עבר הירדן שלנו

“וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן”[א]. נחלת שנים וחצי השבטים בעבר הירדן המזרחי היא חלק בלתי נפרד מארץ ישראל, וכך התקיים “כל יושביה עליה”[ב], כל שבט בנחלתו (תנאי לחלות היובל מהתורה, וכאשר גלו ראובן גד וחצי מנשה בטלו היובלות[ג]).

הארץ המובטחת

עבר הירדן הוא חלק מהארץ המובטחת שניתנה לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, “מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד  הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת”[ד], ומאז הוא של ישראל לעולם, גם בהיותו כבוש ביד זרים (והרמז: עבר הירדן = ארץ ישראל!). הרבה מצוות השייכות בארץ נוהגות גם בעבר הירדן: ערי מקלט; ערי הלויים; ערים מוקפות חומה[ה]; עגלה ערופה[ו]; מלחמת מצוה לכיבוש הארץ[ז]; מצות ישיבת ארץ ישראל[ח]; מצוות התלויות בארץ, “ארץ סיחון ועוג שוה היא לארץ ישראל למצוותיה לענין חובת קרקע”[ט].

אכן, קדושת עבר הירדן פחותה יחסית: “אין עבר הירדן כשר לבית שכינה”[י], עבר הירדן נמשל לטרקלין בבית, אליו נכנס משה ולא נכנס לקיטון (חדר שינה פרטי, מקום היחוד)[יא]. משה חשב[יב] שישראל לא יכבשו תחילה את עבר הירדן, וגם אחרי הכיבוש חשב שארץ זו לא תתחלק לשבטים, אך לאחר בקשת בני גד וראובן ניתן להם עבר הירדן. אכן, היה פגם מסוים בבקשתם, “נחלה מבוהלת”[יג], אך פגם זה לא שייך בנחלת חצי מנשה ש”לא נטלו מעצמם”[יד].

בפנימיות, מוסבר[טו] שנחלת עבר הירדן היא ‘מעֵין לעתיד לבוא’, כאשר ישראל יירשו את כל הארץ המובטחת, ולכן נתן משה לחצי מנשה נחלה בשתי גדות הירדן, לחבר את שתי גדות הירדן. עבר הירדן הוא ‘ממוצע’ בין ארץ ישראל לחו”ל, התפשטות א”י, ובזה יש התחלת הקיום של “עתידה ארץ ישראל להתפשט בכל הארצות”[טז].

בימי בית שני היה ישוב יהודי גדול בעבר הירדן, שהמשיך להתקיים בתקופת המשנה והתלמוד, אך בהמשך הלך הישוב והתדלדל. בשיבת ציון בדורות האחרונים, נעשו נסיונות לרכוש קרקעות ולחדש את הישוב היהודי בעבר הירדן, אך ההצלחה היתה מועטה.  

בתיקון המדינה יש להציב את העקרון של ‘שלמות הארץ’ (יחד עם שלמות התורה ושלמות העם)[יז], להעמיק ולהפיץ את התודעה שכל ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, כולל עבר הירדן המזרחי. לעתיד לבוא, במהרה בימינו, נירש את עבר הירדן כולו[יח], “וירשו הנגב את הר עשו… ובנימין את הגלעד”[יט].