עוּרוּ יְשֵׁנִים

שָׁלוֹם יְלָדִים!

הַשַּׁבָּת אָנוּ מְבָרְכִים אֶת חֹדֶשׁ אֱלוּל! תְּקִיעַת הַשּׁוֹפָר עוֹד מְעַט תִּשָּׁמַע וְעִמּוֹ נִתְעוֹרֵר לִתְשׁוּבָה – “עוּרוּ יְשֵׁנִים מִשְּׁנַתְכֶם”! בְּדֶרֶךְ כְּלָל, כַּאֲשֶׁר אָנוּ שׁוֹמְעִים אֶת הַמִּלָּה ‘תְּשׁוּבָה’ אָנוּ חוֹשְׁבִים עַל עֲבֵרָה, מַעֲשֶׂה לֹא-טוֹב שֶׁעָשִׂינוּ, וְעַל הַדֶּרֶךְ לְתַקֵּן אֶת אוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה, וְזֶה בֶּאֱמֶת נָכוֹן. ה’ יִתְבָּרֵךְ רוֹצֶה בִּתְשׁוּבָה וּמְעֻנְיָן לִרְאוֹת גַּם אֶת הַחוֹטֵא הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר עוֹזֵב אֶת מַעֲשָׂיו הָרָעִים וְשָׁב אֵלָיו בַּחֲזָרָה.

אֲבָל קֹדֶם כֹּל, עוֹד לִפְנֵי הַתְּשׁוּבָה, צָרִיךְ בִּכְלָל לְהִתְעוֹרֵר…

הַמֶּלֶךְ…

שֶׁקֶט מִשְׂתָּרֵר בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. הַקָּהָל מְסַיֵּם אֶת פְּסוּקֵי דְּזִמְרָה וּמַמְתִּין לַעֲלִיַּת הַחַזָּן לִמְקוֹמוֹ. עוֹד רֶגַע יַרְעִים בְּקוֹלוֹ שְׁלִיחַ הַצִּבּוּר בִּקְרִיאַת “הַמֶּלֶךְ” וְתָחֵל תְּפִלַּת שַׁחֲרִית שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. וּלְפֶתַע… חֲבָטָה! רַבִּי אַהֲרֹן הַגָּדוֹל מִקַּרְלִין, מִגְּדוֹלֵי תַּלְמִידֵי הַמַּגִּיד מִמֶּעזְרִיטְשׁ, וּמִי שֶׁזָּכָה בְּחַיָּיו הַקְּצָרִים לְהַחֲזִיר עַשְׂרוֹת אַלְפֵי יְהוּדִים בִּתְשׁוּבָה, נוֹפֵל מְעֻלָּף אַרְצָה. רַק לְאַחַר דַּקּוֹת מִסְפַּר פּוֹקֵחַ רַבִּי אַהֲרֹן אֶת עֵינָיו, מִתְאוֹשֵׁשׁ וְחוֹזֵר לִתְפִלָּתוֹ. תַּלְמִידָיו כְּבָר יוֹדְעִים. אֵין מְדֻבָּר בְּחֻלְשָׁה סְתָמִית – יֵשׁ דְּבָרִים נִסְתָּרִים בְּגוֹ.

לְאַחַר הַתְּפִלָּה מֵעֵז אֶחָד הַתַּלְמִידִים וּפוֹנֶה לְרַבִּי אַהֲרֹן: “רַבִּי, מָה פֵּשֶׁר הָעִלָּפוֹן שֶׁאָחַז בָּכֶם?”.

רַבִּי אַהֲרֹן שׁוֹתֵק קִמְעָא וְעוֹנֶה: “נִזְכַּרְתִּי בְּרַבַּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי”.

אֲנִי מַנִּיחַ שֶׁגַּם לָכֶם הַתְּשׁוּבָה הַסְּתוּמָה הַזּוֹ לֹא מַבְהִירָה אֶת סִבַּת הָעִלָּפוֹן, וְלָכֵן נַעֲבֹר לְאַחַד הַדְּבָרִים הַחֲבִיבִים בְּיוֹתֵר עַל יְלָדִים – סִפּוּר בְּתוֹךְ סִפּוּר…

יְצִיאָה בְּעָרְמָה

לֹא מִזְּמַן הִתְאַבַּלְנוּ עַל חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְאַתֶּם וַדַּאי יוֹדְעִים אֶת סִבַּת חֻרְבָּנוֹ – שִׂנְאַת חִנָּם. הַמַּצָּב בִּירוּשָׁלַיִם עֶרֶב הַחֻרְבָּן הָיָה קָשֶׁה מִנְּשׂוֹא. הָרָעָב הַכָּבֵד הִכְרִיעַ אֶת הָעָם. חֲזַ”ל מְסַפְּרִים, כִּי בִּירוּשָׁלַיִם נִצְבְּרוּ בַּמַּחְסָנִים כַּמּוּיוֹת אַדִּירוֹת שֶׁל מָזוֹן, שֶׁהָיוּ אֲמוּרוֹת לְהַסְפִּיק לְיוֹתֵר מֵעֶשְׂרִים שָׁנָה, וְכֻלָּן עָלוּ בַּלֶּהָבוֹת. הַקַּנָּאִים בִּקְּשׁוּ לְהַכְרִיחַ אֶת הָעָם לָצֵאת וּלְהִלָּחֵם. נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתָם הַיָּמִים הָיָה רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי. בְּרוּחַ קָדְשׁוֹ רָאָה אֶת הַמִּתְחוֹלֵל וְהֵבִין – בֵּית הַמִּקְדָּשׁ עוֹמֵד לְהֵחָרֵב. אֲבָל לֹא רַק אֶת זֶה הֵבִין רַבִּי יוֹחָנָן. הוּא צָפָה כִּי עִם הַיְּצִיאָה לַגָּלוּת עֲלוּלָה לְהִשְׁתַּכֵּחַ תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל. עַם יִשְׂרָאֵל יִתְפַּזֵּר לְכָל עֵבֶר, כָּל אֶחָד יִהְיֶה עָסוּק בְּמִלְחֶמֶת הִשָּׂרְדוּת עַל חַיָּיו וּשְׁלוֹם מִשְׁפַּחְתּוֹ, וְתוֹרָה מָה תְּהֵא עָלֶיהָ? מִי יִדְאַג לְכָךְ שֶׁהַתּוֹרָה תַּמְשִׁיךְ לַעֲבֹר מִדּוֹר לְדוֹר?

רַבָּן יוֹחָנָן קָם וְעָשָׂה מַעֲשֶׂה. הוּא פָּנָה לְבֶן אֲחוֹתוֹ, שֶׁהָיָה רֹאשׁ הַבִּרְיוֹנִים בָּעִיר, וּבִקֵּשׁ אֶת עֶזְרָתוֹ. “אַפְשֵׁר לִי לָצֵאת אֶל מִחוּץ לָעִיר”. “מִצְטַעֵר, דּוֹד יָקָר”, עָנָה הָאַחְיָן, “אֵין מֵהָעִיר יְצִיאָה, זֶה כְּבָר לֹא בְּסַמְכוּתִי”. “סְלִיחָה? לֹא אַתָּה הַמְּפַקֵּד?”, שׁוֹאֵל רַבָּן יוֹחָנָן. “אָכֵן”, מִתְנַצֵּל הָאַחְיָן, “אֲבָל אֵלּוּ פְּקֻדּוֹת שֶׁאֲפִלּוּ מִמֶּנִּי לֹא תִּתְקַבֵּלְנָה. הַלּוֹחֲמִים פָּשׁוּט יְסָרְבוּ”.

“אָז מָה אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת” – שָׁאַל רַבָּן יוֹחָנָן?

יֵשׁ לִי רַעְיוֹן, עָנָה הָאַחְיָן: “פַּרְסֵם בָּרַבִּים כִּי חָלִיתָ קָשׁוֹת, שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ לִרְפוּאָתְךָ. הָפֵץ שְׁמוּעָה כִּי הִסְתַּלַּקְתָּ מֵהָעוֹלָם, וְתַלְמִידֶיךָ יְאַרְגְּנוּ לְךָ לְוָיָה וְיוֹצִיאוּ אוֹתְךָ מִיְּרוּשָׁלַיִם בְּאָרוֹן קְבוּרָה״. וְאָכֵן כָּךְ הָיָה – רַבָּן יוֹחָנָן נִשָּׂא בַּאֲרוֹן מֵתִים עִם קֹמֶץ תַּלְמִידִים שֶׁהִתְנַדְּבוּ ‘לִקְבֹּר’ אוֹתוֹ מִחוּץ לָעִיר, וּלְאַחַר דִּין וּדְבָרִים עִם הַשּׁוֹמְרִים הָעַקְשָׁנִים הִצְלִיחָה הַמְּשִׂימָה. רַבָּן יוֹחָנָן יָצָא אֶת הָעִיר וְנִגַּשׁ אֶל לֹעַ הָאֲרִי – אֶל אַסְפַּסְיָנוּס, מַצְבִּיא הַלּוֹחֲמִים הָרוֹמָאִים.

אֵיפֹה הָיִיתָ עַד הַיּוֹם?

הָרוֹמָאִים, שֶׁעָיְפוּ מִלְּחִימָה קָשָׁה, חִפְּשׂוּ כָּל דֶּרֶךְ אֶפְשָׁרִית לְהַכְנִיעַ אֶת הַמּוֹרְדִים. נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל שֶׁהוֹפִיעַ בְּהַפְתָּעָה בַּמַּחֲנֶה הִתְקַבֵּל בִּבְרָכָה וְהוּבָא אֶל הַמַּצְבִּיא. מִי יוֹדֵעַ, אוּלַי מִמֶּנּוּ תָּבוֹא לָהֶם הַיְּשׁוּעָה? רַבָּן יוֹחָנָן נֶעֱמַד בִּפְנֵי אַסְפַּסְיָנוּס וְקָרָא בְּקוֹל: “שָׁלוֹם עָלֶיךָ הַמֶּלֶךְ! שָׁלוֹם עָלֶיךָ הַמֶּלֶךְ!”. “מֶלֶךְ?! מֶלֶךְ אַתָּה קוֹרֵא לִי?”, עָנָה הַמַּצְבִּיא הַמֻּפְתָּע, “דַּע לְךָ שֶׁבְּרֶגַע זֶה הִתְחַיַּבְתָּ מִיתָה פַּעֲמַיִם!”. “מַדּוּעַ?”, שָׁאַל רַבָּן יוֹחָנָן. “דָּבָר רִאשׁוֹן”, עוֹנֶה הַמַּצְבִּיא, “אֵינִי מֶלֶךְ. אֲנִי רַק אַחְרַאי עַל הַצָּבָא שֶׁלּוֹ. הַקֵּיסָר יָרוּם הוֹדוֹ נִמְצָא בְּרוֹמִי, וּמִי שֶׁמַּמְלִיךְ אַחֵר תַּחְתָּיו בְּחַיָּיו הֲרֵיהוּ מוֹרֵד בַּמַּלְכוּת. מוֹרֵד בְּמַלְכוּת דִּינוֹ מָוֶת!”. “זֶה מוּבָן וְתֵכֶף אַסְבִּיר לְךָ אֶת כַּוָּנָתִי”, מֵשִׁיב לוֹ נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל, “אֲבָל מַהִי הַסִּבָּה הַנּוֹסֶפֶת?”. “אִם אֲנִי בֶּאֱמֶת הַמֶּלֶךְ”, מַיְשִׁיר הַמַּצְבִּיא אֶת עֵינָיו לְעֶבְרוֹ, “מַדּוּעַ הִתְעַכַּבְתָּ וְלֹא הִגַּעְתָּ אֵלַי עַד הַיּוֹם?!”.

אֶת הֶמְשֵׁךְ הַפְּגִישָׁה – תְּשׁוּבָתוֹ שֶׁל רַבָּן יוֹחָנָן וּבַקָּשָׁתוֹ מֵאַסְפַּסְיָנוּס – נַנִּיחַ כָּרֶגַע וְנַחֲזֹר אֶל רַבִּי אַהֲרֹן וּלְסִפּוּר עֶלְפוֹנוֹ: “נִזְכַּרְתִּי”, הִסְבִּיר רַבִּי אַהֲרֹן לְתַלְמִידָיו, “בִּשְׁאֵלָתוֹ הָרוֹעֶמֶת שֶׁל אַסְפַּסְיָנוּס. בְּשָׁעָה שֶׁמַּרְעִים הַחַזָּן וְהַקָּהָל אַחֲרָיו אֶת ‘הַמֶּלֶךְ’ הִכְּתָה בִּי הַשְּׁאֵלָה שֶׁשּׁוֹאֵל ה’ אוֹתִי: אִם אֲנִי ה’ מֶלֶךְ אֵיפֹה הָיִיתָ עַד הַיּוֹם?!”.

צֵא מֵהָאֲדִישׁוּת!

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אָנוּ מַכְתִּירִים אֶת ה’ עָלֵינוּ לְמֶלֶךְ. בְּיוֹם כִּפּוּר אָנוּ עוֹרְכִים אֶת חֶשְׁבּוֹן הַנֶּפֶשׁ הַמְּפֹרָט וְחוֹזְרִים בִּתְשׁוּבָה עַל כָּל פְּרָט וּפְרָט. מָה עִנְיָנוֹ שֶׁל חֹדֶשׁ אֱלוּל הַמַּקְדִּים אֶת הַיָּמִים הַנּוֹרָאִים? זֶהוּ הַזְּמַן לְהִתְעוֹרֵר מֵהַשֵּׁנָה וּלְהִזָּכֵר בַּמֶּלֶךְ. כְּדֵי שֶׁהַפְּגִישָׁה שֶׁלָּנוּ עִמּוֹ תִּהְיֶה בְּכָל פַּעַם חֲדָשָׁה לְגַמְרֵי אֲנִי צָרִיךְ לְהַרְגִּישׁ שֶׁ… חָסֵר לִי מַשֶּׁהוּ! נָכוֹן, אֲנִי לוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל וּמִשְׁתַּדֵּל לְקַיֵּם מִצְווֹת בְּהִדּוּר, אֲבָל הַאִם אֲנִי זוֹכֵר שֶׁאַתָּה ה’ הַמֶּלֶךְ? בָּרֶגַע שֶׁאָדָם מַרְגִּישׁ שֶׁחָסֵר לוֹ מַשֶּׁהוּ הוּא מַתְחִיל לְחַפֵּשׂ.

תְּקִיעַת הַשּׁוֹפָר שֶׁל חֹדֶשׁ אֱלוּל מְעוֹרֶרֶת אוֹתָנוּ לָצֵאת מֵהָאֲדִישׁוּת וּמֵהַשִּׁגְרָה, וּלְהַתְחִיל לָשִׂים לֵב מָה חָסֵר לָנוּ בֶּאֱמֶת. וּמִי שֶׁמְּחַפֵּשׂ – מוֹצֵא! “אֶת פָּנֶיךָ ה’ אֲבַקֵּשׁ”.

שֶׁנִּזְכֶּה לָצֵאת אֶל הַשָּׂדֶה וְלִפְגֹּשׁ בַּמֶּלֶךְ!

שַׁבָּת שָׁלוֹם וּמְבֹרָךְ!

רָזִי