), ואילו חסד זה ראשית הז"ת (חג"ת נהי"מ)!

ישר – ואם כן, בשניהם ישנו השער "שר" – רק שבחכמה יש א – אשרי שעליו נאמר "וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה" (דברי אליהוא בן ברכאל לאיוב). כאמור, אות א שייכת לכתר – אבל גם יורדת לחכמה בסוד "אאלפך חכמה". לעומת זאת, בחסד יש רק "שיר" – הוא התחלת המידות (שעיקרן להיות ישר – אותיות שיר, "איזוהי דרך ישרה..").

שיר אהבה – כתוב בחסידות, ש"שיר" בכל התנ"ך זה תמיד התפעלות של אהבה. כאשר אני אוהב מישהו – אני שר לו שירי אהבה כמו, "שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה"! ושוב, שיר הוא תמיד התפעלות של אהבה – כאשר אהבה היא פנימיות החסד! ולכן שיר זה כנגד החסד!

ושוב, פסוק ט' מפרק מ"ב קושר יחד חסד ושיר: "יוֹמָם יְצַוֶּה הוי' חַסְדּוֹ וּבַלַּיְלָה שִׁירוֹ עִמִּי". בפסוק זה יש כתיב וקרי: הכתיב "שירה" והקרי "שִׁירוֹ". ויש לומר, שאות ה בסוף המילה "שירה", רומזת להמשכת ה' חסדים. ושוב, אמנם קוראים את זה "שִׁירוֹ" בחולם – אבל זה נכתב באות ה הרומזת ל‑ה' חסדים.

ניצוח – כנגד ספירה הגבורה, "לַמְנַצֵּחַ אַל תַּשְׁחֵת". לכאורה, ניצוח רומז דוקא לספירת הנצח – אלא שהיחס כאן בין שתי הידיים, בין חסד לגבורה, הוא יחס של שיכול ידיים! הרבה פעמים גבורה, כמו "גבור מלחמה" – נקרא על שם הנצח – למרות שהנצח הוא ענף החסד! ואם כן, גבורה ונצח מתחלפים כאן בסוד "שִׂכֵּל אֶת יָדָיו". רוב פרקי תהלים מתחילים עם לשון "לַמְנַצֵּחַ" וממילא, נשאלת השאלה מדוע מכל אותם פרקים המתחילים "לַמְנַצֵּחַ" – בוחר רבי נחמן להביא זאת מפרק נ"ט? "לַמְנַצֵּחַ אַל תַּשְׁחֵת" – מדבר על השחתת זרע – וצריך להיות גיבור, שהרי עיקר הגיבור הוא זה הכובש את יצרו – לכבוש ולא להשחית את זרעו! ואם כן, מאחר שממקם רבי נחמן את הניצוח במקום הגבורה – בוחר הוא להביא זאת דוקא מהביטוי "לַמְנַצֵּחַ אַל תַּשְׁחֵת"! שכאמור, כל התיקון הכללי עוסק בתיקון פגם הברית שעיקרו השחתת זרע: "תקון למקרה לילה, חס ושלום, לומר עשרה קפיטל תהלים"!

דברנו בשיעור הקודם על שבע החיות הטהורות שמונה התורה, בדיוק לפי שבע המידות: איל, חסד; צבי, גבורה; יחמור, תפארת; אקו, נצח; דישון, הוד; תאו, יסוד; זמר, מלכות. ואם כן, הצבי הוא החיה הטהורה שכנגד הגבורה – ואכן, שירת הצבי ע"פ פרק שירה: "וַאֲנִי אָשִׁיר עֻזֶּךָ וַאֲרַנֵּן לַבֹּקֶר חַסְדֶּךָ כִּי הָיִיתָ מִשְׂגָּב לִי וּמָנוֹס בְּיוֹם צַר לִי", לקוחה גם היא מפרק נ"ט בתהלים – הוא הפרק שכנגד הגבורה בתיקון הכללי – שמתחילתו מביא רבי נחמן את לשון "ניצוח", "לַמְנַצֵּחַ אַל תַּשְׁחֵת". ואם כן, מכאן עוד ראיה שפרק נ"ט שייך באופן מיוחד למידת הגבורה – יותר מפרקים אחרים בתהלים שגם בהם מופיע הביטוי "לַמְנַצֵּחַ אַל תַּשְׁחֵת"!

ניגון – כנגד ספירת התפארת, לשון "נגינה" הכולל את כולם, "אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה". לשון זה מביא רבי נחמן מפרק ע"ז – הוא הפרק שכנגד התפארת בתיקון הכללי. נסביר שפסוק זה הוא דוקא כנגד התפארת. פנימיות התפארת זו הדעת (שאינה נמנית כאן) – ולכן התפארת כוללת את הכל – בגלל שהדעת כוללת הכל. על זה אמרנו שעיקר תיקון הברית הוא בדעת, "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ" – ולאו דוקא ביסוד. במילים פשוטות – עיקר פגם הברית זה פגם הזכרון (מלשון זכר) – ולכן לשון נגינה, שהיא כללות תיקון פגם הברית, מובאת דוקא מפסוק זה: "אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה". והיוצא מכאן – שצריך לזכור את כל הניגונים – כשם שצריך לזכור את כל דברי התורה שלומדים. כאמור, כל התורה כולה נקראת "שירה" – וממילא הנגינה היא פנימיות התורה. ולכן, זהו תיקון גדול מאד – לזכור ניגונים – אפילו ע"פ פשט! וכותב רבי נחמן שעיקר הדבר שיש לזכור מיד בבוקרו של יום את תכלית בריאת העולם – שזה הגילוי של העולם הבא!

ושוב, אם יש לו התקשרות עם מקור הזכרון, ממילא הוא זוכר כל דבר שבקדושה – כאשר עיקר הזיכרון זה לזכור את התכלית של כל בריאת העולם!

נחזור – למדנו שהזיכרון זה הדעת – שהיא פנימיות התפארת. על זה כתוב הפסוק של לשון "נגינה": "אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה". אמרנו, בדרך אגב, שיש ענין גדול לזכור ניגונים – ואפילו ע"פ פשט. וכן אמרנו, שעיקר הזיכרון בא מהזיכרון הכללי של כל הזכרונות – שזה לזכור את התכלית! ושוב, כמו שיש מצוה מיוחדת לזכור דברי תורה – כך יש מצוה לזכור מנגינה, "אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי" – אותיות: י' נגינות! ומכאן, שאם האדם זוכר ומנגן י' נגוני דבקות עמוקים – יש בזה תיקון גדול בפני עצמו!

ירידת הדורות – נסביר כלל גדול. מה משתדלים צדיקי כל הדורות לעשות בכל דור ודור? הצדיק רוצה לעשות שליהודי יהיה קל יותר ולא קשה יותר! במשך הדורות ישנה "ירידת הדורות" – ובאים לעולם צדיקים גדולים שמאוד מרחמים על יהודים – ומחפשים דרך איך להקל על יהודי את עבודת ה' שלו, את עבודת הקודש שלו! מה רצה רבי נחמן לעשות בתקנו את עשרת הפרקים של התיקון הכללי? הוא רצה שיהיה אפשר לתקן את פגם הברית באופן קל ופשוט: כי יש כח באמירת תהלים להוציא הטיפה מהקליפה שלקחה אותה, כי תהלים בגימטריא לילי"ת עם חמש אותיות של שמה שהיא הממונה על זה כידוע. כלומר, כאשר מוסיפים ל"תף" ה' כוללים זה נעשה תפ"ה = תהלים. כלומר, יש להגיד את כל 150 פרקי התהלים – אלא בא רבי נחמן וכולל הכל יחד בעשרה פרקים: "לומר עשרה קפיטל תהלים"!

ושוב, זהו הכלל הגדול שאומר שצריך עם ירידת הדורות להקל על עבודת היהודי. לפי כלל זה, ובהקשר ל"אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה" – אמרנו בדרך אגב, שאם האדם זוכר ומנגן י' נגוני דבקות עמוקים – זה יותר קל וממילא יש בזה גם תיקון גדול בפני עצמו! על מגמת ההקלה של צדיקי הדורות נאמר: "כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם". וכאמור, כך בא רבי נחמן ואומר שלקרוא את עשרת פרקי התיקון הכללי שלו – זה דבר קל ופשוט ביותר – ובזה מתרכז עיקר החידוש שלו!

וכמובן, כולם מוזמנים, בזמנם החופשי (כדי שיהיה יותר קל), להתבונן בעשרת פרקי התיקון הכללי ולגלות בכל פרק רמזים רבים בהקשר לספירה ולשון הנגינה המיוחדת לה.

תפילה – כנגד ספירת הנצח. הפרק בתיקון הכללי שכנגד הנצח הוא פרק צ' בתהלים הפותח: "תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה" – אך כאן מביא רבי נחמן את הלשון "תְּפִלָּה" דוקא מאיוב פרק ו': "הֲיֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי מֶלַח"! ואכן, פסוק זה מאיוב אינו מדבר על כלל על תפילה אלא על טעמו התפל של מאכל. ומפרש שם רש"י: "דבר שהוא בלי מלח וצריך להמליחו ולא נמלח קרוי תפל בלשון משנה". ושוב, רבי נחמן מפרש "תְּפִלָּה" – מלשון בשר תפל, בלי מלח – ואומר שזה קשור עם פרק צ' הפותח: "תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה"! ואם כן, זה לגמרי פלא! למה שלא יביא את הפסוק מפרק צ' "תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה"?

כאמור, כל פעם שמביא רבי נחמן פסוק ממקום אחר זה חידוש – שהרי הלשון תפילה מופיעה גם בפרק צ' שאותו בחר רבי נחמן למקם כנגד הנצח בתיקון הכללי? ויש לומר, שמלח משמר את הדבר שמולחים אותו ועליו כתוב "בְּרִית מֶלַח עוֹלָם" – האומר נצחיות ("לעולם" בכל התנ"ך אומר זמן נצחי). הדבר שמקלקל את הנצחיות זה ה"תפל" – בשר ללא מלח!

מה פרוש "בשר תפל"? הבשר זה הברית – וכאשר הבשר "תפל" – זה נקרא "פגם הברית". ואם כן, תקון הברית זה ע"י מלח – כאשר הכונה היא שמלח זה לימוד פנימות התורה. ושוב, מוסבר בחסידות שלימוד רזין דאוריתא – זה מלח – זה שומר את הבשר, שומר את ברית הבשר.

תפילה למשה – ובכל אופן, כאן צריכה להיות גם משמעות חיובית ל"תפל" – בגלל שזה קשור עם תפילה, "תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה"! עיקר החידוש של ביטוי זה שבכלל משה מתפלל! אמנם כתוב שמשה התפלל להוי' להכניסו לארץ ישראל: "וָאֶתְחַנַּן אֶל הוי' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר" ואומרים שם חז"ל: "מלמד שהסדיר משה חמש מאות וחמש עשרה תפלות מניין ואתחנן". כלומר, ואתחנן = 515 = תפלה.

אמרנו בשיעורים קודמים – שכל מה שקשור עם בנין הארץ, כמו שיטתו של הרב קוק – קשור עם ספירת הנצח. כאמור, כאן מקשר רבי נחמן נצח עם תפלה = 515 = שירה ולכן בסדר לשונות הנגינה – תפלה (נצח) היא ענף השיר (חסד)! כמו כן, יתכן ורבי נחמן מביא את המילה "תפל" דוקא בגלל שעולה בדיוק: תפל = 510 = שיר. וזהו שמשה התפלל על כניסה לארץ ישראל כלומר, על בנין הארץ.

התפילה של משה – זה בעצמו הכלי לקבל את התורה של משה, שהרי "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה" – "זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי". כלומר, אי אפשר להתפלל בלי תורה – וכך משמע גם מדברי רבי נחמן, שמרבה לדבר על הקשר בין תורה ותפילה. בתורה ב' בליקוטי מוהר"ן למדנו שצריך להכניס את התורה לתוך התפילה – מה שנקרא שם "עיבור הנשמות". כמו כן ישנו ענין חשוב אצל רבי נחמן, שצריך לעשות מהתורה תפילה!

בתורה ב' אומר רבי נחמן שעל ידי תפילה – האדם מחדש את התורה. כלומר, כל חידושי התורה באים על ידי התפילה! בגלל שאותיות התורה נמצאות בתוך התפילה, בסוד העיבור, ואח"כ התורה נולדת מחדש – כחידושי תורה – כך מוסבר שם.

תורה ותפילה – ואם כן, זהו אחד מעיקרי חידושיו של רבי נחמן: הקשר המעגלי בין התורה והתפילה – והדבר מרומז בביטוי "תְּפִלָּה לְמֹשֶׁה" וגם בפסוק שמביא מאיוב פרק ו', "הֲיֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי מֶלַח". אכילה רומזת לתורה, "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן" – "וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי". ושוב, "הֲיֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי מֶלַח" – אי אפשר לאכול תורה מבלי תפילה! ובמיוחד אי אפשר לאכול את חלק התורה שנקרא פנימיות התורה, שזה המלח, בלי תפילה! הסברנו נקודה זאת בקצרה ויש להאריך בהתבוננות כדי למצות עוד ועוד ענינים הקשורים ביחסי התורה והתפילה.

הודו – כנגד ספירת ההוד. הקשר כאן הוא פשוט ביותר: לשון "הוֹדוּ" כנגד ספירת ההוד. הפרק בתיקון הכללי שכנגד ההוד הוא פרק ק"ה הפותח: "הוֹדוּ לַהוי' קִרְאוּ בִשְׁמוֹ", אבל את לשון הנגינה "הוֹדוּ" מביא רבי נחמן דוקא מספר משלי פרק ה': "פֶּן תִּתֵּן לַאֲחֵרִים הוֹדֶךָ"! ושוב, כאן הקשר הוא פשוט – והוא ע"פ הכתוב "וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית". את הפסוק "לַמְנַצֵּחַ אַל תַּשְׁחֵת" מיקמנו בגבורה – וכך, את ההשחתה שנמשכת על ידי ההוד – מיקמנו בספירת ההוד שהיא ענף הגבורה! ההוד מתהפך למשחית שהרי עיקר יניקת החיצונים זה מספירת ההוד. כאן גם הזרע נקרא "הוֹדֶךָ" [=יהודי] ועל כן כתוב: "פֶּן תִּתֵּן לַאֲחֵרִים הוֹדֶךָ" – הוא הוא פגם הברית – שעל תיקונו אנו מדברים.

תשובה לשאלת אחד הלומדים: תורה ח' בחלק השני בליקוטי מוהר"ן – היא התורה האחרונה שלימד רבי נחמן בחייו – ושם הוא מדבר על תפילה של בעל דין. אפילו שדין זה גבורה – שם כונתו דוקא לנצח – בדיוק הענין שלפנינו. תפילת הצדיק, כמו פנחס, "וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה" – זאת תפילת הנצח – שהרי בתפילה הוא מנצח!

מזמור – כנגד ספירת היסוד. הפרק בתיקון הכללי שכנגד היסוד הוא פרק קל"ז הפותח: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל" גם כאן, את לשון הנגינה "מזמור" מביא רבי נחמן מאיוב ל"ה:"נֹתֵן זְמִרוֹת בַּלָּיְלָה" ואילו בפרק קל"ז – הלשון "מזמור" כלל אינו מופיע! ואם כן, מבין כל שאר פרקי התיקון הכללי – זהו הפרק היחיד שאין בתוכו את לשון הנגינה השייכת לאותה ספירה – כלל! כלומר, הלשון "מזמור" שכנגד היסוד – נעלם לגמרי בתוך הפרק שכנגד היסוד!

ושוב, הפסוק שמביא מאיוב, "נֹתֵן זְמִרוֹת בַּלָּיְלָה" שכנגד היסוד – הוא כאילו ענף התפארת (שניהם, זה מעל זה, בקו האמצעי) ששם הפסוק הוא "אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה". ואם כן, הרמז העיקרי בפסוק היסוד, "נֹתֵן זְמִרוֹת בַּלָּיְלָה" הוא שזה מקבל מפסוק התפארת, "אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה"! על זה כתוב בזהר – "גוף וברית חשבינן חד" כלומר, לפי הזיכרון של התפארת – כך ה' נותן זמירות בלילה!

הללויה – כנגד ספירת המלכות. גם כאן בוחר רבי נחמן שלא להביא את הלשון "הללויה" מפרק ק"ן, "הַלְלוּ אֵל בְּקָדְשׁוֹ" – הוא הפרק האחרון בתהלים שחותם גם את התיקון הכללי – אלא ממשלי פרק ל"א: "אִשָּׁה יִרְאַת הוי' הִיא תִתְהַלָּל". ואכן, קודם הסברנו שהביא את הפסוק ממשלי י"ט "וּמֵהוי' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת" שכנגד בינה, אמא – כך במלכות הוא מביא ממשלי ל"א שגם שם כתוב בפרוש אשה: "אִשָּׁה יִרְאַת הוי' הִיא תִתְהַלָּל"!

הבן היטב – מסיים רבי נחמן את פרוט עשר לשונות הנגינה ואומר: "והבן היטב רמזים אלו" – וזה מה שאנו משתדלים להסביר ולהבין – איך מרמזים לשונות הנגינה והפסוקים – לספירות. אם היינו ממשיכים להתבונן בזה יותר ויותר – אפשר היה ללמוד הרבה מאד על פנימיות כל ספירה וספירה – מתוך לשונות הנגינה. שהרי, לשון הנגינה זה החיים והעונג הפנימי של דבר ושל כל ספירה וספירה! כאמור, פגם הברית קשור לדעת (יחוד) ויותר בעומק זה קשור לעונג, לפרצוף עתיק יומין, ליסוד עתיק יומין – ששם עיקר שורש הברית ע"פ קבלה! זה מתגלה ברעוא דרעוין, במנחה בשבת. ביאת המשיח זה התיקון של יסוד עתיק יומין: יסוד עתיק יומין = 776 = ביאת המשיח. כל השירים ולשונות הנגינה – באים לגלות את העונג הפנימי הזה, באים לגלות את "יסוד עתיק יומין" בתוך עשר הספירות.

נעתיק שוב את מילות הסיום של פרק צ"ב בחלק השני – שהוא גם סיום ספר ליקוטי מוהר"ן!

ואלו העשרה קפיטל תהלים הם תקון גדול מאד מאד לענין הנ"ל, ומי שזוכה לאמרם באותו היום, אין צריך לפחוד עוד כלל מפגם הנורא של המקרה, חס ושלום, כי בודאי נתתקן ע"י זה. ובזכות תקון חטא זה יבא משיח צדקנו לקבץ נפוצותינו, כמו שכתוב (תהלים קמז) "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם הוי' נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס", במהרה בימינו אמן.

ואם כן, "סוף מעשה במחשבה תחילה" – שהרי כל ספר ליקוטי מוהר"ן, מתחילתו ועד סופו, נכתב רק כדי להגיע לסוף הזה של "התיקון הכללי"!

הם תקון גדול מאד מאד – אמרנו שכל התיקון הגדול של עשרת פרקי התיקון הכללי אלו עשר הספירות של בנין המלכות – זה מה שאנו לומדים בתורה ג'. כל התיקון הזה הוא כנגד קליפת "לילית" – שזאת הנוקבא של הקליפה. כאמור, לילית = תף וכשמוסיפים את חמש האותיות נקבל תפה = תהלים. המלכות, דוד מלך ישראל, נעים זמירות ישראל – הוא שכתב את ספר תהלים, וזהו שלמדנו לגבי שבע החיות הטהורות – ש"זמר" הוא במלכות – ומכאן יוצא ש"מזמור" זה יסוד. והפרוש הוא, ש"מזמור" זה יסוד נוקבא, יסוד המלכות.

יסוד נוקבא – ואם כן, מכאן עיקר הרמז והתשובה לשאלה מדוע מביא רבי נחמן את הלשון "מזמור" מאיוב ל"ה, "נֹתֵן זְמִרוֹת בַּלָּיְלָה", ומדוע לשון "מזמור" כלל אינו מופיע בפרק קל"ז שכנגד היסוד בתיקון הכללי? ויש, לומר שצריכה להיות כאן השפעה של "נֹתֵן זְמִרוֹת בַּלָּיְלָה" – שהרי יסוד נוקבא הוא ריק (לית לה מגרמא כלום) – וצריך לקבל את ה"מזמור" מהזכר המשפיע! ושוב, החיה הטהורה השביעית, "אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר", שנקראת "זָמֶר" – זה היסוד של המלכות – והפרק שלה בתהלים הוא פרק קל"ז: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן". ציון ע"פ קבלה זה יסוד נוקבא – לכן "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל" זה לזכור את ציון – להשפיע לציון!

(א) עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן:

(ב) עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ:

(ג) כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן:

(ד) אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר הוי' עַל אַדְמַת נֵכָר:

(ה) אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי:

(ו) תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי:

(ז) זְכֹר הוי' לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ:

(ח) בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ:

(ט) אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע:

תיקון חצות – בפרק קל"ז מופיע מספר פעמים לשון זכרון: בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן – אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי – זְכֹר הוי' לִבְנֵי אֱדוֹם. הזיכרון זה כמו הדעת – פנימיות התפארת, וזהו הזיכרון של תיקון חצות, שהרי פרק קל"ז, "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל" – הוא עיקר ה"תיקון חצות" – ונקרא "תיקון רחל"! תיקון רחל, זה תיקון יסוד רחל – ונקרא "תיקון ציון" שבא להמשיך זיכרון לנקודת ציון – לזכור את ציון! וע"י שזוכרים את ציון נעשה ממילא: "נֹתֵן זְמִרוֹת בַּלָּיְלָה" כלומר, נותנים לה את הזמר.

אם היינו כותבים את המילה "זִכָּרוֹן" – זככרון [כ כ = מ], כ דגושה היא כמו שתי אותיות כ – היינו מקבלים אותיות "זָמֶר". כלומר, ישנו קשר בין אותיות "זָמֶר" ו"זָכָר" – וכאמור, במזמור קל"ז מצאנו שלוש פעמים "זכרון" – אבל את השורש "זמר" לא מצאנו בפרוש.

נסכם – כל עשרת פרקי התיקון הכללי זה בנין המלכות, בנין מלכות בית דוד – וזה האמור בתורה ג', אותה אנו לומדים. כאמור שם, הנגינה זה סוד בנין המלכות שהרי, עשרת הפרקים מייצגים כאן את עשרת לשונות של נגינה, "אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה", "נֹתֵן זְמִרוֹת בַּלָּיְלָה" – עליהם מיוסד ספר תהלים של דוד המלך – "נעים זמירות ישראל" – שעיקר השבח שנאמר עליו הוא "יֹדֵעַ נַגֵּן"!

נחזור ונסיים את תורה ג' והאגדתא של רבה בר בר חנה.

כאמור, רבה בר בר חנה אומר שתיקון הקריאה בגרון "על–ידי שתין בתי, הינו על–ידי שתין מסכתות" והרשב"ם מפרש ואומר שהכונה היא על התלמוד, "ופרש רשב"ם: תלמודא קאמר לה, הינו שילמד תלמוד" – תלמוד בבלי שנקרא לילה.

ששים בתים – לפני כמה ימים למדנו סיפור על "סבי דבי אתונא" וגם שם למדנו שנאמר לעשות ספינה ובה ששים בתים שבתוכם ששים כסאות – וכל זה מדבר על המלחמה שבין חכמת עם ישראל וחכמת יון. עיקר החידוש בסיפור זה הוא שבתוך כל כל בית, מאותם ששים בתים, יהיו ששים כסאות. ואם כן, איך נוכל לפרש זאת אליבא ד"שתין בתי" עליהם אנו לומדים כאן?

הענין הוא התכללות. יש גמרא אחת, מסכת כתובות, הנקראת "ש"ס קטן". כלומר, מי שלומד מסכת כתובות עם רש"י ותוספות – הוא מכיר את כל הש"ס! וכך לגבי כל מסכת – כאשר לומדים כל מסכת עם המפרשים והראשונים – אזי כל מסכת כוללת את כל המסכתות! וכך צריך לפרש כאן, שהששים כסאות בתוך כל אחד מששים הבתים – זה סוד התכללות כל המסכתות – בתוך כל מסכת ומסכת.

ע"פ זה נסביר מהו עיקר החידוש של תורת ישראל: עיקר החידוש של תורת ישראל זה סוד ההתכללות! כלומר, שבכל פרט יש את הכל! כל אות שבתורה כוללת את הכל, את כל התורה. דבר זה אינו מושג לחכמת ההגיון של יון – בגלל שכל חכמתם היא שכל דבר עומד בפני עצמו. זאת הישות, זאת הכסילות שנקראת "עלמא דפרודא"! ושוב, כל חכמת יון שנקראת הגיון בנויה על פרוד – שכל דבר הוא לעצמו! ולהבדיל, חכמת ישראל שאמנם גם היא מבחינה ומבדילה בין דבר לדבר – אבל אחרי ההבחנה, שנקראת "הבדלה", מגיעים להתכללות של הכל בכל שנקראת "המתקה"!

ושוב, כאשר עושים את ההבחנה הצודקת, האמיתית, בין פרט לפרט – אזי בסוף מתגלה שבכל פרט יש הכל – וממילא הכל זה אחד ממש! וכאמור, התכללות של כל פרט בכל פרט, עד הפרט האחרון – זהו עיקר ההבדל בין חכמת ישראל בכלל לבין חכמת יון. לכל יהודי ישנה אות אחת בתורה – ובאות המיוחדת לו – יש את הכל!

החלק הוא הכל – באופן עמוק יותר מבטא זאת הבעש"ט באומרו: כשאתה תופס במקצת, בחלק מן העצם – אתה תופס בכולו! אם הדבר הוא "עצמי" אזי כל חלק זה הכל! אך כאשר הדבר אינו "עצמי" – אזי כל חלק, הוא "חלק בפני עצמו"! כיון שחכמת התורה היא "חכמה עצמית", חכמת הוי', "אוריתא וקודשא בריך הוא כולא חד" – לכן כל חלק הוא בעצמו הכל! כאמור, רבי נחמן מאד הדגיש את ענין ההתכללות לגבי התורות שלו באומרו שכל תורה כוללת הכל – וממילא אפשר למצוא את כל התורה כולה – בתוך כל אחת מתורותיו.

ושוב, תיקון הקריאה בגרון הוא "על–ידי שתין בתי, הינו על–ידי שתין מסכתות" – על ידי ששים מסכתות. "ופרש רשב"ם: תלמודא קאמר לה, הינו שילמד תלמוד".

אתא תנינא בלעה – בא נחש ובלע את הצפרדע שהיתה גדולה כמו ששים בתים. ופרש רשב"ם: רבה קאמר לה – כלומר, עכשיו חוזרים לסיפורו של רבה בר בר חנה. את השם רבה מפרש רבי נחמן מלשון רבי ואומר – היינו על ידי שילמוד שלא לשמה יבלע אותה הנחש. וזה שפרש רשב"ם, רבה כאמר לה, היינו על ידי שילמוד בשביל שיתקרא רבי. מסביר רבי נחמן שאם אדם לומד תורה שלא לשמה אזי בא הנחש ובולע את כל התלמוד שלמד כלומר, בא נחש ובולע את הצפרדע – בולע את הצפרדע שגודלה ששים בתים שאת זה פרש הרשב"ם: "תלמודא קאמר לה".

אתא פושקנצא – ופרש רשב"ם: עורב, היינו שילמד בלילה, מלשון ערבית. עורב זה מלשון ערבית וממילא, העורב השחור מרמז ללילה. וזהו שאמר שתיקון הלימוד שלא לשמה זה דוקא ע"י לימוד בלילה – כמו שהסברנו בשיעורים הקודמים: בלילה, חושך ושקט, וממילא הלומד אינו מרגיש כל כך את הזולת ונמצא במצב טבעי של התבודדות עם ה' – ואין כאן אנשים אחרים שיקראו אותו רבי – ולכן לא כל כך מתלבשת עליו הקליפה של "להקרא רבי"!

ובלעה – היינו, ומגן עליו מן הנחש הנזכר לעיל. כלומר, לימוד התורה בלילה דוקא – העורב, הערבית – יכול להגן עליו מבליעת הנחש – כמו שהוסבר.

וסליק יתיב באילנא – העורב נקבה עף והתישב על אילן. ופרש מהרש"א שהוא בחינת אברהם, שכתוב אצלו "וַיִּטַּע אֶשֶׁל" שהוא בחינת חסד, הינו שהחוט של חסד שנמשך עליו, מגן עליו מן הנחש הנ"ל. ואם כן, העורב שזה הלילה – מתחבר עם בחינת אברהם, שהוא ה"אילן גבוה" – להמשיך על הלומד תלמוד בלילה – חוט של חסד ביום. כלומר, אפילו ביום – שבו הוא כן מתעסק עם אנשים – יש עליו אילן שזה חוט של חסד שמגן עליו שלא יפול ח"ו לתוך ה"לא לשמה".

אח"כ ממשיכה הגמרא ומסכמת את האגדתא של רבה בר בר חנה:

תא חזי כמה נפיש חיליה דאילנא – כלומר, בוא וראה כמה חזק כוחו של אותו אילן! ואומר רבי נחמן: הינו שרבה (בר בר חנה) מתמיה את עצמו שכל כך גבר עלינו חסדו, שאפילו על זה יכול להגן. לכאורה, אותו אחד הלומד תורה ויש לו נטיה ללמוד שלא לשמה – הרי זה המצב הכי גרוע שיכול להיות. על זה אומר רבי נחמן, ומסביר את תמיהתו של רבה על דבר זה, שאינו מתישב בשכלו – שאפילו מדבר גרוע כזה, של לימוד שלא לשמה להקרא רבי – יש כח אלוקי המגן על האדם. לית כל מוחא סביל דא – את גודל חסד ה' בזה שממשיך חוט של חסד להגן על האדם מנפילה בגלל הנטיה של כבוד להקרא רבי – שזה הנחש שבולע את כל התלמוד.

ושוב, אנו רואים כאן לכאורה תיקון קל, שנקרא לימוד בלילה – ודי בזה כדי ש‑ה' ימשיך על הלומד חוט של חסד שיגן בעדו. וממילא, הוא יתקן את הקול של עצמו – ואז יוכל להעלות אפילו ניגון ששומע ממנגן רשע.

עד כאן תורה ג' מספר ליקוטי מוהר"ן