אהבה כמים, אהבה כאש

מבין שלבי האהבה השונים, עיקר רגש האהבה מבוטא בספירות החסד והגבורה. באופן כללי, ‘חסד’ מבטא את כוח הנתינה וההענקה לזולת ו’גבורה’ את הכוח המאזן, מווסת וממקד את הנתינה. בדרך כלל, כאשר עוסקים ברובד הרגשי של ספירות אלו, מתארים את מידת החסד כמכילה אהבה ואת מידת הגבורה כמכילה יראה; ברם, ניתן גם להתייחס אליהן כאל שתי בחינות שונות ומשלימות של אהבה.

מה הם בדיוק שני סוגי האהבה ומה מאפיין אותם?

מכיוון שספירת החסד היא בהגדרה ספירה של אהבה, הרי שהאהבה שהיא מבטאת הינה הסוג הפשוט והמובהק ביותר של אהבה. כינויה הוא אהבה כמים, והדוגמא המובהקת ביותר שלה היא אהבת אח ואחות. האהבה כמים היא אהבה טבעית, שאינה סוערת או מתלהבת אלא זורמת בטבעיות וברכוּת בין האוהבים ומרווה את נפשם תדיר. אף כי איכותה של אהבה זו קרירה מדובר בקרירות חיובית, הפועלת כ”מים קרים על נפש עֲיֵפה”: היא מלטפת את בן הזוג, מרגיעה אותו ומעניקה לו קורת רוח בשעה שנפשו סוערת.

אף כי אהבת המים מוגדרת כאהבת אח ואחות, היא מהווה את קומת הבסיס גם של האהבה הזוגית. ברגע נישואיהם הופכים האיש והאשה, בראש ובראשונה, לקרובי משפחה. עליהם להרגיש שבן זוגם הוא חלק טבעי ובלתי-נפרד מהם, בדיוק כמו אחיהם ואחיותיהם. באותו אופן ש”משפחה לא בוחרים”, כך, לאחר הנישואין, אין לראות יותר את בן הזוג כמישהו שבחרנו בו אלא כמישהו שנבחר עבורנו. ההתייחסות לבן הזוג כאח או אחות אינה סתם שכנוע עצמי, אלא דרך ‘להזכר’ בכך שאנו והוא מגיעים בעצם מאותו שורש נשמה. אנחנו כמו אח ואחות אבודים, שהנישואין איחו אותנו מחדש.

הרעיון כי אהבת האחים היא ראשית האהבה הזוגית מקופל בביטוי משיר האהבה הגדול של התנ”ך, שיר השירים: “אחֹתי רַעְיָתי יונתי תמָתי”. בחסידות, מקובל לראות פסוק זה כמגלם סולם של מדרגות באהבה זוגית, המטפסות מלמטה מלמעלה. העובדה כי הכינוי הראשון הוא אחות ורק אחריו מופיע הכינוי רעיה, פירושה שאהבת האחים יסודית יותר מאהבת הבעל והאשה, וצריכה לשמש לה כמעין ‘קומת קרקע’. אכן, המלה “אחֹתי” מצטרפת בשיר השירים מספר פעמים למלה “כלה” – “אחֹתי כלה” – רמז לכך שדוקא אהבת האחים קרובה יותר לשלב ההתקשרות שבדעת, הנישואין.

אך החיבור הזוגי של קומת ה”אחֹתי” אינו אלא הקדמה לקומת ה”רעיָתי”. יחס ה”רעייתי” הוא-הוא האהבה של ספירת הגבורה. אהבה זו נקראת אהבה כאש, והיא אהבה עזה ובוערת המלהיבה את הלב. בעוד אהבת המים היא אהבת אח ואחות, אהבת האש היא אהבת בעל ואשה, אהבה זוגית מובהקת ששיאה הוא בחיי האישות (לשון אש). על אהבה זו נאמרו הפסוקים שהם אולי הנודעים והמצוטטים ביותר משיר השירים: “כי עזה כַמָוֶת אהבה… רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אש שַׁלהבתְיָה. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוּהָ…”. בעוד המים זורמים מלמעלה למטה, מהרוחניות אל הגשמיות כביכול, האש הופכת את הגשמיות לחומר בערה ומעלה אותה מעלה אל הרוחניות. אף על פי כן, אהבת האש בפירוש לא שייכת רק לתחום הגוף, אלא מגלמת את מכלול הרגעים בהם רגש חם בוער בקרב בני הזוג ומניע אותם להתעלות ולהדבק זה בזו. 

אהבת האש שייכת לספירת הגבורה משום שהיא מציתה באהבה תנועה מתגברת והולכת. אם נותנים לאהבה רק ‘לזרום’ בטבעיות כמים, מסתכנים בכך שהיא תדלדל ותחלש; לשם כך צריך כל הזמן להוסיף לה כֹח – להפוך את מעיין המים ל”מעיין המתגבר”, מלשון גבורה. בנוסף, אם בין בני זוג יש רק אהבת מים, חסר ביחסיהם הדחף להתממש גם במישור הגופני והם נותרים למעשה בלתי-שלמים; רק הוספת אהבת האש יכולה ללהט את הקשר ולסחוף אותו להתגשם בגוף.

מעניין לציין כי המלה התגשמות היא מאותו שורש של המלה גשם. הסיבה היא, שהגשם הינו התגשמותם של אדי הענן האווריריים לכדי טיפות מים המומטרות לארץ. כיצד משתלב דימוי מֵימִי זה עם האמור כאן, כי רק אש הגבורה היא המביאה את מי החסד לכדי התגשמות? ובכן, מטבע לשון ייחודי במקורותינו המשמש לתיאור ירידת הגשם הינו “גבורות גשמים“. הרעיון המקופל בביטוי זה הוא, שהגשם כביכול אצור וכלוא בעננים, ונדרשת הפעלת גבורה מסוימת כדי לחלקו לטיפות ולהורידו. במלים אחרות, הגשם הוא אכן מים, אך מים שללא גבורה נותרים בבחינת עננים בלבד – אדים אווריריים המרחפים ממעל ולא מפרים את האדמה. בהקשר שלנו, יש לומר כי אהבת המים שבחסד אף היא, בפני עצמה, כמין עננה – רוחנית ומלטפת, אך שאינה מספקת חיוּת והזנה של ממש – ויש צורך באהבת האש שבגבורה על מנת שתעניק לה את הממשות, המשקל והמיקוד הנדרשים כדי לרדת ולהרוות את לב האהוב.

כתוב בתלמוד כי “אהבה דוחקת את הבשר”. ישנן לפחות שתי דרכים לפרש מימרה זו: שהאהבה דוחקת את הבשר הצידה, כלומר מתעלה מעליו ומתעלמת ממנו, ושהיא דוחקת את הבשר קדימה, כלומר מאיצה בו ללכת מעבר לחוויה הרגשית, אל ייחוד גופני של “והיו לבשר אחד”. והנה, שני סוגי האהבה שלפנינו מגלמים בדיוק שני פירושים אלו: האהבה כמים, המושתתת על חיבור רגשי ולא גופני, היא השמה את הגופניות בצד, ואילו האהבה כאש, המשתוקקת להתגשם בבשר, היא הדוחקת בו להתקדם אל ייחוד גופני. כמו על כל צמד פירושים, דרכה של החסידות היא לומר “אלו ואלו דברי אלהים חיים”: יש צורך וחשיבות בשניהם גם יחד. רק יחדיו, מבטאים שני סוגי האהבה את דמותה בשלמות.

פעימת לב

שני סוגי האהבה משלימים ומאזנים זה את זה, וחיי אהבה תקינים בנויים מ’פעימת לב’ תדירה הנעה בין שניהם. האהבה כאש מולידה צמאון לאהבה כמים, והאהבה כמים מולידה רעב לאהבה כאש.

במידה מסוימת, מתחוללת פעימת הלב בין שני סוגי האהבות באופן טבעי. למשל, כל יממה נחלקת מטבעה לזמנים המתאימים לשתי האהבות: שעות היום שייכות יותר לאהבת המים ואילו שעות הלילה לאהבת האש. מעבר לכך, לכל זוג ישנה המחזוריות הפרטית שלו המאזנת בין שני סוגי האהבות. אף על פי כן, אין די במקצבים טבעיים אלו. על מנת להעניק לכל אחת משתי האהבות את מקומה ולדעת לנווט ביניהן יש להקדיש לדבר התייחסות מודעת. פעימת הלב דורשת תשומת לב.

באורח החיים היהודי, החלק המתייחס יותר מכל לתנועת המטוטלת בין אהבת המים לאהבת האש הוא הלכות ‘טהרת המשפחה’. הלכות אלו בנויות סביב מחזור האשה ומעצבות לפיו חלק ניכר משגרת היחסים בין בני זוג – בראש ובראשונה, ההיתר לקיים חיי אישות. לפי התורה, הופעת דם הוסת הוא מעין ‘איתות’ מגוף האשה שעל בני הזוג להמנע מזיווג. מסיבה זו, קובעת ההלכה כי בכל ימי הוסת, וכן במשך שבוע נוסף אחריו, אין לקיים מגע גופני. בימים אלו, עוברת מערכת היחסים למישור של שיחה, רגש ומבט בלבד. בסיומם, טובלת האשה ושוב מתחדשת תקופה בה המגע מותר ורצוי.

התוצאה הסופית היא, שכל חודש בחיים השגרתיים של הזוג נחלק לשני חצאים פחות או יותר שווים: האחד בו המגע אסור, ובני הזוג חיים יותר כאח ואחות מאשר כבעל ואשה; והשני בו המגע מותר, וממילא הפן הזוגי ביחסיהם מקבל מקום מרכזי ונחווה ביתר עוצמה. במלים אחרות – שבועיים שתוכם רצוף אהבה כמים, ושבועיים שתוכם צרוף אהבה כאש.

מה נותן ה’בידוד’ הזה של שני סוגי האהבה, המעניק לכל אחד מהם תקופה מיוחדת משלו? בפשטות, החלוקה לשתי תקופות מאפשרת לטפח את כל אחת מהאהבות עד כמה שאפשר לחוד, לתת לה את תשומת הלב הראויה לה כדבר בפני עצמו. אם מעצימים שני יסודות בנפרד תרכובתם נעשית חזקה ועשירה יותר, וכן להפך – אם לא עושים זאת הם נוטים להמהל ולהחליש זה את זה. ההפרדה מחדירה כביכול את יסוד האויר בין המים והאש, החיונית על מנת שישמרו על איכויותיהן הנבדלות ויפרו זה את זה.

הקצאתן של שתי האהבות לזמנים מובחנים מתרחשת כמובן רק בתקופות שמתקיים מחזור האשה. בתקופות בהן האשה בהריון, בחלק מהמקרים גם בתקופת ההנקה, ולכל אורך פרק החיים המכובד הנפתח עם תום פוריות האשה, בני הזוג מותרים זה לזה בכל עת. בתקופות ארוכות אלו, שתי האהבות אינן מבודדות אלא שוררות בו-זמנית כל הזמן. ברם, שמירה על טהרת המשפחה בזמנים בהם היא כן שייכת, משפיעה בהכרח גם על תקופות אלו. תירגול הפרדתן של שתי האהבות מטמיע בנפש את איכויותיהן הנבדלות, ומאפשר לשלב ביניהן בצורה טובה יותר גם כאשר הן קיימות ביחד.

 בין אש זרה לאש קֹדש

בפרק הראשון ציטטנו את המימרה התלמודית, “איש ואשה זכו – שכינה ביניהם”. למימרה זו חצי שני, שלא הבאנו שם: “לא זכו – אש אוכלתם“. לפנינו הצגה שלילית של דימוי האש, המציירת אותו כניגודה המוחלט של השכינה האמורה לשרות בין זוג אוהבים. כיצד מתיישב הדבר עם האמור כאן אודות מעלותיה של האהבה כאש?

שני דימויי האש מציעים, כי ישנן שתי בחינות של אש במערכות יחסים: אחת שלילית והרסנית והשניה חיובית ובונה. את אש האהבה השלילית נכנה כאן “אש זרה“, שכן היא הופכת את בני הזוג לזרים זה לזו ומפרידה ביניהם, ואת אש האהבה החיובית נכנה כאן “אש קֹדש“, שכן היא צורפת אותם זה לזו ומקדשת אותם מחדש (משחזרת את ההחלטה להתחתן של שלב המשיכה, כנ”ל). אכן, יש לומר שהאש החיובית – המהווה את האהבה הזוגית המובהקת כאמור – היא גופא התגלות השכינה בין בני הזוג. לאור זאת, יוצא כי המימרה התלמודית משקפת למעשה את שני סוג האש, לא רק את הסוג השלילי.

מה מאפיין את האש הזרה לעומת אש הקדש? ומה ביכולתנו לעשות כדי להשמר מהראשונה ובה-בעת לטפח את השניה?

התשובה נעוצה בכך, שבמסלול צמיחת האהבה קודמת לאהבה כאש האהבה כמים. דבר זה בא ללמדנו, שעל מנת להגיע אל האהבה הזוגית מהמקום הנכון יש קודם כל להשתלם באהבת האח והאחות. אהבת המים היא האמצעי להבערת אהבת האש באופן מתוקן.

נסביר את הדבר ביתר פירוט: אם בני זוג ניגשים אל אהבת האש במישרין, הם בהכרח מציתים אותה באופן חיצוני. הגוף בפני עצמו הוא גוף, ולעד מסוגל להתנתק מהנפש ולהתנהג בחיצוניות ובגסות. גם אם שוררות מחויבות ונאמנות הדדיות בין בני הזוג, אין הדבר ערובה למגע אוהב וקשוב ביניהם (אדרבה, שגרת חיי הנישואין נוטה להוביל לרגילות ואדישות בין השניים). לזיווג על בסיס משיכה גופנית בלבד השלכות מרחיקות לכת על מרקם הזוגיות כולו. התאוה החיצונית הבאה על סיפוקה מותירה בלב ריקנות ואשמה, ומובילה להתנכרות לבן הזוג, אכזבה ממנו וכן צבירת כעס כלפיו. זוהי ה”אש זרה”, הנוטעת זרות בין בני הזוג ומכרסמת בקשר ביניהם.

על מנת לגשת לאהבת האש בדרך הנכונה, יש ראשית כל לפרוש תחתיה מצע של אהבה כמים, אהבה רגשית ומלאת חסד כלפי בן הזוג. אהבה זו ‘מצננת’ את האש הזרה של המשיכה החיצונית, ומאפשרת להזכר כי גופו של בן הזוג הינו ‘לבוש’ של נשמתו, הדורש לאמץ, כל פעם מחדש, מגע עדין ומגשש כלפיו. כאשר אהבת המים מחלחלת לתוך בני הזוג היא מציתה בתוכם פנימה אהבת אש אמיתית, ההולכת ומתפשטת כלפי חוץ. עבור אהבת אש זו, החיבור הגופני אינו נפרד מהרגש אלא להפך – מהווה הארכה והגשמה של החיבור הרגשי. יתרה מכך: ההגעה אל המגע הגופני מתוך זכרון וחיבור לנשמת בן הזוג מקשרת את הזיווג הארצי כולו עם הזיווג הרוחני המתרחש באותה עת בין נשמות בני הזוג(וברובד נעלה עוד יותר, אף עם זיווג “הקדוש-ברוך-הוא ושכינתו” – הפן הזכרי והנקבי כביכול של האלוקות). זוהי ה”אש קֹדש” המחברת בין בני הזוג ומהווה את גילוי ה”שכינה ביניהם”.

תנועה זו של פרישֹת אהבת המים כהקדמה לאהבת האש היא דבר שצריך להתנהל, בתקופות הראויות לכך, על בסיס יומיומי. כאמור לעיל, היום שייך לאהבת המים והלילה לאהבת האש. על מנת להגיע איפוא לאהבת אש קדש מתוקנת בלילה, יש להשקות את הקשר באהבת מים במהלך היום. דבר זה מובע בפסוק מתהלים, “יום לְיום יביע אֹמֶר וְלילה לְלילה יְחַוֶּה דעת”: “יביע אֹמר” זה בבחינת אהבת המים, הנובעת כמעין ומתבטאת בעיקר באמירה ודיבור; אם מקדישים לה את היום אזי מגיעים בלילה ל”יחוה דעת” – אהבת אש החווה את ידיעת בני הזוג (וכן משחזרת בכל פעם מחדש את ליל הכלולות שכנגד ספירת הדעת).

הרעיון שהבחירה בין אש הקדש לאש הזרה תלויה בנו תואם להפליא את הפירוש החסידי למימרת “איש ואשה זכו – שכינה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתם”. לפי החסידות, בכל פעם שמופיע אצל חז”ל הפועל זכה, יש לפרשו כנובע מלשון זיכוך. כשכתוב על אדם שאם הוא זכה במשהו אז יקרה לו משהו טוב ואם לא אז יקרה לו משהו רע, אין הכוונה שיש איזו הגרלת לוטו בשמים הקובעת את גורלו, אלא שהדבר תלוי בו: אם הוא מזכך את טבעו ומבליט את היסוד האלוקי שבו על פני צדדיו הארציים אז הוא זוכה בדבר הטוב, ואם לא אז ממילא הוא נמצא במצב רע (כאשר לפי החסידות גם זה לטובה, כי המצב הרע גופא פועל לזככו על מנת שיזכה למצב הטוב). לאור זאת, המימרה שלפנינו אומרת, שאם איש ואשה עובדים על זיכוכם העצמי אזי הם זוכים להשראת השכינה ביניהם, ולעומת זאת אם הם מזניחים עבודה זו הם נעשים קורבן לאש התאוות או הכעסים הבלתי מבוררים שלהם. מיקום אהבת האש במסגרת עץ האהבה מחדש לנו כי האופן בו צריכים בני הזוג לזכך את עצמם בהקשר זה הוא להקדים את אהבת המים לאהבת האש.

המציאות של ה”אש אוכלתם” בו האש הזרה היא הניצתת בין בני זוג מביאה את מערכת היחסים למצב המכונה בקבלה יחסי “אחור באחור”, בו כל צד שקוע בעצמו וכמו מפנה את גבו לבן זוגו. הקדמת אהבת המים לאהבת האש היא שמאפשרת לבני הזוג לפנות זה אל זה ולעמוד ביחס של “פנים בפנים”. דבר זה מבוטא באופן יפהפה בפסוק “כַּמים הפנים לַפנים כן לב האדם לָאדם”: כפי שהמים משקפים את הפנים כן לב האדם – השופע אהבה כמים – מסוגל לחזות בלב זולתו ולשקף לו אותו.

נזכיר לסיום את דברינו לעיל, שבין שתי האהבות צריכה להתקיים תנועת מטוטלת של רצוא ושוב. פירוש הדבר הוא שלאחר תיקון אהבת האש והפיכתה לאש קֹדש שבים אל האהבה כמים. אך למרבה הענין, כפי שהתנועה מהמים לאש משנה את מהות אהבת האש הזוגית, כך גם התנועה ההפוכה, מהאש חזרה למים, מחוללת באהבת האחים העלאה ושינוי מהות. ההתחברות באופן של אש קֹדש עושה את האהבה הרגשית של אח ואחות למשהו גבוה הרבה יותר, חווית התאחות רוחנית של ממש. אהבת אחים נעלית זו מכונה בחסידות “אהבה בתענוגים”, ומבטאת את דרגת האהבה הגבוהה ביותר. ומכיוון שהתנועה המחזורית מהחסד לגבורה ובחזרה היא פעימת לב האהבה, הרי ששתי האהבות מחוללות תנועה ספירלית תמידית המעלה לרמות גבוהות יותר ויותר של חיבור – “אהבה בתענוגים” בלשון רבים, כל אחד גבוה מקודמו.