מכון גל עיני
נכתב עלידי
תשרי הוא חודש של התחלות חדשות, אבל גם של סיומים וסיכומים. כדי להתנהל נכון בשנה הבאה עלינו לטובה יש להפיק לקחים מהשנה הקודמת. אחד הנושאים שעלו לכותרות בשנתיים האחרונות הוא “צדק חברתי”, ואין זמן מתאים לעסוק בנושא זה מהפן היהודי-קבלי יותר מאשר חודש תשרי, שמזלו הוא “מאזני צדק”, מחוללות האיזון והצדק.
משפט צדק
חודש תשרי פותח בראש השנה, הנקרא גם “יום הדין”, בו שוקלים את זכויותיו וחובותיו של כל אדם ודנים לאיזו שנה יזכה. במהותו, ראש השנה הוא יום המלכת הקדוש ברוך הוא על העולם, אך “מלך במשפט יעמיד ארץ” והמלכות המתוקנת מבוססת על משפט צדק (עד שבספרי הקבלה אחד מכינוייה של ספירת המלכות הוא “צדק”). חברה מתוקנת מבוססת, קודם לכל, על תודעת שכר ועונש, בה כל אדם אחראי למעשיו ומתוגמל על פיהם בצדק.
כמובן, אין הכוונה שאין מקום לרחמים וחמלה. ההיפך הוא הנכון: כשאנו עורכים חשבון צדק מול בורא עולם, המסקנה המתבקשת היא ש”לא מגיע לי כלום”. שהרי, עוד בטרם שנתחיל לחשב את הזכויות והחובות של מעשינו, אנחנו כבר במינוס – בעלי חוב על כל הטובות שה’ גמל עמנו, החל מבריאתנו וקיומנו בכל רגע, ועד לכל המתנות הגדולות והקטנות בחיינו. אם בנוסף לכך אנו יודעים שבשנה החולפת עשינו אי אלו עבירות ו’פספסנו’ לא מעט מעשים טובים, תמונת החשבון נראית עגומה. מתוך כך פונים אנו לרחמי ה’ ולסליחותיו, וביום הכיפורים ה’ מוחל וסולח על חובותינו, ‘מנקה את החשבון’ לקראת השנה החדשה ומעניק לנו, בחסד-ולא-בזכות, שנה טובה ומתוקה. כלומר, משפט הצדק בו פותחת השנה הן מעמיד בפרופורציה את תפילותינו למילוי צרכינו בכך שהופך אותן לבקשת צדקה חדורת שפלות, והן שומר מפני התופעה המכוערת של דרישות ‘מגיע לי’ אגוצנטריות.
והיבט נוסף לדבר: הפסוק “ציון במשפט תִפָּדֶה ושביהָ בצדקה” מלמד כי שיבת ציון ותיקון המדינה והחברה תלויים במשפט ובצדקה. נשים לב כי משפט קודם לצדקה, משום שרק משפט אמת וצדק קובע נכונה את הקריטריונים לצדקה ושומר ממדיניות סעד שלילית ומזיקה (כזו המרגילה אנשים לקבל שכר ללא עמל ואף מאפשרת לגורמים זרים ושליליים לנצל את החברה ולפגוע בה בו-זמנית). בראש השנה המשפט אינו רק על האדם הפרטי, כפי שאומרים בתפילת “ונתנה תוקף”: “ועל המדינות בו ייאמר, איזו לחרב ואיזו לשלום, איזו לרעב ואיזו לשובע”. חכמינו אף מדמים את המשפט בראש השנה לכזה המתחולל בין עמים שונים המתדיינים ביניהם. במובן זה, ה”משפט” מבחין בין אוהב לאויב, בין קרוב וידיד, שעלינו לעזור לו בצדקה, לבין מי שיש לנהוג כלפיו על פי שורת הדין ‘בלי הנחות’.
צדקה ושמחה
אחרי ימי הדין והיראה שבתשרי מגיע “זמן שמחתנו”, “חג הסוכות” שהוא גם “חג האסיף”, בו שמחים בשפע הפירות והתבואה הנאסף מהשדות הביתה. התורה מדגישה כי אל לו לאדם להסתפק בשמחתו הפרטית, ועליו לשתף בשמחתו את כל הנצרכים והאומללים: “ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה…”. כאן מודגש מקומו של הצדק בתוך הצדקה, בתחושה שאך צודק הוא שאם בורא עולם מיטיב לי ולבני ביתי אלך בדרכו ואשתף בטוב זה גם אחרים. חכמינו אף דורשים כי ה’ מתנה את הטובה בצדק זה: “ארבעה שלי [‘הלוי והגר והיתום והאלמנה’] כנגד ארבעה שלך, ‘בנך ובתך ועבדך ואמתך’. אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך”.
מאידך, ברור כי החוויה העיקרית של הצדקה המתוארת כאן איננה קח-ותן מול השכר והעונש האלקי. הצדקה נעשית באוירה ‘משפחתית’, כאשר כל אחד מוצא את הגרים, היתומים והאלמנות שבסביבתו (“אשר בשעריך”) ומספח אותם למשפחתו. מדיניות הסעד של התורה בנויה על חינוך לצדקה, שותפות ואחריות של כל אחד במעגלים הקרובים אליו, כפי שמגדיר הרמב”ם בהלכות צדקה: “עני שהוא קרובו קודם לכל אדם, עניי ביתו קודמין לעניי עירו, עניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת”.
ככל שהלב שמח יותר הוא מתרחב לכלול בתוך המשפחה מעגלים רחבים יותר, וככל שמרבים בצדקה הלב נעשה רחב ושמח עוד יותר. חג סוכות הוא השמח ביותר בתורה, והלב מתרחב בו עד להרגשה ש”ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת”, כמשפחה אחת גדולה. ואכן, האר”י הקדוש אומר כי על פי הקבלה גדולה סגולתה של נתינת הצדקה בערב סוכות יותר מבכל ימות השנה.
בא לי מנהיג צדיק
עלה לנו כי חגי תשרי כורכים זו בזו את סוגיות הצדק והצדקה, כמתכון לבנית חברה יהודית צודקת, המבוססת על משפט וצדק מחד, אך מאידך מתפקדת כמשפחה גדולה בה כל אחד חש תחושת ערבות ואחריות כלפי הסובבים אותו ושמח להעניק להם משלו. אמנם, חייבים לזכור כי המפתח להקמת חברה מתוקנת הוא מנהיגות.
בראש השנה אנחנו ממליכים את ה’, והביטוי המוחשי לכך בעולם שלנו הוא כינון מדינה-מלכות שהעומד בראשה מיישם את רצון ה’. אך מקום המנהיג משמעותי לא רק במשפט הצדק של ראש השנה, אלא גם באוירת הצדקה והשמחה של חג הסוכות, המכתיבה את ‘מדיניות הסעד’ של המדינה היהודית:
בחג הסוכות מתפללים “הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת”. “סוכת דוד” היא מלכות בית דוד, המשטר המתוקן אותו אנו שואפים לחדש, כשבראשו מנהיג המגלם בדמותו את “דוד מלך ישראל חי וקים”. אחת לשבע שנים גם מקיימים בחג הסוכות את מצות “הקהל”, כאשר כל ישראל, “האנשים והנשים והטף”, מתכנסים לבית המקדש לשמוע את המלך קורא בספר התורה ומחדש את הברית עם ה’ עליה מושתת קיומנו כעם. בקריאת התורה הזו כלולות גם רוב המצוות החברתיות, החל מאהבת ישראל והגרים, דרך אזהרות מפני עושק וגזל ועד למצוות החסד והצדקה. בפרט שייך “חג האסיף” לדמותו של יוסף הצדיק (שאחת הסיבות לקריאת שמו היא “אסף ה’ את חרפתי”), אשר צבר ואסף את כל תבואת הארץ על מנת לחלק אותה בצדק בשנות הרעב.
כדי לכונן חברה צודקת אנו זקוקים למנהיג צדיק, שלבו מלא באהבת ישראל וטהור מאינטרסים זרים. על מנהיג כזה ניתן לסמוך, בנוסף להנהגת הצדק של התורה במשפט המדינה, שלבו יאמר לו כיצד לחלק נכון את משאבי הצבור. אך מעבר לכך, כדי להנחיל רוח של צדקה ואהבת ישראל בתוך החברה זקוקים למלך שישמש דוגמה אישית להנהגה כזו, ושלבו, שהוא “לב כל ישראל” כפי שכותב הרמב”ם, ‘מדביק’ בני העם כולו בחופש וביוזמה מחד ובאחריות חברתית וערבות הדדית משפחתית מאידך. אז, כאשר נזכה לתיקון המנהיגות והחברה, גם נתברך בשפע ובשובע אלקיים ונהיה פנויים לעסוק בתורה ובעבודת ה’ בשמחה ובטוב לבב.
