אבי הדמוקרטיה

מחלוקת קרח ועדתו ממשיכה להיות אקטואלית. קרח טוען “כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה’ וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'”[א] – הוא מתנגד לסמכות המוכתבת מלמעלה, סמכות התורה וההנהגה של משה רבינו או מעמד הכהונה של אהרן הכהן, וטוען[ב]: בגד שכולו תכלת מדוע יתחייב בציצית? בית מלא ספרי תורה מדוע שיתחייב במזוזה? כך גם ישראל שכולם קדושים אינם צריכים מנהיג!

אפשר לומר שקרח דוגל בקיצוניות בשיטת ממשל דמוקרטית, שלטון העם. הבה נקים “מדינה יהודית דמוקרטית” שבה השלטון נבחר מחדש מדי פעם ומשקף את רצון העם בלבד, ללא סמכות תורנית בשם ה’, ללא מחויבות למסורת וערכים מוחלטים. זו מחלוקת שאינה לשם שמים, המפוררת את נקודת המרכז שמלכדת באמת את העם, ולכן אין סופה להתקיים[ג]. קרח שומט את יסוד הקיום של העם ולכן הוא נבלע באדמה (כאשר אין “לשם שמים” נבלעים בארץ).

התיקון מתחיל בהכרה “משה אמת ותורתו אמת”[ד]. יש לנו תורת אמת ולכן בראש המדינה היהודית עומד שלטון התורה – המיוצגת בחכמי התורה, ממשיכי משה שבכל דור ודור – ולא דמוקרטיה חסרת גבולות וחוט שדרה. אכן, התכלית היא שקרח עצמו יודה למשה רבינו ויאמר באמת “משה אמת”, הדמוקרטיה תודה לתורה ותקבל אותה ברצון.

אולם בדברי קרח יש אמת גדולה. אכן “כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה'”! זהו הניצוץ הקדוש בדמוקרטיה. לא לחנם בעת החדשה החליפה הדמוקרטיה את המשטרים הישנים שהעולם מאס בהם. יש בכך אמת גדולה: הגילוי שכל אדם הוא עולם מלא ולכל יחיד מהות מיוחדת שאסור למחוק. גם התורה הולכת ומגלה את הקדושה הקיימת בכל יהודי באשר הוא (כמודגש בחסידות). בסופו של דבר, קרח עצמו יתוקן, ועליו נרמז “צדיק כתמר יפרח” (סופי תבות קרח), יעלה ויפרח מתוך האדמה ויוציא פירות מתוקים כדבש.

הדמוקרטיה מתיימרת להעצים את זכות הפרט תוך דחיקת ערך הכלל. אך בסופו של דבר גם הפרט הופך להיות בה חסר ערך אמתי, אלא חלקיק פרטי ומוגבל הנאבק על קיומו. לעומת זאת, מלכות ישראל שואפת ליישום יעדים כלליים, ומעדיפה באופן בסיסי את זכויות הכלל – אבל אינה מוחקת את הפרט חס ושלום (כמו במשטרים תיאוקרטיים ידועים לשמצה) אלא רואה בכל פרט “עולם מלא” בהיותו חלק מכלל ישראל. דווקא דמות המלך העומד בראש, כאיש יחידי-פרטי, מגלה את הזיקה לכל אחד ואחת מאנשי העם, מעצימה את הפרט ורואה בכל אחד ואחת מישראל את התכלית! כל יהודי הוא יהלֹם.