מעשה טוב שמביא לידי גאוה – כדאי? | קראתי סיפור על רבי דוד מלעלוב שהיה צם משבת לשבת. ופעם הוא עבר ליד מעין והיה מאד צמא ובסוף התגבר ולא שתה, אך כשכבר התרחק והרגיש שזה מוליד אצלו גאוה הוא חזר ושתה. מה שאני מבין מהסיפור הוא שאם הידור גורם אצלי לגאוה, עדיף לא לעשותו.

ראשית, צריך להקדים ולומר שהכלל "המעשה הוא העיקר" חל לכל לראש על מה שמחויב על פי הלכה – שם ודאי אין מקום לשיקולים כמו גאוה שעלולה להגרם מקיום החובה וכו'. על האדם לקיים את מה שמוטל עליו על פי דין ואחר כך להתמודד עם מדת הגאוה כפי שמנחה החסידות.

בנוסף, גם כאשר מדובר במשהו שאין עליו חיוב גמור, אך הפעולה היא לטובת הזולת – כגון נתינת צדקה, הפצת חסידות וכו' – חל הכלל "המעשה הוא העיקר". כך ענה אדמו"ר האמצעי לאברך שהתלונן שחזרת דברי חסידות ברבים גורמת לו גאוה – 'תהיה בצל, אבל חסידות תחזור'. גם כששאל יהודי מכניס אורחים את אדמו"ר הזקן האם להמשיך במעשיו אף שאינם לשם שמים והם ממלאים אותו גאוה הוא השיב לו 'אבל העני שבע' – השיקול של טובת הזולת קודם לשיקולי תיקון הנפש שלי.

לעומת זאת, הסיפור שהבאת ממחיש שכדי להתמודד עם גאוה מוותרים לעתים על הידור מצוה (ולא חיוב) שנוגע לי אישית (ולא לטובת הזולת). כיוצא בכך מסופר גם בחב"ד אודות רבי אייזיק מהומיל, המשכיל הגדול, שלא היה אוכל ימים שלמים – אך לפני סיום היום טעם משהו כדי שלא יחשב לו שצם ולא יתמלא מכך גאוה. בענינים כגון דא צריך כל אחד לבחון בעצמו היטב-היטב, בהעמקה רבה, מה נכון לו לנהוג. הרבי הרש"ב מלמד בסוף קונטרס העבודה שלא כל הידור שייך לכל אחד. לגבי הידורים כאלה, שנוגעים רק לי ולא למישהו אחר, מומלץ מאד ללמוד את דבריו שם (שגם למדנו אותם בעבר בשיעור ט"ו סיון תשס"ט – ובעזרת ה' אנו מקווים ששיעורי קונטרס העבודה גם יראו אור בספר במהלך השנה הקרובה).

בהצלחה!