אדר: חוש השחוק

“משנכנס אדר מרבים בשמחה”, ואם כן מה יותר מתאים מאשר שחוש הנפש של חודש אדר – החוש השנים-עשר במספר, האחרון בסדרה! – יהיה חוש השחוק.

חוש שחוק נשמע כמו חוש הומור, אך לא מדובר בדיוק באותו דבר. חוש השחוק אינו מבטא רק את היכולת להבין ולספר בדיחות, אלא גם, ובעיקר, את היכולת להרגיש מאיזה מקום בנפש יש לצחוק. לעתים קרובות הצחוק נובע מחלקים מאוד מגושמים ונמוכים בנפש, ואז הוא לא מצחיק כלל אלא להפך, מעיד על האמת העצובה שאנו שקועים בעולם דימויים גס ודל. אך מצד שני, צחוק יכול לבקוע גם מהרבדים הגבוהים של נפשנו. במקרים אלו הוא מבטא את אחת ממעלותיו הגדולות ביותר של האדם, קרי – יכולתו להחליף נקודות מבט, עד כדי הסתכלות על העולם מבחוץ כביכול, כאילו בפעם הראשונה.

אכן, לפי הקבלה המקום הנעלה והפנימי ביותר בנפש מכונה “שעשועים עצמיים”, וכולו משחק ושחוק. הוא מבטא את החלק האלוקי ביותר בנשמה, ממנו היא משקיפה על המציאות ממעוף הציפור, וכמו ה’ בעצמו, עליו נאמר “יושב בשמים ישחק” (תהלים ב, ד), צופה במתרחש בעולם בשלווה ושעשוע. אפשר לומר שכל הצחוקים, גם הנמוכים, יונקים בשורשם ממישור זה. שכן, כל צחוק כרוך בחוויה מסוימת של גאולה – של התפרקות ממתח וחרדה, ועליה לנקודת מבט הרואה את הדברים בהקשר רחב וחיובי יותר (כאן ניכר גם הקשר בין חוש השחוק לבין שבטו, נפתלי, ששמו קשור ישירות בהתפרקות ממצוקה: “נפתולי א-להים נפתלתי עם אחֹתי – גם יכֹלתי”, בראשית ל, ח).

את הפער בין הצחוק הנמוך לגבוה אפשר לתלות בחוש הנגדי של חוש השחוק – חוש המעשה (של חודש אלול, החודש ש’מול’ אדר במעגל השנה). חוש המעשה הוא חוש התיקון והתשובה, החוש הקורא לנו להתקדם ולהשתפר בכל דרכינו. השחוק הפועל במנותק מחוש זה הוא המושך אותנו לכיוונים נמוכים וחיצוניים, וכן להפך: השחוק הפועל עמו יחדיו הוא הגבוה והרוחני באמת. שחוק זה אף משלים את חוש המעשה ומעצים אותו – הופך את עבודת התיקון, הנוטה מטבעה לרצינות-יתר, להיות באופן של “עבדו את ה’ בשמחה” (תהלים ק, ב).

לצחוק כל הדרך אל ה’

כאשר מתעמקים מעט יותר, ניתן להבחין בכמה בחינות של צחוק, וכנגדן כמה בחינות של כובד ראש, שסקירה מקיפה של חוש השחוק צריכה להכיר בכולן ולבחון כיצד הן משתלבות זו בזו. על מנת להרכיבן יחדיו נשתמש, כדרכנו, במבנה הבסיסי ביותר בקבלה – המבנה של השם המיוחד, שם הוי’ה: י–ה–ו–ה. כפי שמיד נראה, ניתן לראות בצמד האותיות ה–ה שתי בחינות של שחוק, ובצמד האותיות י–ו שתי בחינות של רצינות. אותיות אלו נשזרות אלו באלו ויוצרות מעין ‘מחול’ לולייני של “עת לבכות ועת לשחוק”. עם זאת, ניתן לראות גם את בחינות הרצינות וה’בכי’ כמכילות יסוד של שחוק, וכך לראות במחול כולו תנועה אחת רצופה של שמחה – צחוק אחד גדול המתגלגל ולובש צורות שונות.

את אותיות שם הוי’ה נהוג לכתוב מלמעלה למטה, כך שהן הופכות למעין דרגות של סולם. עם זאת, מכיוון שברצוננו לסווג את בחינות השחוק והרצינות כשלבים בהתבגרות האדם, נטפס אנו בסולם דוקא מלמטה למעלה, מסוף שם הוי’ה לראשיתו.

ה תחתונה: “ילד שעשֻעים”

הרובד הראשון ביותר הוא גם הרובד הראשוני ביותר. הוא מבטא את עולמו של הילד, וילד הוא יצור מְשַׂחֵק. עולמו הוא ארגז החול, ובעולם זה הוא מגלה לראשונה את החיים, את טבעו של החומר והזמן ואת יכולותיו להשתמש בהם. זהו שלב הכרחי ובסיסי שאין לדלג עליו, הבונה בנפש הילד כמה מתכונותיו החיוניות ביותר והמשמש כמגרש האימונים שלו לקראת מרוץ החיים הבוגרים.

שלב זה צריך לחלוף, אך לא לפני שהותיר משקע בנפש שילווה אותו בבגרותו. הנפש הבוגרת הבריאה נמצאת במגע תמידי עם הרובד הילדי והמשתעשע שבה, המסתכל על החיים בעינים רעננות ומופתעות תמיד והמרגיש כיצד הקב”ה “מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית”. חשיבות המגע עם רובד זה מתבטאת אף בעולם לימוד התורה, בסיפור חז”ל אודות חכם בשם רבא, שהיה פותח כל שיעור תורה ב”מילתא דבדיחותא”. דבר זה נועד לנער את הלבבות ולפוקחם ללימוד תורה מתוך הפתעה והתחדשות.

לרובד זה יש גם גרסא שלילית, קליפה הנוטה לצמוח סביבו ושאם לא מסירים אותה בזמן מקלקלת אותו: ליצנות גסת-רוח, עליה נאמר בפסוק הראשון של ספר תהלים “אשרי האיש אשר… במושב לצים לא ישב”. הזליגה לכיוון זה אפשרית כבר בילדות עצמה, ויש לשמור על כך שחדוות המשחק של הילד לא תתנוון אליה (כזכור, שרה רצתה לגרש את ישמעאל מכיוון שהיה “מצחק” באופן שלילי בקרבת יצחק). אם כבר אצל הילד ליצנות זו צורמת, הרי שבמבוגר היא מתפתחת למימדים מעוותים. הלץ הבוגר הוא בעצם אדם שלא התבגר, שנשאר ילד החושב שהחיים הם משחק ולא לוקח דבר ברצינות. את שיאה של הליצנות ניתן לזהות בסוג הצחוק המפחיד ביותר הקיים – הצחוק המרושע, הנולד מחיבור בין צחוקו התמים של הילד לרשעותו המתוחכמת של המבוגר.

ו: “שמחה של מצוה”

ההתבגרות המתוקנת עוזבת כאמור את שעשועי הילדות, נותנת להם להפוך למשקע בלבד, ועוברת למצב תודעתי רציני יותר – תודעה של עבודה. בקבלה מוסבר שהעליה מ-ה תחתונה ל-ו היא עליה מקומת הנפש, המאופיינת בתנועה מעגלית לקומת הרוח, המאופיינת בתנועה קווית. מקרוסלת הילדות אנו עוברים איפוא למסלול ההתקדמות הבוגר, השואף ללמוד דברים ברצינות ובלי ‘שטויות’ ילדותיות.

בהקשר היהודי דבר זה מתבטא בגיבושה של יראת שמים על גבי שעשועי הילדות, עד כדי כך שאפילו רגעי השמחה נעשים עטופים בה (כלשון הפסוק, “עבדו את ה’ ביראה וגילו ברעדה“, תהלים ב, יא). למעשה, חז”ל אמרו כי “אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה”, מכיוון שלפי הפסוק רק “אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רִנה”: אז – לעתיד לבוא, בזמן הגאולה – ימלא שחוק פינו, אך לא כעת. אכן, בסיפור הנ”ל על רבא מתואר שמיד אחרי ה”מילתא דבדיחותא” הוא היה “מתיישב באימה” לפני שפתח בשיעור עצמו. בשלב זה צריכה להתקבל בנפש ההחלטה הנחושה שלא להשתייך בשום אופן ליושבי ה”מושב לצים” דלעיל אלא, ככתוב בפסוק הבא בתהלים, שיהיה “בתורת ה’ חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה” – לעבוד את ה’ בצורה הכי רצינית שאפשר.

עם כל זאת, גם שלב זה הוא חלק ממחול השחוק, וגם בו ניתן לזהות שמחה ושעשוע. שמחה זו ידועה בשם “שמחה של מצוה” – שמחה עדינה ופנימית המפעמת בתוך עבודת ה’ הירֵאה והרצינית.

גם הקליפה של רובד זה באה לידי ביטוי בדרך של ליצנות. אין זה מושב הלצים הבז לחכמה, שהוא כאמור קליפה של הרובד הראשון. הפעם זוהי ליצנות מאוד מתוחכמת, ליצנות רצינית: מדובר בציניות של החכם שחכמתו מילאה אותו גאווה ויהירות. חכם זה התעלה לכאורה מעל שעשועי הילדות ושקד על רכישתה של חכמה רבה; אך מכיוון שהוא מייחס את כל חכמתו לשכלו-הוא, וכולו חדור שביעות רצון עצמית ממנה, הוא הופך ללץ לעגן כלפי כל דבר שלא משתלב במשבצות שכלו – בדיוק באותה רמה של הבורים ועמי הארצות המאכלסים את מושב הלצים הנמוך. עליו נאמר “בִּקֶש לֵץ חָכמה – וָאָיִן” (משלי יד, ו): הוא אמנם רוצה חכמה, אך בשל הציניות שלו הוא לא משיג חכמת-אמת. מוסבר שהאות ו בשם ה’ צריכה לשמש צינור השפעה כלפי ה התחתונה; אך לבו של החכם הציני ערל כלפי מי שפחות ממנו, ואם הוא מלמדם זה רק על מנת להגדיל ולהאדיר את שמו. הדיוקן הטוב ביותר של דמותו, ושל אחריתה המרה, ניתן למצוא בסיפור “החכם והתם” של רבי נחמן מברסלב.

ה עליונה: “אז ימלא שחוק פינו”

מדמות החכם אנו עוברים לניגודו – התם. התם בסיפור “החכם והתם” תמיד מאושר וצוחק. אין לו שום דימוי עצמי של מישהו חכם או נעלה הראוי לשבחים, נכסים או אפילו כשרונות, ולכן אינו מאוכזב מדבר אלא להפך – שמח בחלקו עד מאד. אכן, אפשר להרחיב ולומר שמקור כל העצבות והדכאון היא בדימוי עצמי גבוה, הרגשה ש’מגיע לי’ כל מיני דברים (המולידה מפח-רוח כשהם לא מגיעים), ולהפך – מקור השמחה הוא במידת שפלות הרוח, בהרגשה שלא מגיע לי דבר (בעקבותיה מקבלים הכל בהפתעה והכרת תודה). ניתן לדרוש את המלה לץ כראשי התבות של לא צדיק: באופן שלילי הלץ הוא מי שצוחק על צדיקים ועולמם, אך באופן חיובי יש לץ הצוחק על עצמו, על כמה שהוא בעצמו אינו צדיק (צחוק המהול בבכי, כמובן, ובתפילה שיעזרו לו מהשמים להתקרב למעלת הצדיק).

בסיפור מתואר התם כמי שאין לו את ידיעותיו וכישוריו של החכם (רק בסוף הוא רוכש אותם), אולם ביכולתנו גם לראותו כשלב התפתחותי מתקדם הבא בעקבות החכמה – ובהרחבה, כל ההישגים המגדילים את מעמדנו – כאשר אנו מבינים ש”כל הגיבורים כאַיִן לפניךָ ואנשי השֵם כלא היו וחכמים כִּבְלִי מדע ונבונים כִּבְלִי השכל”, ומתחילים לצחוק על עצמנו באומרנו, איזה טפשים היינו שחשבנו שאנו חכמים! אפשר לומר שבשלב זה אנו מכירים בכך שמול ה’ אנו תמיד ילדים קטנים, וכך משחזרים את השעשוע הילדותי של השלב הראשון ומביאים אותו לתוך החיים הבוגרים. אכן, זה בדיוק מה שתורת החסידות מבקשת להזכיר לכל החכמים והגדולים, וכך לאפשר להם לעבוד את ה’ יותר משמחה.

מדרגת ה עליונה מכונה גם ‘העולם הבא’, ולכן אפשר לומר שבה (על גבי עבודת היראה שבשלב ה-ו), ניתן לקיים את “אז ימלא שחוק פינו” – בראש ובראשונה על עצמנו, ובהרחבה על כל גילויי גאווה בעולם (חז”ל אמרו שסוג אחד של ליצנות מותר תמיד – “ליצנותא דעבודת כוכבים”; והרי אין אלילות גדולה יותר מאשר האללה עצמית לגווניה).

דמות המופת בעם ישראל ששילב מעמד רם עם צחוק עצמי היה דוד המלך. מצד אחד הוא היה מלך וגיבור מלחמה, אך מצד שני הוא ידע לכרכר ולפזז עם פשוטי העם. כה גדולה היתה שפלותו, שספר הזוהר מכנה אותו “בדחנא דמלכא” – בדחן החצר של המלך, כאשר המלך הוא הקב”ה כמובן. נשיאת הפכים הזו התאפשרה כתוצאה מכך שדוד לא נתן להצלחתו ‘לעלות לו לראש’ אלא הרגיש תמיד שעם כל היותו מלך, ביחס לה’ הוא רק עבד פשוט, כמו כולם, שראוי לצחוק עליו.

אמרנו לעיל ששני השלבים שכנגד אותיות ה הם שלבי צחוק; אך האמת היא שדמותו של התם החסידי מורכבת יותר. על פני השטח הוא מין ‘שוטה הכפר’ הצוחק על עצמו ושכולם אוהבים להתבדח על חשבונו, אך בעומק יותר דוקא הוא הכי רציני מכולם. גם כשהוא צוחק על עצמו הוא בעצם רציני. לכן בסיפור אומר התם לכולם תמיד שהוא מוכן לדבר אתם על הכל, “רק בלי ליצנות”. אכן, אחד התרגומים של המלה תמימות עצמה היא earnestness שפירושה “רצינות” (כך היא גם נקראת באידיש, “ארנסטקייט”).

י: “תורתך שעשֻעָי”

אימוץ איכויות התם החסידי מהווה שלב גבוה ביותר, אך נותר עוד שלב אחד אחריו. שכן, כשמתבגרים עוד יותר, לא מספיקה עבודת ה’ בתמימות ובפשיטות. מתעוררים בנו געגועים ללימוד הרציני שהיה לנו פעם, למחשבה השיטתית והסדורה הבונה מגדל חכמה קומה אחר קומה. כפי ששיחזרנו ותיקנו את שעשועי הילד שבנו (ה תחתונה), כך ברצוננו לעשות כעת גם עם חכמתו הרצינית של המבוגר שבנו (ו), להעניק גם למבוגר גלגול מחודש ונעלה יותר.

אלא שהתם השב לחכמה מגיע אליה באופן חדש – כאדם שפל-רוח, שאינו מתיימר להחזיק את כל החכמה והידע בכיסו, שיודע שהוא לא יודע הכל. הוא לא מנכס יותר את החכמה לעצמו והרבה יותר מתעניין בדברים לשם עצמם. דבר מעניין קורה אף לחכמה עצמה כשניגשים אליה ממקום זה: היא נעשית יותר גמישה ומשועשעת, בבחינת “תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי”. כאשר האדם לוקח את הגיגיו ברצינות רבה מדי הוא נוטה להנעל עליהם ולנעול אותם, לקדש כל מיני ‘תזות’ שיש לו על המציאות. אך כאשר הוא בא בסקרנות תמימה, ואינו מאוים מאפשרות הטעות, מוחו הרבה יותר פתוח לשחק עם כיווני חשיבה חדשים.

כך למשל, חכם מסוג זה לא יבחל להשתמש במשחקי מלים וגימטריות בהגותו. חכם מהסוג הראשון מזעיף פנים על דברים אלו; הוא בטוח שהם גוררים את החכמה לסוג של מושב לצים וכלל לא מנסה לעמוד על טיבם. אך חכם החדור שפלות ותמימות לא ינקוט תכף ומיד בחשיבה ביקורתית ומנגדת כלפי כיוון מחשבה בלתי-מוכר אלא להפך – ינסה להטות לו אוזן ו’להתגלגל’ אתו, לשחק עם האפשרות שמא מזדמן לו כאן חידוש מרענן (הגימטריות בפרט קשורות מאד לחודש אדר, שכן פורים הוא למעשה כולו חג של גימטריות, של מספרים המתחפשים למלים ולהפך, והראיה, שארור המן שווה בגימטריה ברוך מרדכי).

המקום לשחזר ולתקן את הרצינות הבוגרת הוא בקומת האות י, שהיא (אפילו גרפית) שורש האות ו. האות י מצטרפת ל-ה עליונה ליצירת השם הקדוש י–ה, רמז לכך שהתם והחכם (העליון והמתוקן) הם צמד בלתי נפרד. אכן, ניתן לראות שבהם משתלבים השחוק והרצינות לגמרי זה בזו: התם כולו צחוקים כלפי חוץ אך בפנימיותו רציני מאד, והחכם להפך – רציני כלפי חוץ, ובפנים מלא שעשועים עצמיים.

הקומה החמישית

דיברנו על ארבע קומות, אך למעשה מסתתרת בשם ה’ קומה נוספת, קומה חמישית ומשיחית, תמירה וטמירה, המתחבאת מעל קומת ה-י. שמה של קומה זו הוא קוצו של י, והיא מבטאת את המדרגה הצדיקית ביותר, מדרגת השעשועים הפנימיים עליה דיברנו בהתחלה. מעטים מאתנו צדיקים, אך כולנו צריכים לדעת מהי הצדיקות, ובכל מקרה המבנה ששרטטנו לא יהיה שלם בלעדיה. לפיכך:

קוצו של י: “יושב בשמים ישחק”

שלב ההתפתחות הנעלה ביותר עולה מעל התם והחכם גם יחד. הוא הכתר המונח על ראש שניהם, המקור הן לרצינותם והן לשחוקם, בו השניים הם דבר אחד בלבד.

דרגה זו מבטאת את נקודת המבט האלוקית על המציאות, הסתכלותו של ה”יושב בשמים ישחק”. פתגם באידיש אומר, “האדם מתכנן והאלוקים צוחק” (באידיש זה כמובן נשמע יותר טוב, וגם מתחרז – “אַ מֶענְטְש טרַאכְט אוּן גוֹט לַאכְט”). אומרים שצוחק מי שצוחק אחרון; אך מי שצוחק אחרון מכולם הוא ה’ בעצמו, המחכה לכולם בשמים עם כל התשובות וכל ההפתעות, ויודע את סופו ואת דינו האמיתיים של כל דבר.

כשלב התפתחותי בנפש, המדרגה החמישית פירושה אימוץ נקודת מבטו של הקב”ה ביחס למציאות, נקודת מבט הצופה בחיים מלמעלה, בשלווה ובשעשוע. מדוע ה’ משתעשע כשהוא צופה בעולם? הרי אין זה צחוק אכזרי חס ושלום (את זה מייחסים לו בעלי הצחוק המרושע כנ”ל). שעשועיו נובעים מידיעתו שכל צרה ומצוקה הבאה על הבריות נועדה לתקן ולזכך אותם, והוא נהנה לראות כיצד הם לאט לאט קולטים שצרות אלו מותאמות להם בדיוק מושלם ומתחילים להתמודד עמן. במלים אחרות, ה’ לא צוחק עלינו, הוא צוחק עמנו (ברצינות!). לאמץ את נקודת מבטו של ה’ פירושו לראות בעצמנו כיצד כל המתרחש לנו הוא לטובתנו, כיצד הוא בדיוק חושף לנו את מגרעותינו ומאפשר לנו לתקנן. הסתכלות זו ממתיקה את כל הפחדים והחרדות של הקומות הנמוכות יותר והופכת אותם לשעשוע.

(רעיון זה מבוטא בביטוי “פחד יצחק”. ברובד הפשט הביטוי מתייחס לה’ כפי שתופס אותו יצחק אבינו, כלומר, מושא יראתו של יצחק. אך את המלים “פחד יצחק” אפשר לפרש גם בדרכים נוספות: כאומרות שה’ יצחק, שבסוף הוא צוחק אחרון; ובעיקר, כאומרות שהפחד עצמו יצחק, שהפחד יהפוך לצחוק).

אנחנו יודעים שדבר זה אפשרי כי יש פסוק המתאר זאת. על “אשת חיל”, אשת המופת המתוארת בסוף ספר משלי, נאמר בין השאר “ותשחק ליום אחרון”: היא אינה מפחדת מיום המוות אלא להפך, צוחקת עליו. אכן, דומה כי זה מקור חֵילה ועוצמתה – שהיא כבר ניצחה את המוות, וכעת יכולה לפעול בהווה משוחררת מהאימה שהוא מנסה לזרות בחיים.

חודש טוב ופורים שמח ומבדח!