אבלות ותשובה פנימית

ימי האבלות הכלליים של עם ישראל, ששיאם בתשעה באב, וכמוהם כל תקופת אבל פרטית, מזמנים התמודדות עם משבר עמוק. לא עוד משבר-זמני שדורש מאמץ והתגברות, אלא תחושת חדלון מוחלט – השכינה הסתלקה והבית חרב, הנשמה יצאה והגוף נקבר. מה עושים עכשיו?

התורה מלמדת כי לא ניתן לרפא את השבר על נקלה, בהחלטה ש’הענין סגור, ממשיכים קדימה’, וצריכים להקדיש זמן לעצם האבלות, להכרה באבדן ולצער עליו. אפילו התרופה לכל חולי וצער – התורה, עליה נאמר “פקודי ה’ ישרים משמחי לב” – אסורה בימי האבלות. נדמה כי המפגש עם המות והחורבן פוער חלל חשוך בזרימת החיים, שאפילו “תורת חיים”, “תורה אור”, אינה מצליחה למלא (ומכאן ניתן גם להשליך למצבי נפש דומים, גם כשאין בהם דין אבלות, כשאדם מרגיש שעולמו חשך עליו והוא שקוע ביאוש וחדלון, אמתיים או מדומים).

לאידך, ודאי ש”הצמצום [הסתר האלקות בחלל החשוך] לא כפשוטו”: עבודת צידוק הדין, החל מברכת “דין האמת” דרך פסוקי צידוק הדין שנוהגים לומר בלויה (וכיו”ב במגלת איכה ובקינות), מזכירה שהכל בא מ”א-ל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא”, הנוכח ומשגיח גם בזמני חשך ומשבר, ואמירת הקדיש נועדה למלא את החלל בעבודת ה’ ובגילוי האלקות שנוצר עם הפטירה או החורבן.

לכן, יש להבין כי ‘בטול התורה’ בימי האבלות הוא פינוי זמן לקיום מצות התשובה. המדרש מפרט כיצד שאלו “חוטא מה עונשו?” את החכמה, הנבואה והתורה וכל אחת מהן ענתה מה שענתה, ואחרי הכל שאלו את הקב”ה שענה “יעשה תשובה ויתכפר לו”. עצת-התשובה היא טובו של ה’ – “טוב וישר ה’, על כן יורה חטאים בדרך” – שלמעלה גם מהתורה. הזמנים בהם אסור ללמוד תורה קוראים להתחבר לה’, נותן התורה, בממד עמוק וראשוני יותר.

בדרך כלל התשובה נתפסת כהתחזקות והוספה בתורה ומצוות, עוד מאמץ להתגבר על נפילה או משבר. בהתכוונות לימים שאחר האבל, קיים גם הממד של הוספת חיים וטוב ואור בעולם, לעילוי נשמת הנפטר ולמילוי מקומו שנפקד. אך בימי האבל עצמם, נוכח המות והחורבן, מדובר בתשובה עמוקה יותר – הרפיה מתמונת העולם החיצונית שלנו והשבת המציאות כולה לידי ה’.

כך הוסבר מנהג החסידים לומר ‘לחיים’ לעילוי נשמה – אחרי פטירה אנשים מהרהרים שאם היינו פועלים אחרת המצב היה שונה, וכדאי לקחת קצת ‘משקה’ ולהזכר “שהכל נהיה בדברו”. גם כאן, ביחס לימים שיבואו יש להפיק לקחים בעולם המעשה – אבל שיש בו אמירת “אבל אשמים אנחנו…” – אך באבלות חשים באפסות האדם, חשבונותיו ופעולותיו, ומכירים בהשגחת ה’ הכל-יכול.

ביום-יום מורגשת עוצמת שטף החיים, ועבודתנו היא לכוונה לפי “תורת חיים” ומצוותיה. לכן המצוה הראשונה היא “פרו ורבו” – המשכת כח החיים האין-סופי לדורי דורות (“חיים להחיות”). באבל מורגשת ארעיות החיים בעולם, ודווקא אז ניתן להתחבר ל”חי לעד וקים לנצח” שמעליהם (“חיים בעצם”) ולחוש בעוצמה הנצחית בה נטען הרגע החולף (וכל ימינו “כצל עובר”) כשמזהים בו את רצון ה’ והשגחתו. במובן זה, “טוב ללכת לבית אבל מלכת אל בית משתה”.

לכן מקובל כי האיסור ללמוד אינו חל על פנימיות התורה, בהיותה תורת התשובה, הממחישה את הופעת רחמי ה’ גם בחורבן, חושפת את התכנית האלקית של “ירידה צורך עליה” שיש בו ובעיקר מחברת את האדם לעצמות ה’ הנצחית המבליחה בחשך העולם – “ואציע שאול הנך”.

לקריאה נוספת:  torathanefesh.org