על רקע המתיחות במדינה קיימנו מפגש עם חבורת תל-אביבים, חלקם אנשי 'שמאל קיצוני'. המפגש היה פיילוט לבחון סדרת מפגשים, וב"ה היה מפגש טוב ונוקב וכולם יצאו עם רצון להמשיך. בעקבות המפגש חשבתי שצריך 'לשנות משהו בראש': טעות לחשוב שאם רק נתאמץ עוד קצת להוכיח את שנאתו של האויב הערבי נשכנע את השמאל – זה ישפיע, אולי, על מי שמחפש פתרונות פרקטיים אבל לא על אנשי-עקרונות שהשלום והשוויון הם ציפור נפשם. הדרך לליבם עוברת בכך שניתן מקום באמת לנשיאת הפכים ולמחשבות ודיבורים על עולם מתוקן של כלל הבריאה וכלל הנבראים (מבלי לשלול את הצורך להלחם בהווה). אז העומד משמאל יחוש שיש לנו חזון משותף, שכולנו בדרך לעולם של אחדות ושויון, והמחלוקת היא רק על הדרך – ותהיה תקוה לשפה משותפת בינינו. האם ראוי לפרסם דברים שכתבתי ברוח זו?