אדמת קדש

במראה הסנה, ההתגלות הראשונה של ה’ למשה, הוא נצטווה “של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא”. כדי לזכות לנבואתו המיוחדת – נבואת “זה הדבר אשר צוה הוי'”, באספקלריא המאירה – נדרש רבן של כל הנביאים להתפשט לגמרי מהגשמיות, להשיל את הנעלים המחברות אותו לקרקע המציאות, לשלול את כל התארים והדימויים עליהם נעולה התודעה האנושית. הזהר הקדוש מסביר שכאן נצטווה משה לפרוש מן האשה, המחברת את האיש למציאות העולם.

אמנם תפקידו של משה רבינו אינו לצאת מן העולם אל האלקות – הנבואה במראה הסנה שמה קץ להתבודדותו של משה במדבר והפכה אותו שליח להביא את דבר ה’ אל בני ישראל השקועים בגלות מצרים וגם, ולהבדיל, אל פרעה הרשע. אחרי כל ההפשטה – משה צריך להלביש את דבר ה’ כך שיובן בעולם. בסופו של דבר, זהו תפקידו המהותי של משה רבינו גם כנותן התורה, כאשר עליו להוריד “תורה מן השמים” ולהביא אותה להבנה ויישום בעולם התחתון; גם כבונה המשכן, שתפקידו להוריד את השכינה לתחתונים; וגם כמנחיל התורה לנצח על ידי התפשטותו מדור לדור (“אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא”), כשבכל פעם צריכים לתת לתורה לבושים-הסברים חדשים.

אכן, בעומק, דווקא ההפשטה הגמורה של משה רבינו היא המאפשרת לו את ההתפשטות הנדרשת לכל הנפשות, לכל המקומות ולכל הזמנים שיבואו. משה רבינו “פושט צורה ולובש צורה” – דווקא מתוך מכל המסגרות והתבניות הוא מסוגל ליצוק את דבר ה’ גם למקומות הנמוכים ביותר. עצם ההתגלות בסנה ממחישה נקודה זו: האש הבוערת בלי לאכול היא “אש של מעלה”, המופשטת מכל צורה ואחיזה בחומר, ואילו הסנה הוא הדימוי הנמוך והקוצני ביותר דרכו מתגלה השכינה. “הסנה איננו אֻכל” – ה’ יתגלה באותו מקום, על הר סיני, ויתן למשה ולאנשיו בכל הדורות את הכח לזכך את עולם הדימויים ולגלות בו את ה’.

בסופו של דבר צריכה תורת-משה להגיע לעולם כולו – החל מקיום שבע המצוות “מפני שצוה בהן הקב”ה בתורה והודיענו על ידי משה” ועד להבאת כל העולם לעבודת ה’ שכם אחד. מימוש היעוד הזה דורש ממשה רבינו לבאר את התורה בשבעים לשון ולהשתמש בכל הדימויים העומדים לרשותו. אז, בגלגולו האחרון של משה, כמשיח, הוא לא יפרוש מן האשה – את “צלם אלהים” המתגלה אליו בזכות התפשטות הגשמיות הוא יבטא דרך ה”דמות” שלה, והיא תשמש עבורו משל ודימוי להשתקפות האלקות בעולם (“והוא ימשל בך”). כך, דווקא על ידי השחרור המלא שלו מכח המדמה, הוא יזכה להפוך אותו ל”אדמת קדש” – לזכך ולקדש את עולם הדימויים ולבנות בית מקדש (בגימטריא “אדמת קדש הוא“!) בו שורה השכינה ואליו נוהרים כל באי עולם.