אהבה רבה

שָׁלוֹם יְלָדִים!

אַהֲבָה הִיא רֶגֶשׁ שֶׁיּוֹצֵא יְשִׁירוֹת מִתּוֹךְ הַלֵּב שֶׁלָּנוּ. אַף אֶחָד לֹא הִסְבִּיר לִי שֶׁכְּדַאי לֶאֱכֹל שׁוֹקוֹלָד כִּי זֶה טָעִים. אֲנִי פָּשׁוּט אוֹהֵב אֶת הַטַּעַם הַמָּתוֹק וְזֶהוּ. גַּם רְכִיבָה עַל אוֹפַנַּיִם אוֹ קְפִיצָה לַבְּרֵכָה לֹא דּוֹרְשׁוֹת מִמֶּנִּי מַאֲמָץ מְיֻחָד. אֲנִי פָּשׁוּט אוֹהֵב אֶת זֶה. אֲבָל יֵשׁ דְּבָרִים, גַּם דְּבָרִים טוֹבִים, שֶׁלֹּא תָּמִיד בָּאִים אֶצְלִי בְּכָזוֹ קַלּוּת…

הָאַהֲבָה לַה’ הִיא הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן שֶׁאָנוּ מַזְכִּירִים בְּכָל יוֹם בִּקְרִיאַת שְׁמַע, לְאַחַר אֲמִירַת הַמִּלִּים “ה’ אֶחָד” – “וְאָהַבְתָּ אֵת ה’ אֱלֹקֶיךָ”. “וְאָהַבְתָּ” זוֹ קְרִיאָה שֶׁל צִוּוּי – עָלֶיךָ לֶאֱהֹב!

אַבְרָהָם אָבִינוּ, הַיְּהוּדִי הָרִאשׁוֹן, נִקְרָא “אַבְרָהָם אֹהֲבִי”. אֶצְלוֹ פָּרְצָה הָאַהֲבָה מֵהַלֵּב בְּעָצְמָה לֹא רְגִילָה שֶׁהִצְלִיחָה לְהַדְבִּיק גַּם רַבִּים מֵהַסּוֹבְבִים אוֹתוֹ. הוּא הָיָה צַדִּיק. אֲבָל מָה אִתָּנוּ? אֵיךְ אוּכַל לְעוֹרֵר בַּלֵּב שֶׁלִּי אֶת הָאַהֲבָה לַה’? הַלֵּב אֵינוֹ מְכוֹנָה שֶׁלּוֹחֲצִים עַל הַמַּקָּשׁ וְהִיא מֻפְעֶלֶת. אֵיךְ נִדְלַק הַלֵּב?

לְצַוּוֹת עַל הָאַהֲבָה

אֲנִי רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת אִתְּכֶם קְפִיצָה קְטַנָּה, מֵאַבְרָהָם אָבִינוּ (רִאשׁוֹן הָאֻשְׁפִּיזִין) אֶל דָּוִד הַמֶּלֶךְ (הָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהֶם). דָּוִד הַמֶּלֶךְ מְלַמֵּד אוֹתָנוּ כֵּיצַד נוּכַל לִפְתֹּחַ אֶת הַלֵּב. לִפְנֵי שֶׁהוּא עוֹזֵב אֶת הָעוֹלָם וּמַשְׁאִיר אֶת שְׁלֹמֹה, בְּנוֹ הַצָּעִיר, לִמְלֹךְ תַּחְתָּיו הוּא מַשְׁאִיר לוֹ צַוָּאָה. בַּצַּוָּאָה הַזּוֹ סוֹלֵל דָּוִד לִשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ וְלָנוּ אֶת הַדֶּרֶךְ לְעוֹרֵר אֶת הַלֵּב לְאַהֲבַת ה’, וְכָךְ הוּא אוֹמֵר לוֹ: “דַּע אֶת אֱלֹקֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה”. הַדֶּרֶךְ לִפְתִיחַת הַלֵּב טְמוּנָה בַּמִּלָּה הָרִאשׁוֹנָה – “דַּע”. עָלֶיךָ לִהְיוֹת מְחֻבָּר וּמְקֻשָּׁר לַה’, לָדַעַת אוֹתוֹ, וַאֲזַי יִפָּתַח אֶצְלְךָ הַלֵּב לַעֲבֹד אוֹתוֹ וְלֶאֱהֹב אוֹתוֹ בִּשְׁלֵמוּת.

אֲבָל כֵּיצַד יֵדַע שְׁלֹמֹה אֶת ה’? כֵּיצַד יִהְיֶה מְחֻבָּר וּמְקֻשָּׁר אֵלָיו? גַּם לַשְּׁאֵלָה הַזּוֹ מִתְיַחֵס דָּוִד הַמֶּלֶךְ, וְכָךְ הוּא אוֹמֵר לוֹ בַּמִּשְׁפָּט הַבָּא: “כִּי כָּל הַלְּבָבוֹת דּוֹרֵשׁ ה’, אִם תִּדְרְשֶׁנּוּ יִמָּצֵא לָךְ”. אַל תְּצַפֶּה לִהְיוֹת מְקֻשָּׁר וּמְחֻבָּר לַה’ כְּשֶׁאַתָּה יוֹשֵׁב בְּחִבּוּק יָדַיִם וּמַמְתִּין. עָלֶיךָ לְבַקֵּשׁ אֶת ה’, לְחַפֵּשׂ אוֹתוֹ, לִקְרֹא אֵלָיו.

לְבַקֵּשׁ אוֹ לִדְרֹשׁ?

שִׂימוּ לֵב לַהֶבְדֵּל בֵּין הַדֻּגְמָאוֹת הַבָּאוֹת: כְּבָר שָׁבוּעַ אֲנַחְנוּ מִתְכּוֹנְנִים לַמִּבְחָן הַמְּסַכֵּם. חוֹזְרִים עַל הַחֹמֶר מֵהַסֵּפֶר, מֵהַסִּכּוּמִים וּמִשִּׁעוּרֵי הַבַּיִת, בּוֹחֲנִים אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי. יָם שֶׁל חֹמֶר. יוֹם לִפְנֵי הַמִּבְחָן אֲנַחְנוּ רוֹאִים שֶׁלֹּא תַּזִּיק לָנוּ שָׁעָה נוֹסֶפֶת שֶׁל חֲזָרוֹת. בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ אָנוּ נִגָּשִׁים לַמְּחַנֵּךְ וּבְפִינוּ הַבַּקָּשָׁה: “הַאִם אֶפְשָׁר לְקַבֵּל שִׁעוּר חָפְשִׁי לַחֲזָרוֹת?”. נוּ, בִּקַּשְׁנוּ יָפֶה וְהַמְּחַנֵּךְ הִסְכִּים.

וְכָעֵת לַדֻּגְמָה הַשְּׁנִיָּה: הַפַּעַם זֶה לֹא הַמִּבְחָן הַמְּסַכֵּם שֶׁל הַמַּחֲצִית, אֶלָּא הַמִּבְחָן הַקּוֹבֵעַ לְהִתְקַבֵּל לַיְּשִׁיבָה. אֵין מִשְׂחָקִים. יָדַעְתָּ – הִתְקַבַּלְתָּ, לֹא יָדַעְתָּ – לֹא הִתְקַבַּלְתָּ. כֻּלָּם לוֹמְדִים וּמְשַׁנְּנִים בְּמֶרֶץ, וְהִנֵּה, יוֹמַיִם לִפְנֵי מוֹעֵד הַבְּחִינָה, אֲנַחְנוּ עוֹד רְחוֹקִים. וְשׁוּב אֲנַחְנוּ פּוֹנִים אֶל הַמְּחַנֵּךְ, אֲבָל הַפַּעַם זֶה אַחֶרֶת. “אֲנַחְנוּ חַיָּבִים אֶת הַזְּמַן לַחֲזָרוֹת. הוּא נִדְרַשׁ לָנוּ!”.

מָה הַהֶבְדֵּל?

בַּקָּשָׁה הִיא פְּנִיָּה מְסֻדֶּרֶת וּמְנֻמֶּסֶת בְּמַטָּרָה לְקַבֵּל אֶת מָה שֶׁאֲנִי מְעֻנְיָן בּוֹ. אֲנִי לוֹקֵחַ בְּחֶשְׁבּוֹן שֶׁיִּתָּכֵן וְלֹא אֲקַבֵּל אֶת הַדָּבָר, אֲבָל אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי גַּם בִּלְעָדָיו אוּכַל לְהִסְתַּדֵּר. אָמְנָם יִהְיֶה לִי פָּחוֹת נֹחַ, אֲבָל עֲדַיִן אֶסְתַּדֵּר. לְעֻמַּת זֹאת, כַּאֲשֶׁר אֲנִי דּוֹרֵשׁ אֶת הַדָּבָר אֲנִי שׁוֹבֵר אֶת הַכְּלָלִים. אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי אֵין לִי כָּל אֶפְשָׁרוּת לְהִסְתַּדֵּר בִּלְעָדָיו, אֲנִי מֻכְרָח אוֹתוֹ. בִּלְעָדָיו לֹא אוּכַל לְהִסְתַּדֵּר כְּלָל וּכְלָל.

צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי

דָּוִד מְכַוֵּן אֶת שְׁלֹמֹה לֹא רַק לְבַקֵּשׁ אֶת ה’, אֶלָּא לִדְרֹשׁ אוֹתוֹ. מַדּוּעַ? כִּי אִם לֹא תַּרְגִּישׁ כַּמָּה ה’ חָסֵר לְךָ, וְשֶׁאַתָּה מַמָּשׁ לֹא יָכוֹל לְהִסְתַּדֵּר בִּלְעָדָיו, לֹא תּוּכַל אַף פַּעַם לִהְיוֹת בֶּאֱמֶת מְקֻשָּׁר אֵלָיו. עֲבוּרְךָ זֶהוּ עִנְיָן שֶׁל חַיִּים אוֹ מָוֶת.

הִרְגַּשְׁתֶּם פַּעַם צָמָא לְמַיִם? בֶּטַח אַחֲרֵי רִיצָה אֲרֻכָּה אוֹ מִשְׂחָק נִמְרָץ בַּמִּגְרָשׁ. כָּעֵת תַּאֲרוּ לָכֶם אָדָם שֶׁיּוֹצֵא לְמַסָּע בַּמִּדְבָּר, וּפִתְאוֹם מְגַלֶּה שֶׁמֵּכַל הַמַּיִם שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ הוֹלֵךְ וְאוֹזֵל. קְלִיטָה בַּמַּכְשִׁיר הַנַּיָּד אֵין, מְקוֹר מַיִם בִּטְוָח הַהֲלִיכָה הַקָּרוֹב לֹא יָדוּעַ לוֹ. כֹּחוֹתָיו הוֹלְכִים וְאוֹזְלִים, נְשִׁימָתוֹ נַעֲשֵׂית מְהִירָה, אֶגְלֵי זֵעָה נִגָּרִים עַל מִצְחוֹ. הוּא לֹא חוֹשֵׁב כָּרֶגַע עַל שׁוּם דָּבָר אַחֵר. רַק עַל מַ-יִ-ם!

מָה יִקְרֶה אִם חָלִילָה לֹא יִמְצָא מַיִם? כַּמּוּבָן, סַכָּנַת מָוֶת מֵהִתְיַבְּשׁוּת. הַתַּאֲוָה שֶׁל אוֹתוֹ אָדָם לְמַיִם אֵינָהּ בְּגֶדֶר פִּנּוּק, וַאֲפִלּוּ לֹא בְּגֶדֶר צֹרֶךְ. הִיא מַמָּשׁ הֶכְרֵחַ. הַמַּיִם יִגְרְמוּ שֶׁהַנֶּפֶשׁ שֶׁלּוֹ לֹא תֵּאָלֵץ לַעֲזֹב אֶת גּוּפוֹ, וְהוּא יוּכַל לְהַמְשִׁיךְ וּלְהִתְקַיֵּם.

וּבְכֵן, אוֹתוֹ אִישׁ בַּמִּדְבָּר הוּא לֹא אַחֵר מֵאֲשֶׁר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עַצְמוֹ! הוּא מִסְתּוֹבֵב בְּמִדְבָּר יְהוּדָה וְצָמֵא לְ… לַה’! “צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם”. דָּוִד יוֹדֵעַ, שֶׁלְּלֹא עֵזֶר וְסִיּוּעַ מֵה’, בְּלֹא שֶׁלִּבּוֹ יִפָּתַח אֵלָיו – חַיָּיו לֹא יִהְיוּ חַיִּים. מַמָּשׁ כְּמוֹ הַמַּיִם בַּמִּדְבָּר – ה’ הוּא הַחַיִּים שֶׁלִּי. זֶה נִקְרָא לִדְרֹשׁ אֶת ה’.

אַהֲבָה רַבָּה

זוֹכְרִים אֶת אַבְרָהָם אָבִינוּ? שֶׁהוֹלֵךְ וְנוֹסֵעַ דָּרוֹמָה וּמַעֲמִיק אֶת הָאַהֲבָה שֶׁלּוֹ לַה’? אָז נֵלֵךְ בְּעִקְּבוֹתָיו עוֹד צַעַד אֶחָד שֶׁל אַהֲבָה…

לִפְעָמִים אֲנִי מַרְגִּישׁ שֶׁאֲנִי אוֹהֵב אֶת הֶחָבֵר כִּי… הוּא קְצָת חָסֵר לִי, כִּי בִּלְעָדָיו אֲנִי מִשְׁתַּעֲמֵם וַאֲפִלּוּ מַרְגִּישׁ קְצָת עָצוּב וּבוֹדֵד. כְּשֶׁאֲנַחְנוּ יַחַד כֵּיף וּמֵעַנְיֵן. אֲבָל, הַאִם אֲנִי בֶּאֱמֶת חוֹשֵׁב עַל הֶחָבֵר אוֹ רַק עַל… עַצְמִי? לֶאֱהֹב אֶת הֶחָבֵר בֶּאֱמֶת פֵּרוּשׁוֹ לְהִתְעַנְיֵן בּוֹ, לְהַכִּיר מָה חָסֵר לוֹ וּלְהִשְׁתַּדֵּל לַעֲזֹר לוֹ בְּמָה שֶׁאֲנִי יָכוֹל. וְגַם אִם אֵין לִי מָה לַעֲשׂוֹת – מִלָּה טוֹבָה וּמְעוֹדֶדֶת תָּמִיד תַּעֲזֹר לוֹ וְתָרִים אֶת מַצַּב רוּחוֹ.

כָּךְ גַּם בָּאַהֲבָה שֶׁלָּנוּ לַה’. כַּאֲשֶׁר אֲנִי דּוֹרֵשׁ אֶת ה’, מַרְגִּישׁ כַּמָּה הוּא חָסֵר לִי וְכַמָּה אֲנִי זָקוּק אֵלָיו, זוֹ בְּהֶחְלֵט מַדְרֵגָה שֶׁל אַהֲבָה. אֲבָל עָלַי לָשִׂים לֵב – הַאִם אֲנִי לֹא חוֹשֵׁב רַק עַל עַצְמִי?

הַיְדַעְתֶּם? ה’ מִשְׁתּוֹקֵק שֶׁנִּפְנֶה אֲנַחְנוּ אֵלָיו, לֹא פָּחוֹת מֵאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ רוֹצִים אוֹתוֹ. בְּכָל פַּעַם שֶׁאָנוּ פּוֹנִים אֵלָיו הוּא מִתְמַלֵּא מִכָּךְ עֹנֶג רַב וְנַעֲשֵׂית לוֹ נַחַת רוּחַ. הִנֵּה, הַיְּלָדִים שֶׁלִּי צְרִיכִים אוֹתִי, הֵם קוֹרְאִים לִי ‘אַבָּא!’. כַּאֲשֶׁר אֲנִי חוֹשֵׁב עַל נַחַת הָרוּחַ שֶׁתִּגָּרֵם לַה’ מִמַּעֲשַׂי עוֹלָה הָאַהֲבָה שֶׁלִּי אֵלָיו בְּדַרְגָּה.

לָאַהֲבָה מֵהַסּוּג הָרִאשׁוֹן קוֹרְאִים “אַהֲבַת עוֹלָם“. לָמָּה? כִּי אֲנִי אוֹהֵב אֶת ה’ מִתּוֹךְ הָעוֹלָם הַקָּטָן שֶׁלִּי. אֲבָל כַּאֲשֶׁר אֲנִי אוֹהֵב אֶת ה’ מִתּוֹךְ מַטָּרָה לְשַׂמֵּחַ אוֹתוֹ וְלִגְרֹם לוֹ נַחַת – זוֹ אַהֲבָה גְּדוֹלָה יוֹתֵר, וְהִיא נִקְרֵאת “אַהֲבָה רַבָּה“.

שֶׁנִּזְכֶּה לִגְרֹם לַה’ נַחַת רוּחַ מֵאַהֲבָה רַבָּה!

שַׁבָּת שָׁלוֹם וּמְבֹרָךְ!

רָזִי