אברהם אומר מעט ועושה הרבה

שַׁמַּאי אוֹמֵר, עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע. אֱמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה, וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת.

אֱמוֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה. פירש הברטנורא “כמו שמצינו באברהם אבינו ע”ה שאמר תחלה ‘ואקחה פת לחם’ ובסוף ‘ויקח בן בקר רך וטוב'”[א]. אברהם אבינו, הדוגמה המובהקת בתורה ל”אמור מעט ועשה הרבה”, הוא עיקר תיקון האדם: הוא נקרא “האדם הגדול בענקים”, גדול המעניקים (“הענק תעניק לו”) במדת הגדוּלה-החסד, “עשֵה הרבה”. “אלה תולדות השמים והארץ בהבראם” אותיות באברהם, אברהם הוא תיקון הבריאה והאדם במדת החסד, “עולם חסד יבנה”.

“אמור מעט” אינו רק למעט באמירה אלא לומר אמירה טובה, תמציתית ואיכותית, בחינת “מועט [אמור מעט] מחזיק את המרובה [עשה הרבה]”, כאשר היחס הנכון בין האמירה והמעשה הוא עיבור ולידה – מתוך העיבור ברחם האמירה (בסוד אור מים רקיע ראשי תבות אמר) נולד הרבה מעשה.

והנה ביצירת האדם נאמר “ויהי האדם לנפש חיה”, ומתורגם “לרוח ממללא” – כח הדבור שיש לשמרו היטב שיהיה נכון ו’איכותי’, כאשר עיקר תכלית הדבור הוא לגלות את האמונה, “האמנתי כי אדבר”, אמור אמונה. זהו הדבור של אברהם אבינו, ראש כל המאמינים (“ראש אמנה”) שהקדיש את חייו לפרסם אלקות בעולם. דבור האמונה הזה הוא “אמור מעט”, שהרי האמונה היא בה’ אחד, ה”מעט” האמתי הכולל הכל ועושה הכל, “ברוך אומר [מעט] ועושה [הרבה]”.

המעט הטוב של דבור האמונה מגלה את נקודת הצדיק הגמור שיש בכל אחד מישראל (“טוב מעט לצדיק”) מצד היחידה שבנפש, כמו שכתוב “וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ”[ב], ופירש מורנו הבעל שם טוב[ג] “שיש בכל נפש מישראל הבחינה ועוד מעט… בחינת היחידה” (ומכח בחינה זו יכול האדם לעשות תשבה ולהפוך מרשע גמור לצדיק גמור ואז “והתבוננת על מקומו ואיננו” “שהרע לא יוכל להמצא כי נהפך לטוב ממש”).

נערך ע”י יוסף פלאי.

[א] על פי אבות דרבי נתן. וכיוצא בזה בפירוש הרמב”ם ועוד.

[ב] תהלים לז, י.

[ג] שמן למאור פסח (רנז, ב) בשם הבעש”ט, עיין שם. וראה לקוטי מוהר”ן רפב, ובמקום אחר יתבאר ההפרש בין הפירושים ואכמ”ל.