לשמוח בבזיונות | ראיתי בספר אחד שכותב שיש מדרגה גבוהה יותר ממידת ה"השתוות", והיא לשמוח ביזיונות ולהצטער בשבחים. איך להתייחס לזה? מצד אחד זה נשמע לא אנושי, ממש מנוגד לגמרי לטבע, כמו לומר לאהוב את הזולת יותר ממני. ומאידך אולי זה פחות ממידת ההשתוות כי יש כאן התפעלות של הלב?

אלו שתי מדרגות שצריך את שתיהן, ובכל אחת חידוש מיוחד שאין בשניה. ונסביר: מדת ההשתוות היא יסוד גדול בעבודת השם, כמובא כבר בספרי המוסר הראשונים, "שיהיה שווה אצלו אם ישבחוהו בני אדם או יגנוהו" (חובת הלבבות), אדישות חיובית. גם מורנו הבעש"ט העלה על נס את המדה הזו, וכך פירש את הפסוק "שִויתי הוי' לנגדי תמיד" – "שויתי לשון השתוות, בכל דבר המאורע הכל יהיה שוה אצלו, בין בעניין שבני אדם משבחין אותו או מבזין אותו, וכן בכל שאר דברים… וכל דבר שיארע יאמר הלא זהו מאתו יתברך שמו… אבל מצד עצמו [מצד האדם] אין חילוק, וזה מדרגה גדולה מאוד" (צוואת הריב"ש, בהקשר זה ראוי להזכיר שהבעש"ט אמר שהוא "מהדורה חדשה" של חובת הלבבות). ובשם רבי הלל מפאריטש נאמר ווארט חריף, שמי שאין בו את מדת ההשתוות ראוי לשרפו עם החמץ בערב פסח (שהרי החמץ הוא גאווה וישות, ומי שאינו במדת ההשתוות הריהו כחתיכת חמץ)…

המדה השניה היא לשמוח בבזיונות, שהרי הבזיון הזה ודאי מגיע לי, כמו שאמר דוד המלך כששמעי קלל אותו "ה' אמר לו קלל", ויש בזה כדי לזכך אותי, כדברי חז"ל בשבח "השמחים ביסורים". כך כתוב בספרי המוסר "וישמח כאשר יחרפוהו ויבזוהו, שידע שהקב"ה אוהבו בשלוח לו ייסורין קלים כאלו כדי לטהר עונותיו" (ראשית חכמה שער הענוה פ"ג. עיין שם), וכן לצד השני, להצטער כשמשבחים אותו, שמא הדבר יביאו לידי גאוה, ובוודאי אם השבח אינו נכון.

במדת ההשתוות האדם אינו 'מתפעל' ומתרגש כלל מהמציאות הסובבת. זוהי שליטה מלאה של המוחין על המדות, "מוח שליט על הלב". לעומת זאת השמח בביזיון ומצטער בשבחים זו מדה המורגשת בלב. והנה למרות שהמוח צריך להיות שליט על הלב, מבואר בחסידות שיש דרגה של פנימיות הלבהשולטת על המוח. כך יכול להיות שהרגשת השמחה על בזיונו היא ביטוי עמוק של פנימיות הלב (ומדובר בהרגשה אמתית וטבעית, ולא מלאכותית, ושלא ירמה האדם את עצמו). באמת, אין הכרעה מוחלטת מה גבוה יותר, הלב או המח, כי יש דרגה גבוהה של פנימיות המח שמעל פנימיות הלב, וכן הלאה והלאה עד אין סוף. מכל מקום, תכלית האדם בעבודתו בעולם הזה היא לתקן את הלב (והתפעלותו) על ידי המח, תיקון המדות על ידי "מוחין דגדלות", ולכן עיקר העבודה למעשה היא להגיע למדת ההשתוות.

אמנם, יש עבודה של "גדלות" ועבודה של "קטנות". ואחד היסודות העיקריים שגילה הבעש"ט הוא עבודת ה' התמימה גם במצב של קטנות (כמו שמסופר על הבעש"ט עצמו, כנודע), ובאמת יש לקב"ה נחת-רוח מיוחדת ושמחה עצומה מעבודה זו, "נער ישראל ואוהבהו". לכן יש טוב-טעם מיוחד בעבודת הנפש של השמח בביזיון ומצטער בשבח.

והנה על האדם לשאוף להיות בגדלות מוחין, אבל לפעמים הוא נופל למצב של קטנות מוחין. "שבע יפול צדיק וקם", וגם לצדיק הכי גדול יש נפילה יחסית לפי ערכו (ממדרגתו הגבוהה שהיא בבחינת מתנה מלמעלה), אלא שצריך להכין עצמו מתחילה שהנפילה לא תהיה נפילה גמורה והתרסקות ח"ו, אלא נפילה יחסית לדרגה של קטנות, המוכנה מראש ונטועה כבסיס בנפשו, וממנה יעלה חזרה (כמבואר ב"חינוך קטן" לאדה"ז). כאשר הצדיק נמצא בדרגה של גדלות מוחין, הוא נוהג במדת ההשתוות, אבל כשהוא נופל מעט מדרגתו לדרגה של קטנות (יחסית) אז יחוש שמחה בבזיון וצער מהשבח. העבודה המצויה ביותר, בפרט בדורות האחרונים, מתייחסת הרבה למצב של קטנות מוחין (או נפילה לקטנות מוחין) שמלוה אותנו בעולם הזה, אך גדולי החסידות התמסרו להנחיל את העבודה של גדלות מוחין, שכל אחד יטעם ממנה (ככתוב שאדמו"ר הזקן מסר את נפשו על הדבר), ולכן לכל אחד שייכת בפועל העבודה על מדת ההשתוות.