קרובים, רחוקים

מאמר זה הוא גרסה מורחבת של מאמר השער מעלון גל עיני לפ’ דברים

בשעות אלו לב כולנו עם החיילים האמיצים שלנו, המוסרים את נפשם בחזית להלחם את מלחמתנו ולשמור עלינו. מרגשת היא אף התמיכה הכבירה שהם זוכים לה מהעורף, המתבטאת במשלוחי המכתבים והממתקים הבלתי פוסקים וברבבות הבאים ללוות את הנופלים בדרכם האחרונה.

הכאב על החללים ועל משפחותיהן, בד בבד עם הבקורת שאנו סופגים מבחוץ ומבית לגבי מספר ההרוגים בצד השני, מביאים אותנו אל אחד הנושאים הבוערים והחשובים ביותר על סדר היום שלנו: שאלת מוסר המלחמה שעלינו לפעול לפיו. לצה”ל יש קוד אתי, המכונה “רוח צה”ל”, אך מעטים מכירים אותו, ומעטים עוד יותר מנהלים דיון ביקורתי לגבי סולם הערכים שהוא משקף. הגיעה השעה שרבים יותר יעסקו בכך.

“הצבא המוסרי בעולם” – לפי איזו הגדרה?

שגורה על פי רוב הישראלים האמירה כי “צה”ל הוא הצבא המוסרי בעולם”. אנשים רבים מתגאים בכך, מתקוממים כנגד גורמים המעיזים לערער על כך, ומביאים דוגמאות רבות לדאגת צה”ל לאוכלוסיית האויב כהמחשות לכך.

הבעיה באמירה חוזרת ונשנית של משפט זה היא, שהוא מחזק הנחת יסוד בעייתית ביותר לגבי מהי מוסריות ומה הוא הדבר המוסרי ביותר בשעת מלחמה. הנחת היסוד הרווחת היום היא, שמוסריות פירושה דאגה לרחוק ממני. האדם הרחוק, השונה, האחר – הוא-הוא מושאה של המוסריות, ודוקא בדאגה אליו היא נמדדת. הדאגה לקרובים, לפי השקפה זו, היא משהו טבעי ומובן אליו; אך המוסר, המתעלה מעל הנטיה הטבעית של האדם, רואה גם את הרחוק והשונה, ואם כן ההתחשבות והדאגה לאלו היא המופת המוסרי.

אי לכך, כאשר אנשים אומרים ש”צה”ל הוא הצבא המוסרי ביותר”, המובן המקובל של אמירתם הוא שצה”ל דואג יותר מכל צבא אחר לאזרחי האויב ועושה כל שביכולתו למזער את ההרוגים בהם. אם מסתבר שהוא לא יוצא מגדרו לשמור על אזרחי האויב הדבר נתפס כמערער על מוסריותו, ולהפך – אם רואים מקרים בהם הוא כן עושה זאת (כבנוהל “הקש בגג”, בהתראות לאזרחים להתפנות לפני הפגזה, בתמונות המופצות ברשתות בהם רואים חיילים דואגים לערבים זקנים וכדומה) הדבר נתפס כמעיד על מוסריותו.

גישה זו אל המוסרי מובלעת גם בקוד האתי “רוח צה”ל”. הסעיף הששי מבין עשרת סעיפיו, שהוא גם הארוך שבהם, מכונה “טוהר הנשק”, וקובע ש”החייל ישתמש בנשקו ובכוחו לביצוע המשימה בלבד, אך ורק במידה הנדרשת לכך, וישמור על צלם אנוש אף בלחימה. החייל לא ישתמש בנשקו ובכוחו כדי לפגוע בבני אדם שאינם לוחמים ובשבויים, ויעשה כל שביכולתו למנוע פגיעה בחייהם, בגופם, בכבודם וברכושם”.

על פניו, הסעיף נראה הגיוני וסביר. אך אי אפשר להתעלם מהשימוש החריג שהוא עושה – היחידי בכל הקוד ולמעשה בכל מסמכי צה”ל הרשמיים בכלל – במונח הדתי המובהק “טוהר”. השימוש במונח זה יוצר זיהוי בין ערך השמירה על חיי האויב לבין קדושה וטהרה, כלומר מטעין אותו במטענים הנעלים והעוצמתיים ביותר. אמנם, לערך “טוהר הנשק” קודם סעיף המדגיש את ערך חיי החיילים ומורה שלא לעשות פעולות פזיזות המסכנות את חייהם לשוא; אך העובדה שסעיף זה מכונה בשם הכללי “חיי אדם” (ולא, נאמר, “חיי חיילינו”) ואין לו את המטען הדתי של המלה “טוהר”, מחלישה את קדימתו וממשיכה לשדר שבעומק, ערך “טוהר הנשק” הוא הנעלה יותר.

לאהוב את הקרוב

אבל האם הנחת היסוד לפיה מוסר עניינו בראש ובראשונה דאגה לרחוק בכלל נכונה? ברצוננו לטעון שלפחות בכל הנוגע למוסר מלחמה ההפך הוא הנכון: הדאגה לקרוב על פני הרחוק היא המוסרית יותר, והיא טובה בסופו של דבר הן לקרוב והן לרחוק גם יחד. כאשר צבא יוצא להלחם, מחויבותו הראשונית, הרבה לפני כל דבר אחר, היא הגנה על העם או המדינה השולחים אותו, ונצחון במערכה באופן המלא, האפקטיבי והיעיל ביותר. הדאגה לשלום האזרחים בצד השני צריכה לתפוס מקום משני ביותר במצב זה, ובוודאי שאין להטעינה בערכים נשגבים כ”טוהר” שממש הופכים את הסולם על פיו. הצבת סיום המלחמה במהירות וביעילות האפשרית אינה כדאית רק עבור הצד הנלחם אלא גם עבור הצד השני: ככל שהמלחמה תגיע לקצה מהר יותר, כך ייחסך – בטווח הרחוק – יותר אובדן חיים בשני הצדדים.

על מה מתבססת התפישה המזהה מוסריות עם דאגה לרחוק? דומה שיש לה שלושה גורמים:

א) אנלוגיה למישור הפרט, שבה מקובלנו שאדם הדואג רק לעצמו (אגואיסט) פחות מוסרי מאדם הדואג לאחרים (אלטרואיסט). כפי שהחסיד המופתי אומר “שלי שלך, שלך שלך”, כך גם הקבוצה המוסרית צריכה לצאת מגדרה לחשוב על הקבוצה הנגדית.

ב) תגובת נגד למוסר שבטי ברברי שאינו מייחס שום ערך לחיי האויב, ומוכן לטבוח בבני עמים אחרים ללא הבחנה. אל מול ברבריות כזו השטופה בתאוות רצח, מורגש בעליל כי לחימה ‘עניינית’ שאינה שופכת דם יותר מהנדרש היא מוסרית ומתקדמת יותר.

ג) בעומק יותר, יש כאן גם נסיון לתרגם לשדות הפוליטיקה והקרב את תפישת העולם הנוצרית, הדוגלת באוניברסליות מופשטת שאין בה עוד הבדלים בין לאומים, והמטפחת עמדה של “אהבה ללא תנאי” ו”הפניית הלחי השניה” כלפי אויבך הסוטר לך.

יש לחשוף את הבסיס המעורער של שלושת עמודי התווך האלו:

האנלוגיה למישור הפרט אינה נכונה משום שהנלחם למען עמו אינו אגואיסט אלא אלטרואיסט, הוא פועל כחלק מקבוצה ומוכן למסור נפשו למענה; רק שהאלטרואיזם שלו מדורג ונטוע במציאות: הוא מתחשב במעגלי זהות ומחויבות ומתקדם מהמרכז לשולים. זהו אלטרואיסט הזוכר כי יש לו מחויבות ראשונית לבני עמו ביחס לבני עמים אחרים, ובוודאי עם אויב.

הטיעון ממוסר המלחמה הברברי חזק יותר, אך אינו לוקח בחשבון את דרך האמצע המאוזנת בין הברבריות לבין מוסר המלחמה הדואג לאויב: לחימה שמצד אחד נאבקת באויב בכל הכוח הנדרש, מבלי שהדאגה לו תסכן את חיילינו או תעכב את סיום המלחמה; אך מצד שני מגדירה לעצמה שסיום מהיר של העימות הוא גם לטובת האויב, ויש לה שאיפה לטווח הרחוק לראות ברווחתו הגשמית והרוחנית של האויב (לאחר שויתר על שאיפותיו הלוחמניות) ואף לתרום לה.

ההשפעה הנוצרית אינה מתרחשת באופן מודע, אך יש לזהותה, להכיר בכשל שלה ולעקור אותה. הגישה האוהבת והסלחנית של הנצרות נשמעת טוב, ושובה את לבם של רבים המעוניינים בעולם של חסד וחמלה ומקווים להגשימו ללא שימוש בדין וגבורה. אך היא אינה עומדת במבחן ההתמודדות המציאותית עם אויבים אכזריים כאיסלם הפונדמנטליסטי הזוקף ראשו ברחבי העולם. אכן, אף הנוצרים עצמם מעולם לא אימצו אותו במלחמותיהם ומסעות הצלב שלהם, אלא ידעו שמקומו בתוך כתלי הכנסיה בלבד.

העובדה שיהודים ‘קונים’ מוסר זה אף יותר מהנוצרים עצמם נובעת מהערצה סמויה למערב. התגברות על הערצה זו תאפשר לשוב למוסר היהודי המקורקע הרבה יותר, לפיו “הבא להורגך השכם להורגו” (על מנת שלא יהרוג אותך ואחרים אחריך, ובכך מיזערת את שפיכות הדמים בעולם), “כל שנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים” (החל מכך שמשחרר את האכזרים לחופשי ובכך מתיר להם לממש את אכזריותם) ו”עמי ונכרי – עמי קודם… עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמין” (הקדמת הקרוב לרחוק משום שדרגת המחויבות שלנו כלפיו גבוהה יותר).

עולם הפוך ראיתי

מוסר מלחמה מתוקן מציב איפוא במוצהר את הקרוב לפני הרחוק. ביתר פרטות, המדרג הנכון צריך להיות כזה: עלינו לדאוג יותר מכל לשלום אזרחינו הנמצאים בעורף; לאחר מכן עלינו לדאוג לשלום חיי חיילינו היוצאים להלחם בחזית בשביל להגן על העם שבעורף; לאחר מכן ובהפרש ניכר עלינו לחשוב על שלום אזרחי האויב, שהרי אין לנו שום עניין סתם להשמידם ואיננו מצווים עוד במחיית עם כלשהו; לבסוף, בקצה המדרג ישנם חיילי האויב, שעד שמושג הנצחון הרצוי לא צריכה להיות למעשה שום דאגה לשלומם אלא להפך.

במקרים מסוימים, כמו כרגע כשחמאס משתמש באזרחי עזה כמגן אנושי, אזי בלית ברירה יש לאחד בין שני המעגלים האחרונים ולהניח לערך הדאגה המיידית לאזרחים. במקרים אלו עלינו להזכיר לעצמנו, ומתוך כך גם להסביר לעולם, שדבר זה הוא באשמת החמאס בלבד ועליו מוטלת האחריות לשנות זאת.

כעת שימו לב, שיחסי הקדימה בין המעגל הראשון והשני ובין השני והשלישי טושטשו בחברה שלנו עד מאד, עד שבמידה מסוימת נהפכו על פיהם. כך למשל, כאשר משחררים תמורת חייל שבוי אחד אלפי מחבלים שאנו יודעים בבטחון רב שישובו לפגוע באזרחים, יצרנו מצב בו חיי החייל קודמים לחיי האזרח. כואב וקשה לומר זאת, אך החייל יוצא לקרב על מנת לסכן את חייו בעבור שמירה על האזרח שמאחוריו, ופירוש הדבר שהוא עלול לההרג או ליפול בשבי.

שנית, וחמור הרבה יותר, במקרים לא מעטים מסכנת המדינה את חיי חיילינו על מנת לגונן על חיי אזרחי הצד השני. כך היה בפסילת “נוהל שכן” (בו במקום שחייל יכנס לבית העשוי להיות ממולכד וימות, נותנים לערבי לעשות זאת), כך בכניסה קרקעית לשטח בלי להפגיזו קודם לכן ולסכל אפשרות של צלפים, וכך ב”הפסקות אש הומניטריות” שבהם הצד השני יורה ואף הורג בנו בעוד אנו נוצרים את נשקינו, ובהן אנו מתירים כניסת אמבולנסים שאנו יודעים בודאות שמבריחים בהם אמצעי לחימה. בכל מקרים אלו מקדימה המדינה את חיי אזרח האויב לחיי החייל שלנו, כאילו מדרג המחויבות שלנו אינו עובר מהצד שלנו לצד שלהם, אלא מ’אזרחים’ באשר הם ל’חיילים’ באשר הם.

* * *

עלינו להפוך את הראש: הלחימה הדואגת קודם כל לקרוב (אזרחי וחיילי הצד שלנו), גם על חשבון הרחוק (חיילי ואזרחי האויב), אינה בלתי מוסרית ביחס ללחימה הנזהרת מפגיעה באזרחי האויב אלא להפך – היא המוסרית באמת. עלינו להוציא מהראש את התפישה האומרת, שבכך שאנו שולחים חיילים לשטח בלי להפגיזו קודם, מכניסים אותם לבתים העשויים להיות ממולכדים בשל החשש מפגיעה באזרחים השוהים בהם, או דוחים ירי חזרה אל עבר מבנים אזרחיים – מקרים שבכולם אנו מסכנים בבירור את חיי חיילינו, והם אכן משלמים בחייהם – אנו מוכיחים כי “אנו צבא מוסרי והומני” או ש”זה הההבדל בינינו לביניהם”. למעשה, אנו מתנהגים בצורה בלתי מוסרית ובלתי הומנית, המביאה למות חיילינו לשוא ובטווח הרחוק גם למספר הרוגים רב יותר בצד השני.

צה”ל באמת צריך להיות הצבא המוסרי בעולם, אך לא לפי אמת המידה המשובשת הרווחת היום, אלא לפי אמת המידה הישרה והמתוקנת, שבמקרה זה משותפת הן לתורה והן לשכל הישר.